מקץ

בן פורת יוסף - הכח לפתור חלומות

פרשתנו פותחת בישועת יוסף מכלאו בזכות פתרון חלום פרעה. על יוסף נאמר "בן פורת יוסף" ובקבלה מבואר כי "פורת" רומז לכשרון של יוסף להיות פותר חלומות. בחסידות מוסבר שהבנת מסר בחלום בעייתית משום שהאותיות והמלים של המסר התפזרו והסדר שלהם התערבב. פותר חלומות צריך כשרון ללקט את הרמזים והאותיות הפזורים בחלום ובסמליו, ולשמש כתופר המאחה אותם בסדר הנכון - כמביעים מסר שלם ומובן. לכן, הדרך העיקרית בחז"ל לפתרון חלומות ולפענוח הסמלים שבהם תלויה בידיעת השפה, המאפשרת להבין את החפצים או השמות בחלום כרומזים לתכנים בעלי משמעות לשונית קרובה מבחינת משמעות או צליל, תכנים המתקשרים אסוציאטיבית לחפצים שהופיעו בחלום. איסוף רמזי לשון מאפשר לתפור מחדש את המסר שהתפזר.

אמנם, כשרונו של יוסף לפתור חלומות - המתבטא בסוף פרשת וישב בפתרון חלום שר המשקים ושר האופים, ומתגלה שוב בפרשתנו - מתיחד בכח נוסף. כשמתבוננים, מוצאים קו משותף בין החלומות שפתר יוסף, ודרך אחת בפתרונו לחלומות אלו. בארבעת החלומות להם נדרש יוסף מציין החולם מספר שהופיע בחלום - שלשה שריגים, שלשה סלי חֹרי, שבע פרות, שבע שיבולים - ובכל פעם יוסף מפרש את החפצים המנויים כיחידות זמן. מספר הוא הפשטת החפצים שבחלום - הפשטה מפרטי החפצים והתיחסות רק למהות המספרית שלהם - והמעבר מהחפצים הגשמיים לעיסוק בממד הזמן הוא הפשטה נוספת. ראשית הברקת יוסף בפתרון חלומות היא הפשטה לממד הזמן, ורק אז הוא נגש לפתור את המסר הממוקד שבחלום - גילוי האירוע שעתיד להתרחש בזמן זה.

מן הסתם, כשיוסף פותר חלום הוא מתפקד גם כבלשן ופסיכולוג העוקב אחר סמלי החלום ומשמעותם המפורטת, אך עיקר חידושו הוא הפשטת מושגי החלום. רק לאחר ההפשטה הראשונית - המתעלמת מהחפצים הפרטיים - מלביש יוסף את החלום במשמעות העולה מהפרטים. כך גובר יוסף על חרטומי פרעה, שבפתרונותיהם פונים ישר להלבשת החפצים בחלום כחפצים במציאות, תוך הגשמת ממד המספר שבחלום והפיכתו למנין גרידא, 'המשועבד' לחפצים הגשמיים אותם הוא מונה. ההלבשה במסר מפורט בלי ההפשטה הקודמת לה אינה מאפשרת למצוא חוט מנחה אחיד שיתפור את כל פרטי החלום ויפתור את המסר הצפון בו. רגישותו של יוסף לממד הזמן, המופשט מכל פרטי החלום ופרטי המציאות, מאפשרת לו למצוא בו את המפתח הפנימי לפתרון החלום.

הזמן - פנימיות המקום

מה פשר הרגישות המיוחדת של יוסף הצדיק לממד הזמן? יוסף יודע שכל מציאות שלמה ומתוקנת מורכבת מארבעה ממדים - שלשת ממדי המקום וממד הזמן - כשממד הזמן מתלבש ככח הפנימי בשלשת ממדי המקום. בפשטות, ממד הזמן פועל את כל השינויים בממד המקום - כל שינוי במציאות מתאפשר רק לאורך ציר הזמן (בעוד המקום עצמו - ללא זמן - הוא דומם, חסר זרימה ולכן חסר שינוי). בספר יצירה נוסף ממד חמישי והמציאות מתחלקת לשלשה רבדים: 'עולם' (מציאות המקום הגשמי, שממדיו הם מעלה-מטה, צפון-דרום, מזרח-מערב) 'שנה' (ממד הזמן הנע על ציר עבר-עתיד) ו'נפש' (ממד האלקות המחיה את המציאות ויוצק בה משמעות נשמתית ערכית, הנע על ציר טוב-רע). לפי זה, ממד הזמן הוא ממוצע בין גשמיות העולם לממד האלקי שבו. כיצד?

