שלח

נושאי פרשת שלח

לפי החלוקה המסורתית והמקובלת מחולקת כל פרשה לשבעה חלקים כנגד שבעת הקרואים העולים לתורה. שבעת החלקים מקבילים, לפעמים באופן בולט ולפעמים בצורה סמויה יותר, לשבע מדות הלב ( הספירות התחתונות): חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. בפרשת שלח ניתן למצוא מבנה נוסף ובולט יותר המקביל לשבע הספירות - מבנה הנושאים בפרשה.

בפרשתנו שבעה נושאים - חטא המרגלים, חטא המעפילים, פרשת נסכים, מצות הפרשת חלה, פרשת חטאת עבודה זרה, פרשת המקושש, מצות ציצית. נראה בקצרה כיצד מקבילים שבעת הנושאים לפי סדרם לשבע הספירות:

חטאי המרגלים והמעפילים - חסד וגבורה

הפרשה פותחת בחטא המרגלים, ובתגובת ישראל בנסיונם לתקן את תוצאותיו - חטא המעפילים. שני החטאים פוגמים בספירות חסד וגבורה:

המרגלים נשלחו לתור את ארץ בשם ישראל כחתן ההולך לראות את כלתו לפני החתונה, כדי להאהיב את הכלה - ארץ ישראל - עליהם. פגם המרגלים - "וימאסו בארץ חמדה" - פוגם באהבה (- פנימיות החסד). במקום אהבת הארץ נכשלו המרגלים באהבת חיי מדבר מנותקים מהעבודה הממשית שבארץ - בהעדפת חיים של "אוכלי המן" מחיים של עבודה במציאות התחתונה (ובדימוי החסידות: בני ישראל העדיפו להשאר כלתו של ה' במדבר, כמקבלים בלבד, מלהפוך לחתנה של ארץ ישראל, העמל בה ודואג לה - "יבעלוך בניך").

בפנימיות, פגם החסד הוא ההתאוות לעולם חסד בלתי מתוקן. בקבלה מכונה עולמנו "שמיטת הגבורה", עולם בו כדי לשרוד יש לעמול, ורובו קשיים ונסיונות. לעולם זה קדמה "שמיטת החסד" - עולם התהו בו הקיום הוא חינם, ללא תלות בעמל. המרגלים רצו להישאר במדבר (סמל עולם התהו - "תהו ילל ישימון"), בו ניזונו חנם ב"לחם מן השמים". זו תאוה להיות ב"שמיטת החסד", ולא להיכנס לארץ בה יש לעבוד כדי לקבל בזכות את ה"לחם מן הארץ".

חטא המעפילים מגיב בתכונה מהופכת לחטא המרגלים, המתאווים לקיום של חסד נרפה וחסר מאמץ - העם מתגבר לפעול בכחות עצמו לעלות לארץ. אך מכיון שהדבר מנוגד לרצון ה' התעוררות גבורה זו פוגמת בספירת הגבורה.

גילוי החסדים המכוסים

להבנה הפגם בעומק נתבונן בהבדל בין חסד וגבורה למדות התחתונות. בקבלה מכונים החסד והגבורה "חסדים מכוסים" בעוד שהספירות שתחתיהן הם "חסדים מגולים". כל המדות מגלות אור בלב, ולכן הן מכונות "חסדים". יש מצב בו המדות 'מכוסות' ונעלמות בתוך בינת המח - שנטית הלב אינה חוית רגש מודעת, משום שהאדם שקוע כולו בהתבוננות שרגש זה הוא הפועל היוצא שלה. רק לאחר שקו התיחסות כללי מתעורר בלב מההתבוננות, יוצא האדם מתחום ההתבוננות, ומדות הלב הנמוכות יותר - מסקנות הרגשות הבסיסיים - מתגלות, נחוות ופועלות במציאות שמחוץ לתחום ההתבוננות.

על מדות החסד והגבורה, המנחות את כל מדות הלב, להיות מכוסות - אל להן לפעול על דעת עצמן, במודעות עצמית ומתוך החויה האישית. על החסד והגבורה להיות מונחים לגמרי - "מכוסים" - על ידי המח, המנתב את החויה הרגשית הסוחפת שלהם, ומכסה אותה בהתבוננות עמוקה. חטאי המרגלים והמעפילים היו גילוי חסד וגבורה ללא "כיסוי" של מח הבינה המנחה. ובפרטות: המרגלים והמעפילים לא כפפו עצמם למשה - ש"זכה לבינה" - אלא מדדו את המציאות במודעותם העצמית, לפי חויות הרגש האישיות שלהם.

