פינחס

חסד: "בקנאו את קנאתי"

מעשה הקנאה של פינחס - עליו משבחו ה' ב"ראשון" - בא מפנימיות החסד (כנודע שהקנאה היא תוצאת אהבה עמוקה: "כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה"), והרמז: פינחס היינו פני (במובן של פנים-פנימיות) החסד (והרי חז"ל דרשו את המלה חסד כ"חס דלית", חס על מי שאין לו משלו כלום). ה' מציין שפינחס 'עשה עמו חסד' באהבתו הגדולה אליו - "בקנאו את קנאתי" - ועל כן הוא נוהג בו "כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה". שכרו של פינחס הוא "ברית כהֻנת עולם" - הוא זוכה להפוך לכהן איש חסד (וכמובן, משכר החסד של פינחס יש ללמוד כי מעשהו היה מעשה של חסד).

בפירסום שמות החוטאים ויחוסם מגדיל הכתוב את מעשהו של פינחס - "להודיע שבחו של פינחס, שאף על פי שזה היה נשיא, לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם, לכך הודיעך הכתוב מי הוא המוכה". גדולה היא כינוי למדת החסד, ותיאור הגדולה של מעשה פינחס היא הגדלת חסדו-גדולתו במעשה. יחוס כזבי בת צור מדגיש את עוצמת הזנות של בני מדין - בהקבלת שבע מצוות בני נח ל-ז הספירות מכוון איסור ניאוף כנגד מדת החסד.

פסוקי "צרור את המדינים" - שנראים שלא במקומם, שהרי ביצוע מצוה זו נעשה רק בפרשת מטות - באים ללמד כי מעשהו של פינחס צריך להיות בגדר "פעולה נמשכת" (כתכונת כח החסד, ה"חד אריך" הנמשך ומתפשט). לפי זה מתברר כי הנהגתו של פינחס היא בגדר "תורת חסד" - תורה על מנת ללמד - ועל כל עם ישראל ללמוד מהנהגתו זו. בחסידות מבואר כי עצם העימות בין משה למדין הוא משום שמדין מסמלים את המדון והמריבה המהופכים לבטול לאלקות שיש במשה - משה הוא החכמה דקדושה ומדין הם החכמה דקליפה - וחכמת-בטול משה היא שרש האהבה והחסד.

"ראשון" פותח בציווי ה' "אחרי המגפה" - כשעצם הפסקת המגפה היא פעולה של חסד - למנות את ישראל. בכלל, כפי שהוסבר בתחלת חומש הפקודים (ב"ראשון" של פרשת במדבר), כל מנין ישראל נעשה מתוך חבה רבה. כאן בפרט מסביר רש"י כי אחרי המגפה מונה הרועה את הנותרות בצאנו החביב. כבעוד פרשות, ב"ראשון" ישנו ציווי על המנין - כשהציווי הוא המבטא את חבת ה' - אך זו רק הקדמה והכנה למנין שנעשה בהמשך.

גבורה: "שבטי י-ה"

הביצוע המפורט של המנין - הנעשה בדקדוק הגבורה - מופיע ב"שני". מנין זה מתיחד בהדגשת יחוס ישראל, כאשר לכל משפחה נוספו - סימן ליחוס - האותיות ה ו-י (בתחלת ובסוף השם). כל יחוס נעשה מתוך דקדוק וגבורה, כאשר יש להביא עדים על כשרות כל משפחה. גם סימנו של ה' על יחוס ישראל - אותיות י-ה (בסוד הפסוק "שבטי י-ה עדות לישראל") - הם אותיות "הנסתרֹת להוי' א-להינו", ויש בהן כח של גבורה אלקית, כמפורש בפסוק "אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה" (בפרט מודגשת הגבורה בהקדמת האות ה ל-י, כהופעת אותיות אלו בשם א-להים - שם הדין; בקבלה מפורש שאותיות י-ה הן ה"מוחין" של שם א-להים, שבהסתלקותם נותר "אלם" - גם ישראל ללא כח היחוס נעשים ח"ו בבחינת "כרחל לפני גזזיה נאלמה"). יחוס העם הוא על דרך "בנין המלכות מן הגבורות" - אחרי שכנסת ישראל נפגעה ממעשה זמרי (מעשה של זנות והתערבות בגויים) יש לחזקה ולבנותה מחדש בכח הגדרות הגבורה המדויקות, המבדילות בין ישראל לעמים (כשאותיות היחוס האלקי מעידות שהמצרים לא שלטו ח"ו בנשות ישראל).

תפארת: נחלת הארץ

אחרי שיחוס העם שיקם את הפגיעה בעם עומד עם ישראל שוב בצביונו המלא - בתכלית השלמות של "תפארת ישראל" - והוא מוכן לנחול את הארץ. מצות "לאלה תחלק הארץ בנחלה" מביאה את "תפארת ישראל" לשלמותה. מבואר באריכות כי בחלוקת הארץ ישנן שלש בחינות - חלוקה על פי שכל ("לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו"), על פי רוח הקדש ("'על פי הגורל' - הגורל היה מדבר... מגיד נתחלקה ברוח הקדש, לכך נאמר 'על פי הוי'") ועל פי הגורל ("אך בגורל יחלק את הארץ") - המכוונות כנגד מוחא סתימאה (שרש השכל) גלגלתא ורדל"א. שלש מדרגות אלו בכתר העליון מרמזות לשרש התפארת - העולה עד לכתר ומבריחה עד למלכות - בכתר.

