מסעי

חסד: מסעות של אהבה

פרשת מסעי מתארת את מב מסעות ישראל בדרכם ממצרים לארץ ישראל - מב מסעות לקראת מושא אהבתנו, ארץ הקדש (מב מסעות אלו מכוונים כנגד מב הופעות שרש אהב בתורה, כמבואר במ"א, וכולם בסימן מסעות "אברהם אֹהבי" - "הלוך ונסוע הנגבה" - להתעלות תמיד במדת האהבה להשי"ת). פסוק ההקדמה - "ויכתֹב משה את מוצאיהם למסעיהם... ואלה מסעיהם למוצאיהם" - נדרש בחסידות על מסע הנשמה ממוצאה העליון, שרש הנשמה באור אין סוף שלפני הצמצום (סוד אברהם "העברי" - שמעבר לנהר הצמצום - איש האהבה והחסד), שרש הנשמה באהבתה האין סופית לה'. כל המסעות פותחים ב"ראשון" ב"ממחרת הפסח יצאו בני ישראל" - זו יציאה מכח חג הפסח, חג האביב והאהבה (המכוון בין הרגלים כנגד ספירת החסד), ועל יציאה זו נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר". תוקף אהבת ה' לישראל מתבטא ביחס של "נגוף למצרים ורפוא לישראל" - "... יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים את אשר הכה הוי' בהם כל בכור...".

גבורה: הסתלקות אהרן

ב"שני" נוסעים ישראל מים סוף ומתחילים להעמיק במדבר הקשה, מקום הדין והגבורה. כאן מובא שוב סיפור הסתלקות אהרן (שמקורו ב"חמישי" של פרשת חקת - בהוד, ענף הגבורה - שם מתוארת הסתלקות מרים ב"שני") - סיפור של דין וגבורה - ומתחדש יום הסתלקותו, ראש חדש אב (שהפך ברבות השנים לתאריך של חורבן, ראשית תשעת הימים, אלא שוודאי שיש בהסתלקות הצדיק - ובפרט אהרן, ששרשו בבינה ובשמחה שבפנימיותה - כח להמתקת תאריך זו, עד לפירוש החסידי כי "משנכנס אב ממעטין [את כל הענינים הבלתי רצויים של אב] ב[אמצעות עבודת ה]שמחה"). כתוצאה מהסתלקות אהרן בא הכנעני מלך ערד - אותיות רעד, תוצאת יראת הגבורה - להלחם בישראל.

תפארת: טהרת הארץ

מצות "והורשתם את כל יֹשבי הארץ מפניכם" המופיעה ב"שלישי" ענינה טהרת הארץ מיושביה הזרים ומכל טומאת עבודתם הזרה. טהרת ארץ ישראל לעם ישראל נמשכת מספירת הבינה, מיסוד אמא המסתיים ומאיר בתפארת ז"א. כאן מפורטים גבולות הארץ המובטחים למשה (שיחסם לגבולות הבטחת ה' לאברהם הוא כיחס החכמה לבינה, כמבואר במ"א, כאשר גבולות "משה זכה לבינה" מאירים בתפארת ז"א) - זהו תאור הגבול המפורט ביותר בתורה, היוצר תמונה מפוארת של ארץ ישראל במחו של השומע.

נצח: שמות נוחלי הארץ

"רביעי" כולל רק רשימה שמית של "שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ". כל סוד הנחלה, המנציחה את האדם בארץ, שייך לנצח (כפי שנתבאר בכמה פרשות). הנשיאים הנוחלים את הארץ עבור העם הם מעין אפוטרופוסים על הנחלות, הם מחנכי הבנים ומכשיריהם לנחול את אבותיהם יוצאי מצרים - הכל בסוד פעולת הנצח המחנך והמכשיר את ה"ברא כרעא דאבוה".

הוד: מגרשי הערים

"חמישי" עוסק בערי הלויה - ללוים אנשי הגבורה שייכות גם להוד, ענף הגבורה (כהופעת חלק הלוים בשלל המלחמה ב"חמישי" של פרשת מטות). עיקר הדין המתחדש ב"חמישי" הוא דין מגרשי הערים, אשר אסור לבנות או לזרוע בהם - למגרשים אין תכלית שימושית לצורך העיר, וכל ענינם הוא "להיות לנוי לעיר", להיות ההוד המקיף ומיפה את העיר.

