שמות

כבילת החדוש

לאחר 'פרשית סיכום' לסוף חומש בראשית, נפתחת 'עלילת' חומש שמות - "ויקם מלך חדש על מצרים...". במפתיע, בפסוק זה מופיעה לראשונה בתורה המלה "חדש", לאחר שבכל ספר בראשית רווי החדושים (- הבריאה החדשה, היהודי הראשון-החדש) לא נזכרה מלה זו. כנראה, כאשר כל המציאות חדשה לא תתכן חוית חדוש - אין דבר ישן שהחדוש יתבלט על גביו. רק אחר עיצוב המציאות בספר בראשית וההתקבעות-התישנות של טבע העולם בא ספר שמות ופותח בחדושיו, בעלילה מפתיעה המתחוללת בעולם הישן ומשנה את סדריו.

ניסוח נוסף של הדברים ימחיש את מהותו וחדושו של חומש שמות: בכל חומש בראשית, כשהמציאות רק מתעצבת ומתבררת, עדיין לא מורגש כל כך כי הטבע 'מטביע' את האלקות וכי חוקי מעשה בראשית הם מגבילים ומעיקים על הנפש. אמנם, חומש שמות פותח בשעבוד וכל ענינו הוא מהלך יציאת מצרים - בחומש זה מורגש שיש מיצרים מהם צריך עם ישראל לבקוע, הטבע ה'ישן' מתברר כמיצר מעיק ומחניק, ותהליך יצירת ישראל כעם חדש תלוי ביציאה מהמיצרים (היהודים שבחומש בראשית לא היו בגדר חדוש שחרג מהטבע - הם יחידים שהגיעו לפיסגת הטבע האנושי, אך טרם נוצר עם אחר ושונה, בעל טבע מוּלד חדש). מהות חומש שמות היא יציאה ממיצרי הישן ולידת החדש.

לפי זה ניתן אף לפרש את מהות השעבוד תחת ה"מלך חדש" כמצב בו עצם ענין החדוש משועבד תחת המלך הזר - כשיצירתיות האדם והעם כבולות במיצר: פרעה מפריע לעבודת ה' של האדם על ידי כבילת חדושיו והתפתחותו.

"אשר לא ידע את יוסף"

שעבוד החדוש אינו רק בעבדות המוטלת על ישראל, הגורמת "קוצר רוח" שלא מאפשר יצירתיות (ובלשון פרעה: "תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי הבל"). כשהמלך הרשע הוא "מלך חדש", כשהוא מתימר להיות חדשן ויצירתי, הוא גורם לשלומי אמוני ישראל רתיעה ממושג החדוש - "מלך חדש" 'גונב' את מושג החדוש, ויוצר הפרדה מדומה בין עבודת ה' לבין החדוש (עד שנדמה לישראל ש"חדש אסור מן התורה"). ממילא, עבודת ה' בישראל נהפכת לשעבוד המונע את תכלית עבודת ישראל - חשיפת החדוש שבטבעם העצמי.

הפרדה זו היא היא ה'חדוש' של ה"מלך חדש" שקם לשעבד את ישראל - חדושו של פרעה הוא בהיותו מלך "אשר לא ידע את יוסף". בלשון הקבלה זה 'חדוש מפתיע' - ספירת המלכות ("מלך חדש") מתנתקת מספירת היסוד (יוסף) ומתימרת לתפקד במציאות ללא השפעת ה"צדיק יסוד עולם" שמעליה. ניתוק המלכות - כל ממד התפקוד במציאות - מהיסוד, הוא ניתוק החדוש (השייך לעוסקים בעולם המשתנה והמתחדש) מתורת הצדיק. כשמושג החדוש נתפס כמחדש (דווקא) במנותק מהצדיק מה' וממסורת העבר הוא מרתיע את עובדי ה' וגורם לאיבון עבודת ה' - לשעבוד החדוש האמיתי, שנובע דווקא מהפרית הצדיק את המציאות (שהרי חדוש אמיתי נולד רק מיחוד בין שנים, וכדלקמן).

"מלך חדש"

אכן, מעבר לכך ש"מלך חדש" נוטל לעצמו את כח החדוש ומשעבד את חדושם של ישראל, הדבר מלמד גם על עצם ענינו של המושג חדוש: כשרוצים ללמוד על משמעותה של מלה יש לעיין - מעבר לניתוח הדקדוקי שלה - גם בהופעתה הראשונה בתורה. ההקשר של הופעת מלה בפעם הראשונה בתורה אינו מקרי, הוא מלמד על המהות והמשמעות העיקרית של המלה (הנלוות לה גם כשהיא מופיעה בהקשרים אחרים). לכן, העובדה שהמלה "חדש" מופיעה לראשונה לגבי "מלך חדש" מלמדת שעצם המושג חדוש קשור הדוקות למלך - שעיקר החדוש שיכול להתחולל בעולם (ולו אנו מצפים) הוא חדוש מלכות.

