ראה

"כי מנסה הוי'... לדעת"

בפרשתנו נמנות בפסוק אחד שש דרגות מסודרות בעבודת ה': "אחרי הוי' א-להיכם תלכו ואֹתו תיראו ואת מצותיו תשמֹרו ובקֹלו תשמעו ואֹתו תעבֹדו ובו תדבקון". בפסוק יש מבנה מסודר, מורכב ומפורט, שאין דוגמתו באף פסוק מקביל בתנ"ך. מבנה מסודר וחשוף כזה ממש 'קורא' לגילוי המבנה המקביל לו בתורת הקבלה, שיגלה את שרש הדברים למעלה ויפרש את הפסוק מפן פנימי.

כדי להבין מבנה זה יש לראותו כנובע מהפסוק שלפניו: "כי מנסה הוי' א-להיכם אתכם לדעת הישכם אֹהבים את הוי' א-להיכם". פשט פסוק זה אינו מובן - וכי ה' זקוק לנסיון כדי לדעת דבר מה, והלא הוא יודע הכל מראש? לכן פירשה החסידות כי על ידי עמידה בנסיון זוכה האדם לרכוש דעת פנימית - "כי מנסה הוי' א-להיכם אתכם [על מנת שתזכו] לדעת..." - הנסיון מגלה את האמונה, שהיתה מסותרת וטמונה בלב היהודי, כדעת מוחשית, ברורה וחזקה.

בנסיון נדמה שה' 'נָס' ו'בורח' מהעולם, שהמציאות מתנגדת לו, ואז "דרך רשעים צלחה". עמידה בנסיון היא כח 'להחזיק' בה' הנס למעלה, ולהעמידו במציאות. בעמידה בנסיון פעולה כפולה: מחד אוחז האדם בה' ו'עולה על נס' לדרגה אליה 'התרומם' ה', דרגה מופשטת שאינה מושגת לאדם ולעולם בשכל אלא רק באמונה. מאידך האדם מוריד דרגה אלקית זו למציאות ומעמידה בה באופן בו היא נתפסת ומורגשת במציאות (לבל ידמה ש"עזב הוי' את הארץ"). בנפש פעולה זו היא העמדת האמונה העליונה והבלתי מושגת בדעת (- מדע) פנימית ומוחשית לאדם. בדעת מתגלה מושא האמונה - ה', שאינו נתפס בשכל - בהכרה ישירה ופנימית כראיה ממש (ע"ד הפסוק "אתה הראת לדעת").

אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת

בנסיון נחשפה האמונה העצמית - נקודת מסירות מוחלטת - ובאה לידי גילוי בדעת והרגשה. אכן, המסירות המוחלטת נדרשת רק בעת נסיון, ובעבודת ה' יום-יומית היא פחות שימושית. מרגע שבאה נקודת מסירות קשה ועצמית זו לגילוי בדעת יש לפתחה למפרט תכונות 'רכות' ופרטיות יותר, בהן עובדים את ה' גם ביום-יום. ונסביר: נקודת האמונה המתגלה בדעת מבטלת כל רגש אישי ומוסרת את כל האדם לה', אך אין זו עבודה בתוך האדם. את ההכרה יש לתרגם לרגש בו עובד האדם את ה' מתוך עצמו, עם מדות לבו כאדם. אז הוא 'חי על קדוש ה'', ולא רק מת על קדוש ה'. כך מוסברII שתכלית ה"לדעת" היא "הישכם אֹהבים", להעניק 'ישות חיובית' לאהבת ה' (וכך לשאר מדות הלב ביחס לה').

אכן, הדעת, בה מומחשת האמונה כהכרה גלויה, מכונה "מפתחא דכליל שית" - היא המעבר בין ההכרה לרגש, ובה תלויות שש מדות הלב בהן עובדים את ה' ("עבודה שבלב"). הדעת מסוגלת לתרגם את האמונה והמסירות המסותרות בלב כל ישראל לעבודת ה' סדירה, יום-יומית ומדורגת. אכן, פיתוח נקודת הדעת לכלל מדות דורש שימוש בכח הבינה, התבוננות שכלית (שהיא "אם הבנים" המולידה את הרגשות) הדוחפת את הדעת להוציא רגשות מוּבְנים.

