תולדות

חסד: הצמצום עצמו יאיר

פרשתנו עוסקת בהרחבה בחיי יצחק, וכל עניניה נצבעים בגוון המיוחד לו - במדת "פחד יצחק". תכלית התבוננותנו היא גילוי כל ספירות הרגש בתוך הגבורה עצמה, ובעיקר ראית אברהם (שמדתו חסד) ויעקב (שמדתו תפארת) כפי שהם כלולים בתוך יצחק.
"ראשון" פותח בכפילות "ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם - אברהם הוליד את יצחק", המדגישה שגבורת יצחק היא תוצאת ותולדת חסד אברהם, וחז"ל לומדים מכאן שאברהם ויצחק שוו בקלסתר פניהם - מעבר להתכללות פנימית בין מדות אברהם ויצחק (שקרתה בעקדה), יש גילוי חיצוני של זהותם העצמית, ובמראה החיצוני משתקף שרש נשמתם המשותף (על מנת לבטל כל ספק בדבר הקשר העצמי והעמוק ביניהם - הספק שמטילים ליצני הדור, כמפורש בחז"ל). משמעות הזהות היא שבאמת הכל חסד, שגם הגבורה והצמצום הם חלק מתהליך גילוי שכולו חסד. כשמובן שגבורת יצחק היא חלק מהחסד ותולדה הכרחית שלו, מתברר שגבורת יצחק היא בעצם התגברות החסד לגלות יותר אור ממה שמסוגל אברהם עצמו לגלות.
החסד בעבודת יצחק מתבטא ב"ויעתר יצחק להוי' לנֹכח אשתו". ה' עשה את האבות עקרים כי נתאוה לתפלתם, אך תפלה זו כתובה רק ביצחק, שהרי קו הגבורה, הפונה מלמטה למעלה, הוא עמוד התפלה (ורמז: יצחק רבקה עולה תפלה). אמנם, סגנון תפלת יצחק הוא "ויעתר", ו"כל לשון עתר לשון הפצרה וריבוי הוא" - ענין הגבורה המצמצמת הוא בתפלה קצרה וקולעת (העולה עד אין סוף ממש), וריבוי התפלה של יצחק, בכמות ("ריבוי", בסוד התפשטות החסד) ובעיקר באיכות ("הפצרה", בסוד התגברות החסד של יצחק), הוא דוגמה לחסד ולהתפשטות שבגבורתו (היחס בין "תפלה ארוכה" ל"תפלה קצרה" היא בין קו החסד לקו הגבורה - "חד אריך וחד קציר"; לכן "חסידים הראשונים" - וממשיכי דרכם היום - מתפללים באריכות דווקא). ובפשט: מניע התפלה הוא "לנֹכח רבקה אשתו" - יצחק מתפלל מתוך אהבתו הרבה לרבקה אשתו (כמפרשים שיצחק ידע שהוא עתיד ללדת, והתפלל על רבקה, באהבתו לה - "כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו" ).
ההבנה שתכלית הגבורה והצמצום היא התגברות החסד מומחשת בדרשת הפסוק שנאמר לרבקה, כשדרשה את ה' מתוך צערה: "ורב יעבֹד צעיר" מרמז למאמר "לפום צערא אגרא" - הצער והדין, שפעולתם הקטנה וצמצום בנפש (בסוד "צעיר"), גוררים בעקבותיהם וממשיכים שכר רב. שכר זה הוא ה"רב" ה'עובד' לצעיר, משועבד לו ונמשך אליו - ה"עקב רב" שבא כשכר ליעקב האוחז בעקב עשו (שאמר על עצמו "יש לי רב") . תכלית הצמצום והצער היא גילוי אור רב - אור שלא יכול להתגלות בדרך אחרת (והיינו האורות דתהו, שאינם יכולים להימשך ישירות לקדושה, והם מופיעים בתחלה רק אצל עשו) - ובסוף התהליך הצמצום עצמו יאיר ויגלה את עצמות ה' ממש. בהמשך מתוארת גדילת הנערים (וכל גדילה היא תהליך של חסד והתפשטות, בסוד "לך הוי' הגדֻלה") ומופיעים בטויי אהבה (פנימיות החסד) של יצחק לעשו ורבקה ליעקב - "ויאהב יצחק את עשו... ורבקה אֹהבת את יעקב". גם מכירת הבכורה עוסקת בשאלה למי ימשך החסד הרב, שהרי החסד מכונה "ברא בוכרא" בהיותו ה'בכור' במדות הלב. "ראשון" חותם שוב בקשר אברהם ויצחק, כשה' מברך את יצחק בברכת אברהם (שכל ענינה חסד ורבוי) ומדגיש שיצחק נוחל את חסדי אברהם ומתברך "עקב אשר שמע אברהם בקֹלי".