"שלישי" ממשיך במנין בני לוי - הבן השלישי ב"שבטי י-ה", כנגד ספירת התפארת (כמבואר באריכות בחסידות בסוד יחסי ראובן-שמעון-לוי) - וחותם בטענת בנות צלפחד. תביעתן של בנות צלפחד לנחלה היא תביעה שהבת תהיה במקום הבן (כאשר אין בן). הבן מכוון כנגד החסד (בסוד "זכר חסדו") והבת כנגד הגבורה (בסוד "אשה יראת הוי'"), ויכולת הבת להכנס במקומו של הבן היא מיתוק גבורותיה המתחולל בתפארת (כלומר, בחסד מתפקד הבן כבן, בגבורה מתפקדת הבת כבת, ובתפארת מתמתקות גבורות הבת והיא יכולה לתפקד כבן). "שלישי" חותם ב"ויקרב משה את משפטן [ב-ן רבתי] לפני הוי'" - המשפט בכלל שייך לתפארת ("משפט רחמי"), ו"משפטן" ב-ן רבתי הוא בסוד גילוי שער ה-נ של הבינה בספירת התפארת.

נצח: הנצחת הדורות

ב"רביעי" מקבל משה את תשובת ה' לבקשת בנות צלפחד - "כן בנות צלפחד דֹברֹת" (בנין כח הדיבור, כח המלכות המיוחד לנשים, מתחיל מהנצח דז"א המתלבש בחכמה דמלכות, וד"ל) - המשפט יוצא לאור בכח היציאה לבר של הנצח. פרשת נחלות המפורטת כאן היא סוד מובהק של נצח - ירושת נחלת האב היא עיקר הנצחת בני ישראל המיוחסים. כח הנצח, כחו המיוחד של משה רבינו, מתגלה בהכרעת "כן בנות צלפחד דֹברֹת" - בספק הכלל הוא "שב ואל תעשה עדיף", והכרעת הספק בכח הנצח היא קביעת ה"כן" (בפרט כאן, כשההכרעה היא להנציח את נחלתו-יחוסו גם של מי שאין לו בנים, אלא בנות בלבד).

בהמשך אומר ה' למשה לעלות אל הר העברים כהכנה להסתלקותו, ומשה מבקש "יפקד הוי' א-להי הרוחֹת לכל בשר איש על העדה... ולא תהיה עדת הוי' כצאן אשר אין להם רֹעה" - משה מבקש שה' ינציח את מנהיגותו, שימנה איש כמותו שימשיך את מפעלו וינצח על העדה והנהגתה (חז"ל דורשים כי משה בקש כאן הנצחה לעצמו, "כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צפלחד לבנותיו אמר, הגיעה שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי"). ה' אומר למשה כי יהושע (תלמידו כבנו) הוא שינציח את מנהיגותו, והעברת המנהיגות מתרחשת בפועל. משה ממנה את יהושע בעין טובה - עוד יותר ממה שצוה ה' - החסד (עינו הטובה של משה) והחכמה (חכמת משה, ממנה הוא מעניק ליהושע) נמשכים דרך הנצח (ענף החכמה והחסד הממשיכם לחוץ).

הוד: "שויתי הוי' לנגדי תמיד"

מ"חמישי" עד סיום הפרשה היא עוסקת בנושא חדש - נושא הקרבנות (ההמשך מ"חמישי" עד "שביעי" - מהוד למלכות - הוא בסוד "איהי בהוד"). כל נושא התמידים הוא תגובה לבקשת משה להפקיד רועה לעם - "מה אמור למעלה, 'יפקֹד הוי', אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי. משל לבת מלך שהיתה נפטרת מן העולם והיתה מפקדת לבעלה על בניה וכו'". הציווי הנעשה בהכנה לפטירת משה הוא מעין וידוי שלפני ההסתלקות (חיבור זה של "רביעי" ו"חמישי", ששניהם הכנה להסתלקות משה, הוא בסוד "נצח והוד תרין פלגי גופא" - גם המושג "תמיד" הוא המשכת הנצחיות מהנצח להוד). פנימיות התמידין היא תודעת ההוד - הצורך התמידי להודות בנוכחות ה' ולזכור אותה (מאמירת "מודה אני" בבקר, דרך קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע בקר וערב, ועד לעבודת התמיד של "שויתי הוי' לנגדי תמיד"). ב"חמישי" אכן מצוינים הקרבנות התמידיים יותר - תמידי יום יום וקרבנות שבת וראש חדש - כאשר ב"ששי" וב"שביעי" מפורטים קרבנות חג מיוחדים.

יסוד: פרשת המוספין

בהמשך פרשת הקרבנות מתחיל "ששי" בקרבנות המוספין - בחינת יוסף, הצדיק שומר הברית. המוספין ב"ששי" הם מוספי פסח, עצרת, ראש השנה ויום כפור. במהלך חגים אלו עוסקים בתיקון הברית, המגיע לשיאו ביום כפור.

מלכות: שמחת המלכות

ב"שביעי" נשלמים מוספי סוכות ושמיני עצרת - סוכות הוא חג השייך למלכות בכ"מ, ושמיני עצרת רומז לכח המלך לעצור בעמו. אחרי תיקון הברית שנשלם ביום כפור מגיעים לשמחת המלכות העצומה בסוכות (כאשר לשמחה זוכה המלכות מהבינה - כשאור האם מאיר בשלמות בבתה, כנסת ישראל). בכלל, תכלית כל קרבנות הציבור היא שמחה (עד שחז"ל אומרים כי ראוי היה לעשות יום טוב בכל יום, בשל הקרבת התמיד), והשמחה העולה על כולנה - שיא התהליך - היא שמחת חג הסוכות. מסיבה זו גם מתיחד חג הסוכות בקרבן מיוחד בכל יום (שלא בדומה לחג המקביל לו, חג הפסח).