על תהליך הפיתוח - מהאמונה לדעת ומהדעת (באמצעות הבינה) לרגשות הלב - נאמר "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת". ראשית העבודה היא עמידה בנסיון המזכה בדעת. ללא דעת, חוית האלקות במוחש, לא תעורר הבינה רגש (כי השכל היבש אינו רגשי מצד עצמו) - "אם אין דעת אין [תועלת ב]בינה". אך אחר קנין הדעת, אין להותירה כנקודה 'מעל לחיים', יש לפתחה לרגשות רבים, והדבר תלוי בבינה - "אם אין בינה אין [משמעות ל]דעת".

מעיון בפשט הפסוק בו פתחנו (עם רש"י, "פשוטו של מקרא") עולה הקבלה פשוטה של מבנהו לשש מדות הלב היוצאות מהדעת באמצעות הבינה:

אהבה, יראה, תורה ומצוות - חסד, גבורה, תפארת

כל מדות הלב נובעות ומתפתחות מהאהבה שמעוררת הבינה - "הישכם אֹהבים". "אחרי הוי' אלהיכם תלכו" הוא בטוי לאהבת ה'. הליכה "אחרי" נובעת מאהבה, כמצוין בפסוק: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולֹתיך לכתך אחרי במדבר". האהבה היא פנימיות ספירת החסד, וההתבוננות המעוררת את האהבה היא בבריאת העולם יש מאין ובהשגחת ה' הפרטית (שבבחינת "אחרי הוי'") - התבוננות הנותנת הכרה ש"יש אדון לבירה" ומעוררת אהבה אליו, אף טרם הכרתו הישירה וטרם העיסוק בתורתו (שבבחינת "פני הוי'").

מתוך תחושת ההשגחה המכירה בנוכחות ה' מתגלה "בעל הבירה" עצמו, ויראתו נופלת על האדם - "ואֹתו תיראו". יראה היא פנימיות ספירת הגבורה. מאהבת ויראת ה' באים לקיום מצוות תורתו: "ואת מצותיו תשמרו". רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא-תעשה, בונות רמח אברים ו-שסה גידים בגוף העליון. הגוף העליון הוא ספירת התפארת ("תפארת - גופא"). תפארת היא גם סוד התורה-שבכתב, וכדברי רש"י: "'ואת מצותיו תשמרו' - תורת משה".

נבואה, מקדש, דבקות - נצח, הוד, יסוד

עד כאן דובר ב'גוף' עבודת ה' - קיום תורה ומצוות מכח אהבה ויראה, ההכרחיות ככנפיים להניע ולהעלות את עבודת ה'. הדרגות הבאות אינן חלק מגוף העבודה (סוד "לבר מגופא"), אך דווקא הן מוליכות את עבודת ה' לעולם באופן קיומי יותר לאדם, וממילא בעומק רב יותר ביחסיו עם ה':

"ובקֹלו תשמעו" היינו שמיעת ה' כל רגע, שמיעת רצונו המיוחד לרגע זה, מעבר להוראות הנצח שבתורה (שהמקיימן בלי חיפוש 'הוראת שעה' לא 'שומע בקול ה'' למרות היותו "שומר מצוות"). שמיעה זו היא נבואה, כדברי רש"י: "'ובקֹלו תשמעו' - בקול הנביאים". לפי הסוד יונקים הנביאים מספירת הנצח.

הוראת נביאים משתנה היא כהוראת שעה של אליהו להקריב בהר הכרמל. למעלה מעבודה 'מזדמנת' זו יש עבודה במקדש, כפירוש רש"י: "'ואֹתו תעבֹדו' - במקדשו". המקדש מקביל לספירת ההוד: "'וההוד' - זו בית המקדש".

"ובו תדבקון" שייך לספירת היסוד, המדביק ומיחד את החתן והכלה - ה' ועם ישראל - עד שיתדמו בדרכיהם זו לזה (כפירוש רש"י: "'ובו תדבקון' - הדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה").