בלק

עפר הקדש

בברכת בלעם הראשונה לישראל הוא מפאר אותם "מי מנה עפר יעקב". אברהם נתברך בזרע ככוכבים ויצחק בזרע כחול הים, אך יעקב - בחיר האבות, שזכה ל"נחלה בלי מיצרים" - נתברך בזרע "כעפר הארץ" (ורק בו נאמר בהמשך לכך "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"). מהי מעלת העפר על הכוכבים? הרי הכוכבים מאירים, שמימיים ומלאי עצמה הרבה יותר מהעפר. החסידות מסבירה כי למרות עצמתם וגדלותם - ואף אין סופיותם - של הכוכבים, המרחק שביניהם הוא עצום. כל כוכב הוא נפרד, עומד בפני עצמו וזוהר בשמים לבדו. לעומת זאת, גרגירי העפר - הארצי הרבה יותר - צמודים ודבוקים זה בזה. כשישראל נמשלים לעפר מתבטאת אחדותם ובולט יחודם כעם שלם, ואילו כשהם נמשלים לכוכבים מתבטא היחוד העצמי המזהיר של כל יהודי בפני עצמו. אצל אברהם, שהיה היהודי הראשון והיחיד, מודגשת הארתו והארת זרעו ככוכבים - "אברהם התחיל להאיר". אצל יעקב, ש"מטתו שלמה" - שממנו הפכו היהודים מצדיקים יחידים לעם - מודגשת מעלת העפר. הבנת יחס זה בין הכוכבים לעפר מסבירה גם את דרגת החול שביניהם - גרגירי החול קרובים זה לזה הרבה יותר מהכוכבים, כמובן, ועם זאת הם מפוררים זה מזה - בניגוד לעפר, שיש בו לחלוחית המחברת את גרגיריו לגוש אחד ממש.

מעלה נוספת שישנה בעפר לגבי הכוכבים היא דווקא ארציותו: מי שחי ככוכב הוא אמנם שמימי ומאיר, אך רק מי שמשפיל עצמו לרדת מטה מטה, כעפר הארץ, מממש את תכלית בריאת העולם - לעשות לה' "דירה בתחתונים". מירידת נשמות ישראל לתכל'ס, למימוש רצון ה' במציאות, נובעת התכללותם והתאחדותם לגוש עפר אחד - לפי הקבלה כל זיווג והתכללות תלויים בכלים, בעוד שהאורות בפני עצמם לא מסוגלים להתאחד. האורות מאירים, ככוכבים, כל אחד בפני עצמו - רק בירידתם להתממש במציאות, כאורות בכלים, הם מסוגלים להתכלל, להזדווג ו'לשתף פעולה' באופן פורה ויעיל. לכל נשמה בשרשה יש את האור המסוים והמיוחד שלה - רעיון יחודי ונטול פשרות - אך כשהנשמות יורדות לעולם כדי לממש את רצון ה' בפועל הן מגלות כי המציאות דורשת פשרות ושינויים, ורק בשיתוף פעולה ובאיזון ניתן לכבוש את המציאות.

גם כאן החול הוא מצב ביניים בין העפר לכוכבים: החול, כמו העפר, כבר יורד מהשמימיות - משרש הנשמה - למימוש של הנשמה בגוף בעולם הזה. אך בשלב הראשון ירידה זו היא למצב של חול, לעיסוק בחולין. בשלב זה על אף הקירוב ושיתוף הפעולה בין הנשמות במציאות, נדמים הדברים כפשרות שבדיעבד, כמשמשות את תחום הקדש הנבדל בעצם - הנשמות לא מתאחדות ליעד קדוש חדש המחלחל לתוך המציאות, אלא עוסקות בהורדת שרשן הקדוש למציאות כשהן נדרשות לשם כך לעבודה משותפת ב'הכשרת קרקע' המציאות. המהפך לעפר הוא הפיכת המציאות עצמה ל"אדמת קדש" - המים המחלחלים לחול מגבשים ומאחדים אותו למציאות חדשה וקדושה. אז עיסוק הנשמות במציאות אינו בדיעבד, הן מתאחדות סביב יעד חדש - הפיכת המציאות כך שתשקף אור אלקי גבוה ונעלה יותר מהאור הפרטי שהאיר לכל נשמה בשרשה. רק כשמתברך יעקב "והיה זרעך כעפר הארץ" הוא זוכה ל"ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה ונברכו בך כל משפחֹת האדמה ובזרעך" - אז פורצת הקדושה את תחומה השמימי, ומביאה את ה' לתוך קרקע המציאות ועד לאומות האדמה.

"מצות שהם מקיימין בעפר"

אחד מפרושי רש"י לפסוק "מי מנה עפר יעקב" הוא "אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר - 'לא תחרֹש בשור ובחמור', 'לא תזרע כלאים', אפר פרה ועפר סוטה וכיוצא בהם". פירוש זה - התמוה לכאורה, שהרי כיצד ניתן לומר "אין חשבון" על ארבע מצוות - מובן לפי דרכנו לעיל: עצם קיום מצוות בעפר מעיד ש"אין חשבון במצוות" - האין סופיות האלקית מתגלה במצוות המגיעות לעפר - אז מתממש היעוד של דירה בתחתונים (השראת כל אין סופיות ה' בעולם, כאדם הגר כל כולו בדירתו), והקדושה מתפשטת במציאות עד אין סוף.