עוד סימוך מופלא לכך שמושג החידוש בתנ"ך קשור דווקא למלכות עולה מהופעה מושגית ראשונה נוספת: בתורה לא מופיע הפועל "לחדש", אך הוא מופיע בספרי הנ"ך. והנה, ההופעה הראשונה של פועל זה הוא בכינון (הממשי) של המלכות הראשונה בעם ישראל, מלכות שאול - "לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה"! גם ארבעת המושגים עליהם נאמר "חדש" בכל התורה - מלך, בית, מנחה, אשה - משמשים, לפי הקבלה, ככינויים לספירת המלכות.

חדוש אמיתי - מ"העלם שאינו במציאות"

מהו החדוש העצמי שבמלכות, עד שכל מושג החדוש נקשר דווקא בה? טרם שנתבונן בדבר ביחס למלכות המקווה שתיכון במציאות, יש להעמיק בשרש הדברים בנוגע לספירת המלכות העליונה ובנוגע לגילויה בנפש האדם:

כל דבר חדש מופיע מתוך מקור נעלם, אך בחסידות מובחנת רמת ההעלם ממנה הופיע הדבר: יש מה שמופיע מ"העלם שישנו במציאות" - הדבר עצמו התקיים באופן סמוי בשרש, והחדוש הוא רק הופעתו הגלויה במציאות - ויש מה שמופיע מ"העלם שאינו במציאות" - בשרש הנעלם לא היה קיום למה שהתגלה, ולכן הגילוי הוא חדוש אמיתי (- גם ביחס לשרש ממנו הופיע) . כך, כל הספירות מופיעות מ"העלם שישנו במציאות" - כל הספירות הן גילויים ממוקדים ומצומצמים של כחות והארות שנכללו באור האין סופי ממנו הופיעו, ונדרש רק גילוים כלפי חוץ. לעומת זאת, ספירת המלכות היתה ב"העלם שאינו במציאות" - מכיון שמהות המלכות הוא כח הגילוי כלפי חוץ, הרי שלא היה קיום לספירת המלכות באור הפנימי, וגילויה הוא חדוש אמיתי ביחס למקורה.

תופעה זו ניתנת להסבר ביחס לכחות הנפש: כל כחות הנפש הפנימיים קיימים בהעלם בעצם הנפש, ויש רק לגלותם. לעומת זאת, כח המלכות מתיחס רק לזולת (שהרי "אין מלך בלא עם") וממילא אינו קיים בעצם הנפש, וגילויו הוא חדוש ממשי. ובניסוח שונה (בנוגע להארת העל-מודע של הנפש): שרש כל כחות הנפש הוא באותה רמת על-מודע שהאדם חש בה, כח התענוג המוחש לאדם ומכוון את התפשטות כחותיו (הממשים ומלבישים את אור התענוג). אך שרש המלכות הוא ב"רישא דלא אתידע" - ברמת על-מודע שהאדם לא יודע כלל (ובטויה באמונה בנעלם, במה שלא קיים כלל במציאות הנחוית). לפני שאדם - ובפרט מלך אמיתי, מלך המשיח - מגיע לממש את מלכותו אין הוא מודע כלל לכח המלכות הקיים בו, והפיכתו למלך היא התגלות "מלך חדש".

חדוש המלכות - התקדמות אל מעבר למציאות

ממד החדוש המוחלט שבמלכות הוא סיבת הצפיה למימוש מצות העמדת מלך והקמת מלכות ישראל: כל שיטת שלטון שאינה מלכות היא ארגון של כחות העם, ודרך 'להסתדר' במציאות הקיימת באופן הפחות רע. הנחת העבודה של שלטון זה לגבי המציאות היא ש"זה מה יש", וגם אין אדם שיצא מהמסגרת המוכרת, שיתנשא מעל העם בחזון שלא התקיים עד כה. אכן, מלך הוא הדמות ההפוכה לקו זה - הרצון במלך נובע מאמונה שהמציאות העצובה אינה כורח, ויש מי שמסוגל להעמיד חזון המתנשא מראית המציאות של העם. המלך נועד להוליך את העם לקראת יעדים חדשים - לממש חידוש ושינוי אמיתי במציאות, ולא רק להסתדר בתוכה באופן נח יותר. כמובן, חדוש כזה לא יכול גם לעמוד בנתוק מ"יוסף" - מה', מהצדיק וממורשת העבר (ה'לא מציאותית') של ישראל - חדוש אמיתי לא יכול לנבוע ממציאות מנותקת אלא רק ממקור עליון שמחוץ למציאות. אכן, מדובר ביחוד בין שנים - בין העבר, שכל תחזיותיו מחוירות מול החדוש האמיתי של המלכות בפועל, במציאות, ובין המציאות שלא מסוגלת להוליד חדוש אמיתי בלי הפריה ממה שנמצא מחוץ לה ומעליה.