פרשת נסכים - תפארת

פרשת נסכים מבטאת התכללות: הקרבנות עולים לאישים בתכונת נפש של גבורה - עליה והסתלקות מהעולם ברשפי אש. הצירוף של מנחה ונסכים לקרבן מורה על התכללות של חסד ותפארת בגבורה. המנחה היא חסד, מתנת אהבה, המצורפת לקרבן. יין הנסכים רומז לתפארת, שהרי יין ארץ ישראל הוא השלישי - המקביל לתפארת - בשבעת המינים: "ארץ חטה ושעורה וגפן". התכללות שלשת קוי הרגש העיקריים - חסד גבורה תפארת - היא תכונת התפארת, והפרשיה נקראת על שם הנסכים - עצם התפארת שבהתכללות זו.

מצות הפרשת חלה - נצח

מצות חלה תלויה בביאה לארץ, אך היא משונה משאר המצוות התלויות בביאת ארץ ישראל: "משונה ביאה זו מכל ביאת שבתורה... וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה אף כולן כן, אבל זו נאמר בה 'בבֹאכם', משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה". החיוב במצות חלה עוד לפני ירושה וישיבה מורה שאין חיוב מצוה זו בא מכח הישיבה בארץ, אלא שמצוה זו נועדה להתחבר לקדושת הארץ ברגע הכניסה אליה, כדי לקבל כח כדי לכיבוש הארץ וישובה - מצות חלה היא המפתח לנצחון בכיבוש הארץ.

חטאת עבודה זרה

הפרשיה הבאה דנה בעובר בשוגג על החטא השקול כנגד כל התורה כולה - עבודה זרה. עבודה זרה פוגעת בעצם מהות היהודי - הכופר בעבודה זרה ומודה בתורת משה. כשנפגם ההוד - "והודי נהפך עלי למשחית" - אזי ו"כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה ובכל מה שנתנבאו הנביאים". העובדה שמדובר כאן בשגגה קשורה גם היא להוד - המשקף העלם בלתי מודע בנפש, בו פגום עצם הקשר ליהדות ומתאפשרת עבודה זרה בשוגג.

פרשת המקושש - יסוד

לפי חז"ל היה מקושש העצים צלפחד - צדיק יסוד עולם - שחטא מתוך מסירות נפש, על מנת להוכיח לבני ישראל כי התורה רצינית וכי יש עונש על חילול שבת. הרצון לאמת את מה שידוע באופן עקרוני ולהמחישו במציאות אופייני למדת היסוד, שפנימיותה היא "אמת" במובן של מימוש והגשמה.

ועוד, "מקושש עצים" רומז ל"חוטב עציך" - דרגה המקבילה לספירת היסוד בשיעור הקומה הכללי של כל עם ישראל בתחילת פרשת "נצבים" (שם נמנות עשר דרגות בנשמות ישראל - כנגד עשר הספירות). ורמז נוסף: בקבלה הראשונה מקבילה שבת לספירת היסוד - ואם כן חילול שבת הוא פגם היסוד.

מצות ציצית - מלכות

מצות ציצית היא הכלל הגדול המופיע בסיום הפרשה - המלכות הכוללת ואוספת את כל האורות שמעליה. משום כך נאמר שהציצית שקולה כנגד כל מצוות התורה - "וראיתם אֹתו וזכרתם את כל מצוֹת הוי' ועשיתם אֹתם". ועוד, הציצית היא מצוה המגלה על מעלת הבגד-הטלית - מעלת ה"לבוש מלכות".

בפנימיות, פרשית ציצית מחדירה חוית שפלות באדם - הכרה שטבעו הוא להיות תר אחרי לבבו ואחרי עיניו ולזנות אחריהם, והוא זקוק לשמירה תמידית של הציצית כדי שלא יזנה ויכשל. חוית השפלות וההזדהות עם הנפש הבהמית כמתארת באמת את אופי האדם היא עצם תכונת הנפש הפנימית של המלכות.