הבטוי המעשי לכך שהאין סופיות שורה ומתגלה בדרגת העפר - ב"סוף מעשה" של הבריאה כולה - מתבטא בכך שלמרות שמספר המצוות הוא מנוי ומוגבל (אף אם כל מצוות התורה הן מצוות בעפר - מצוות במציאות העולם התחתונה - הרי יש תריג מצוות בלבד), הרי על פרטי ההלכות נאמר "ועלמות אין מספר". דווקא ההלכות - ההוראות לישום רעיון המצוה הנשגב במציאות הגשמית - מתפרטות והולכות עד אין סוף, ומביאות למציאות את אין סופיותו של הרצון האלקי. ההלכות מגלות כיצד בעפר מתכללות המצוות הספורות זו בזו עד אין סוף (כשמספר המצוות מכפיל את עצמו שוב ושוב בחזקות עולות).

כשמדייקים, המצוות שמקיימים בעפר הן מצוות שמתקנות עירוב תחומים מקולקל - דווקא בגלל שבעפר מתגלה התכללות מפרה ומצמיחה בין תחומים שונים יש להישמר מפני התכללות ועירוב תחומים של הקליפה, עירוב המצמיח גידולים מעוותים ולא רצויים, המפריעים למימוש היעד של "דירה בתחתונים": שתי מצוות בעפר הן איסורי כלאים - איסור על עירוב והכלאה - כלאי הבהמה והכרם. שתי המצוות האחרות הן שימוש בעפר לתיקון ערבובים לא רצויים - אפר פרה אדומה מתקן את העירוב המטמא בין חיים ומות, ועפר סוטה מתקן את העירוב המעוות של פריצת גבולות המשפחה ועירוב אנשים נוספים בתוכה.

"השפלות והשמחה" מול "העצבות והגסות"

האבחנה בין עפר דקדושה, המביא להתכללות רצויה ומצמיחה, לבין עפר דקליפה, המביא לעירוב תחומים מקלקל והרסני, דורשת הסבר בעבודת הנפש:

חוית עפר בנפש היא שפלות של "ונפשי כעפר לכל תהיה". שפלות היהודי פותחת אותו להשפעות קדושה מבחוץ - "פתח לבי בתורתך" - והיא חדורה ב"כח הצומח" המפרה ומרבה בו את הקדושה הנזרעת בו. כשנפש ישראל נפתחת לאור הקדושה - שבתורה, במצוות וביהודים נוספים - היא מתכללת עמו, וכשהוא 'מכפיל את עצמו' בה היא חושפת ומולידה בו פנים חדשות. לכן מבואר בחסידות שבן-הזוג הנפשי של השפלות דקדושה הוא מדת השמחה. השפלות היא הנקביות של הקדושה - הפתיחות להארת אור זכרי עליון אל תוך הנפש (כדי להתעבר ממנו ולהוליד לידות חדשות של קדושה). הזכריות של הקדושה הוא חוית השמחה בנפש - שמחת החיים והיצירתיות הפוקדים את מי שיש בו שפלות אמיתית. מתוך חוית שפלות עצמית מסוגל האדם להבין שעליו לחפש אור מחוצה לו, ורק אז הוא מסוגל לשמוח באור המאיר לו מבחוץ.

לעומת זאת, ישנה חוית עפר בקליפה - היפוכה השלילי של השפלות היא העצבות. בן הזוג של העצבות הוא גסות הרוח - היפוכה של התפשטות הנפש בשמחה אמיתית בה' הוא התפשטות הנפש בגסות והתנשאות. בעוד שהשפלות מביאה לשמחה באור האלקי המאיר מן החוץ (והשמחה באור מחדדת שוב את השפלות האישית, בלעדי אור זה), הרי שגסות הרוח מביאה לעצבות כשהאדם מגלה את פחיתותו וחסרונותיו (שעל כן גם עצבות מחמת דאגת עוונות עלולה להפוך לעצבות של קליפה, כשהאדם מתוסכל מכך שחטאיו שוברים את גאוותו ותדמיתו האישית כצדיק). עצבות זו גורמת לפתיחות שלילית לכל תאוה רעה - האדם נהפך ל"אסקופא הנדרסת" עליה דורסים ובה נכנסים כל המזיקים (בעוד הגסות הראשונית גורמת להעדר פתיחות לקדש - הדורש בטול עצמי אמיתי).

"ומספר את רֹבע ישראל"

תפיסת העפר כנקבי, מחדירה עוד ממד באין סופיות העפר. המשך הפסוק "מי מנה עפר יעקב" הוא "ומספר את רֹבע ישראל" - ולכאורה "ומספר" סותר את האין סופיות שב"מי מנה". אכן, אין סופיות העפר היא רק התעוררות נשית לקראת פקידת ה' את המציאות, כשעצם גילוי ה' בעולם הוא המשכת ה"אין מספר" בתוך "מספר" - גילוי הבלי גבול בתוך גבול. יעקב הוא "חסיד" המאיר בחסד אין סופי את כל המציאות, אך ישראל הוא ה"רבי" המגלה שעצמות ה' מאירה דווקא בעם קדושו - "עצמות ומהות כמו שהלביש עצמו בגוף" (כידוע שחסיד הוא "בלי גבול" ורבי הוא "בלי גבול בגבול"). אחר שישראל בשפלותם חושפים את אור ה' בכל המציאות - מאירים אף ל"כל משפחֹת האדמה" - פוקד אותם ה' מלמעלה (כפירש"י ש"רֹבע ישראל" הוא במשמעות של רביעה - פקידת איש את אשתו) ומגלה שהוא שורה דווקא בהם ובציורם המיוחד.