גבורה: מדתו העצמית של יצחק

"שני" פותח ב"וישב יצחק בגרר", פסוק שנדרש בחסידות על יראת יצחק בה הוא 'יושב' בקביעות ("גרר" נדרש כפחד ומגור) . במעשה אבימלך קיימים שני המרכיבים של "פחד יצחק" - הפחד (בחשש יצחק שמא יהרגוהו, באימת אבימלך מפני אשמה ועונש ובדין המות שגוזר אבימלך על מי שיגע ביצחק ובאשתו) והצחוק (בשעשוע הזיווג של "יצחק מצחק את רבקה אשתו", שעשוע הנמשך לגבורה משמחת הבינה, בסוד "אני בינה לי גבורה"). הברכה בזריעה שייכת לענינו של יצחק (שהרי בקדושה הצחוק והשמחה בזריעה מלווה בפחד מפני הוצאת הזרע לבטלה), כמבואר במ"א שהאבות הם בסוד ארץ-זרע-פרי (ובקיצור: ענינו של אברהם הוא "לך לך... אל הארץ אשר אראך" ו"התהלך בארץ"; ענינו של יצחק הוא "כי ביצחק יקרא לך זרע"; ענינו של יעקב הוא "פרה ורבה" ). גם יבולו של יצחק - מאה שערים - הוא בסוד ב פעמים נ שערי בינה (- השרש העליון של יצחק, בסוד "אני בינה לי גבורה" כנ"ל).

תפארת: "ליעקב אשר פדה את אברהם"

אחרי שחסד אברהם נמשך ליצחק, מתחיל להתגלות בתוכו גם פרי שילוב המדות - מדת יעקב המאזן את החסד והגבורה (אז מתגלה בתוך יצחק מה שנאמר לאברהם: "כי ביצחק ['ולא כל יצחק', אלא יעקב] יקרא לך [אברהם] זרע"). הדבר נובע מקשר פנימי בין אברהם ויעקב: בכח יעקב לחזור מהדין לחסד ולחשוף שוב את האהבה, בסוד "ליעקב אשר פדה את אברהם". כך, "שלישי" פותח בתאור גדילת יצחק "עד כי גדל מאד", הגדילה עצמה היא תכונת ההתפשטות של החסד (מדת אברהם "הגדול בענקים") אך "מאד" מרמז ליעקב, שהרי "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם" (ובעיקר לפי הקבלת האהבות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" לאברהם יצחק ויעקב, כנודע). גם הקנאה ביצחק נובעת מה"מאד" - עצם הגדילה (בחסד ה' על האדם) מעורר פחות קנאה מהתפארת החיצונית האופפת גדילה זו ומשוה לה הילה של יופי והצלחה פלאיים (בשלהם אמרו שעדיף זבל פרדותיו של יצחק מכספו וזהבו של אבימלך).
עיקר קטע זה הוא חפירת בארות יצחק, הפותח מחדש את בארות אביו שסתמו פלשתים - זו דוגמה מובהקת למדת "ליעקב אשר פדה את אברהם", כשיצחק מחדש את אהבת אביו שהפלשתים סתמוה. ג הבארות - עשק שטנה ורחובות - הם כנגד ג בתי המקדש וכנגד ג האבות עצמם, ובולט שהבאר העיקרית שחופר יצחק היא זו המכוונת כנגד מדת יעקב, ומכחה מתקיים "על כן הרחיב הוי' לנו ופרינובארץ" (הרחבת עם ישראל ב-יב שבטי י-ה שמעמיד יעקב). על אף שבדרך כלל רומז המושג "רחֹבות" לספירת הבינה, המכונה "רחֹבות הנהר" (על שום ההתרחבות הרבה שיש בה, ביחס לגרעין ההברקה הראשוני שבחכמה), הרי "יסוד אמא קצר ומסתיים בתפארת ז"א" - הפעולה הממשית של הבינה (- "עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ") יוצאת לגילוי בתפארת, מדתו של יעקב אבינו.