יסוד: שש ערי מקלט

אחרי דין ערי הלוים הכללי ב"חמישי", עוסק "ששי" בשש ערים מיוחדות - ו ערי מקלט (ו מרמז ליסוד בכ"מ) שנועדו להצלת רוצח בשגגה. בהפשטה, הרוצח בשגגה הנדרש להמלט הוא מי שפגם בבריתו - חז"ל מלמדים שהוצאת זרע לבטלה, פגם הברית, הוא מעין רצח, והפוגם בבריתו נאלץ להמלט מרודפיו (החיצונים שנוצרו ממעשיו). עיר המקלט משמשת כמקום לתיקון פגם הברית. על יסוד דברי חז"ל כי "דברי תורה קולטין" מבואר בחסידות כי בכח דברי התורה לקלוט כל אדם, לתקנו, להגן עליו ולהצילו. כח זה יחודי לתורה משום שבלימודה זוכה האדם ל"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה". הפלאתו של יחוד זה הוא בכך שהלומד גם קולט את דברי התורה (שהם חכמתו ורצונו של הקב"ה) בפנימיותו וגם נתפס ומוקף בתוך דברי התורה, כמבואר בתניא פ"ה:

הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו. דרך משל כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה... וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ואפילו על מצות התלויות בדבור ואפילו על מצות תלמוד תורה שבדבור כי על ידי כל המצות שבדבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' מראשה ועד רגלה. ובידיעת התורה מלבד שהשכל מלובש בחכמת ה' הנה גם חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו מה שאפשר לו לתפוס ולהשיג מידיעת התורה איש כפי שכלו וכח ידיעתו והשגתו בפרד"ס.

כפילות זו, של קליטת דברי התורה וההקלטות בתוכם, רמוזה בלשון הכפולה בשלטי הדרך המפנים לעיר המקלט: מקלט מקלט" (העולה משיח). מעבר לסגולה הכללית בלימוד התורה לשמור את האדם ולקלטו מכל טומאה, סגולה מיוחדת יש לתיקון הברית על ידי כפילות הלימוד. כך מובא באגרת התשובה (מתנא דבי אליהו) כי התיקון לפגם הברית בפרט (הפוגם במח) - ובכלל למי שנתחייב מיתה למקום - הוא הכפלת לימוד התורה (שמחכמה נפקת): "אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים".

ב"ששי" גם מבואר דין גואל הדם - לראוי למיתה (משום שרצח במזיד או משום שיצא מעיר מקלטו) - "גואל" בכלל הוא כינוי לספירת היסוד (ובפרט כאן, גאולת הדם היא היא גאולת וכפרת הארץ - כתפקיד היסוד לגאול את המלכות). דין "והצילו העדה" - ממנו למדו כי על העדה להציל את הנידון ולחפש לו זכות - שייך לכח ההצדקה של היסוד (ה"צדיק יסוד עולם"). הרוצח בשגגה גולה לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול - ללמד על הכח הטמון בהסתלקות ה"צדיק יסוד עולם", הגואל ומחזיר את כל הגולים לבתיהם (בקבלה מבואר כי הצדיק בהסתלקותו מלקט את כל נשמות ההרוגים בשגגה - והוא הוא ליקוט כל הניצוצות שנתפזרו בהוצאת זרע לבטלה - ומתוך כך בטל מעיקרו דין הגלות ממפזר הנשמות-הניצוצות).

ב"שביעי" מגיע לידי מימוש משפט בנות צלפחד - משפט הבנות בכלל שייך למלכות, ובפרט משפט נחלתן של בנות המחבבות את הארץ ביותר - והן נישאות בפועל לבני דודיהן (גם דין "האשה נקנית" המתממש כאן שייך למלכות, כמובן). בן דוד רומז גם למלך המשיח, משיח בן דוד (כפי שנתבאר ב"שביעי" של פרשת בהר). חז"ל מלמדים שדין "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה" המתחדש ומתממש כאן היא מצוה שנהגה באותו דור בלבד. מצוה כזו היא מעין "הוראת שעה" השייכת למלכות דווקא (המכונה "חיי שעה" - בניגוד ל"חיי עולם" הנצחיים של שאר מצוות התורה). הפרשה מסכמת ב"אלה המצות והמשפטים אשר צוה הוי' ביד משה אל בני ישראל" - סיכום המתיחס לכל מצוות ה', גזרות המלך, שמסר משה לישראל. חותם "שביעי" - וכל חומש במדבר - הוא במלים "ירדן ירחו", סוד כח הרדיה של המלך וסוד המלכות-הירח.

עיין נספח-סוד הפרשיות המחוברות