נצח: עלית יצחק

"רביעי" פותח ב"ויעל משם באר שבע" (בכח העליה של הנצח, המכונה "עומק רום") וה' מברכו בהנצחת זרעו (ברכה זו דומה בתוכנה לברכה ב"ראשון", וגם היא "בעבור אברהם עבדי" - הנצח הוא ענף החסד). כאן מופיע המזבח היחיד שבונה יצחק, מזבח המעלה ניחוח למדרגת "נצח ישראל לא ישקר" (כהסברנו ב"רביעי" בפרשת נח). בכריתת הברית עם אבימלך מופיע פיכֹל שר צבאו - המרמז לנצח (הנצחנות הצבאית היא בסוד שם צבאו-ת המאיר בנצח ובהוד). בדברי יצחק עם אבימלך ושר צבאו הוא מזכיר כיצד שלחו אותו מארצם, בסוד הנצח היוצא "לבר מגופא". אבימלך חותם את דבריו ליצחק במלים "אתה עתה ברוך הוי'". לפי הקבלה "ברוך" היינו המשכת שפע לחוץ בדרך של הברכה - כפיפת ענף מהאילן כך שיצמח כעץ נוסף - זו הנצחה של מקור השפע דווקא מכח יציאתו לחוץ (כתכונת הנצח). הלשון 'הברכה' רומזת לברך - חלק מהרגל, אליה מכוונת ספירת הנצח.

הוד: גנבת הברכות

"חמישי" פותח בהמשך ישיר ל"רביעי", סוד "נצח והוד תרין פלגי גופא". אחר כך נזכרות נשות עשו, שהראשונה שבהן היא יהודית, וחז"ל דרשו שעשו רימה את הוריו כשלקח נשים ששמותיהם מעידים על מעלות טובות - הרמאות היא כחו של עשו לינוק שפע מהקדושה על ידי פגיעה בנקודת התורפה שלה, בהוד (בתמימות הקדושה המאפשרת לקליפה לרמות אותה ולינוק ממנה), בסוד "הודי נהפך עלי למשחית". רמאות זו היא הקדמה לרמאות יעקב המצילה את הברכות - ההוד הפגיע מכוון במערכות הגוף כנגד מערכת החיסון, העוסקת במלחמה מתוחכמת כנגד התאים הרעים המזיקים לגוף מבית ומחוץ (תוך שמוש בשיטות ובלבושים של תאים אלו עצמם - "עם עקש תתפתל"). רבקה היא המדריכה את יעקב לקראת מאבק הרמאות עם עשו ומלבישה אותו בלבושי עשו - הכל בסוד "בינה [- אמא] עד הוד אתפשטת".
גם המניע של יצחק לברך את בנו - החשש של "לא ידעתי יום מותי" - הוא חשש מובהק של ספירת ההוד: כל אמירת "לא ידעתי" קשורה לספירת ההוד, בה יש הודאה במציאות שהיא למעלה משכלי וידיעתי, אך חוסר ידיעת יום המות קשורה לחשש המתמיד של ההוד מפגיעה והשחתה - חשש מפני "הודי נהפך עלי למשחית" - יצחק חושש מפני מלאך המות שיפגע במערכת החיסון שלו ויהפוך אותה למשחיתה ומזיקה ביחס לגוף כולו.

יסוד: "ברכות לראש צדיק"

"ששי" פותח ב"ויתן לך..." (ודרשו חז"ל ש"ויתן לך" היינו "יתן ויחזור ויתן", ועל דרך הקבלה "ויתן" רומז ל-ו המילוי של האות וו - ליסוד החוזר ונותן אחר נתינת התפארת) - יעקב מקבל בפועל את הברכות. על אף שהברכה בכלל שייכת לחסד, הברכה בפועל נמשכת על ידי היסוד, הכונס לתוכו את כל החסדים הנמשכים מהספירות שמעליו ומשפיע אותם למלכות-המציאות. המשכת הברכות מכח מדת היסוד רמוזה בפסוק "ברכות לראש צדיק [מדת היסוד]". בפרטות, בראש "ששי" יש ברכות "לראש צדיק" - ברכות הבאות מהעל-מודע, כשיצחק לא מודע לזהות מקבלן - ואילו בסוף "ששי" יש ברכות 'לסוף צדיק' - ברכות ששרשן במודע, כשיצחק מברך בידיעה את יעקב ושולח אותו לארם. י ברכות יצחק ליעקב מכוונות כנגד י הדברות, כמבואר בכ"מ - והנה, גם י הדברות מופיעות ב"ששי" של פרשת יתרו, אחר ההכנה למתן תורה שב"חמישי". גם 'משחק המלים' המודגש בתורה - הקשר בין ברכה לבכֹרה - שייך ליסוד (משום שבסוד צירופי האותיות ב-ו קצוות הלב, בספירת היסוד מאיר הצירוף ההפוך מהצירוף הראשון - ביסוד נשלם 'משחק הצירוף').
ב"ששי" מופיעה החויה הכי עצמית של היסוד - החרדה בעת התגלות האמת (פנימיות היסוד ) - כשיצחק מגלה בחרדה את האמת בדבר ברכותיו. זו החרדה כשהאדם מגלה את האמת על עצמו - תגלית המתחוללת רק כשהאדם מודע היטב לרחמי ה' (ומוגן כך ממשבר). כך, יצחק מגלה בחרדה שלא ידע את האמת על בניו, ועם זאת חש שברחמי ה' עליו התגלגל המצב בהתאם לזהותו העצמית, המתגלה באמירת "וגם ברוך יהיה" (החושפת בו הסכמה מודעת לברכת יעקב דווקא). גילוי עצמי זה הוא תיקון הברית - שענינה המשכת עצם נפש האדם לחוץ - ברמה העמוקה ביותר. גם בכי עשו הוא תופעה של יסוד - בכי, כמו זרע, מוציא משהו מעצם הנפש (ולכן תיקון הברית הוא דווקא בכי של תשובה, והדמות ה'בכינית' ביותר בתורה היא יוסף הצדיק) - ולכן פועלת הבכיה המשכת ברכות לעשו. יצחק מתברך על ידי יצחק ונשלח לארם למצוא זיווג - הברכות למציאת הזיווג הן הברכות ליסוד שיזכה למצוא את האשה (- המלכות) הראויה לו. לאידך, רבקה אומרת שטוב לו ליסוד (המכונה חי, בסוד "צדיק חי עלמין") למות (והיינו שמירת הברית כ"אבר מת", כשאין מקום ראוי להיות בו "אבר חי" המשפיע בקדושה) מלשאת את בנות חת פגומות הברית - "קצתי בחיי מפני בנות חת".

מלכות: מעלת האשה

"שביעי" פותח בסיכום כל המסופר ב"ששי", כתכונת המלכות המסכמת את כל הספירות שמעליה (ובפרט את מדת היסוד, הכוללת את אור כל הספירות ומעבירה אותו למלכות). בקטע זה אף מסופר שעשו הפיק לקחים מדברי אמו ואביו כנגד בנות הארץ ולקח לאשה את מחלת בת ישמעאל. מהשם מחלת דרשו חז"ל שהנושא אשה מוחלים לו את כל עוונותיו (המילה מחילה איננה מופיעה בתנ"ך, והיא שייכת לתורה שבעל-פה, בסוד "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"). בחז"ל משמע שהמחילה באה כשהאדם עולה לגדולה-מלכות (כשהוא מתמנה לנשיא-מלך או לחכם), והוא צריך למלא את התפקיד החדש ללא משקעים ועיכובים מחטאי העבר - גם מחילת החתן היא כאשר הוא מקבל תפקיד ו'מינוי' חדש, ואזי "חתן דומה למלך". הלימוד מהכלה לחתן הוא כבברכת הנישואין השביעית (המקבילה לספירת המלכות) - "משמח חתן עם הכלה" - המדגישה את מעלת האשה-המלכות שממנה באה השמחה לבעלה במחילת העוונות ובהתחדשות (בהיותה "אשה חדשה"). "שביעי" אף חותם במלה "[ל]אשה".