בחסידות מוסבר שהאלקות המחיה את העולם - ה'נפש' - אינה יכולה להתחבר ולשרות במציאות הגשמית (ה'עולם') בשל הריחוק המהותי שביניהם. נוכחות קבועה ויציבה של האור האלקי תגרום לאחד מהשנים - או שהעולם הגשמי יפסיק להתקיים ככזה ויבטל באור האלקי, או שהאור ישתעבד למציאות ובכך יתנתק ממקורו האלקי ויחדל למלא את תפקידו. לכן האור נמצא כל הזמן בתנועה של "רצוא ושוב" - הוא מאיר ומחיה את העולם ברגע אחד, ובמשנהו הוא מסתלק חזרה למקורו. ה"דופק" הזה, המזרים חיים אלקיים לעולם פעימה אחר פעימה יוצר את ממד הזמן - כל פעימה של אור אלקי היא יחידת זמן. לכן הזמן הוא המחבר ומקשר את הנפש למקום - הוא המאפשר ליצוק משמעות אלקית לפנימיות המקום בלי ויתור על ה'נפש' ובלי לבטל את מציאות ה'עולם'.

כך גם בפתרון החלומות משמש הזמן כחוט מקשר בין המסר התוכני (או אף האלקי) לבין החפצים הגשמיים המופיעים בחלום. ללא גילוי ממד הזמן לא ניתן לחדור לפנימיות המקום הגשמי ולהלביש את האור-המסר בפרטי החלום.

שני ממדים בזמן

אם הזמן הוא ממוצע בין התוכן האלקי ובין המציאות הגשמית יש לגלות בו עצמו שני ממדים - בכל ממוצע בין שני דברים יש חלק קרוב לצד זה ונאחז בו ויש חלק קרוב יותר לצד השני ונאחז בו, וגם כאן יש למצוא בזמן ממד קרוב למציאות הגשמית המתהוה וממד קרוב יותר לאור האלקי הנצחי. לעיל הוזכר שמציאות מתוקנת מתאפינת בתוספת ממד הזמן (שכפי שהובן אחר כך, הוא גם המאפשר את השראת האור האלקי בממדי המקום), והנה, בלשון הקבלה, זמן היא מלה הכוללת את שני הכחות האלקיים המרכיבים כל מציאות מתוקנת: שם מה ושם בן (היינו ממד האדם שבמציאות וממד הבהמה שבה). לעניננו, ממד הזמן כולל בתוכו גם את האור האלקי העליון, אור המהות הנצחית - שם מה - וגם את האור האלקי הטמון בתוך המציאות הגשמית (האור שאף עבר משברים והתרחק מאור פני ה') - שם בן. שני כחות אלו הם שני הממדים שבתוך הזמן.

שלשה ימים ושבע שנים

שני ממדי הזמן מובנים ומומחשים יותר כשמעמיקים בחלומות ובפתרון יוסף להם: בפרשת וישב שני חלומות בהם חוזר המספר 3, ויוסף מפענח אותו כשלשה ימים, ואילו בפרשתנו שני חלומות בהם חוזר המספר 7, ויוסף מפענח אותו כשבע שנים. מהו ההגיון הפנימי בכך? 3 ו7- רומזים לחלוקת עשר הספירות ל-ג ראשונות - כחות השכל - ול-ז תחתונות - מדות הלב. ג כחות השכל הם פנימיים יותר, בהם מתגלה לאדם בינו לבין עצמו תוכן רוחני פנימי - תוכן בהיר וחד-משמעי. לעומת זאת, ז מדות הלב נמוכות יותר, הן מתיחסות למה ולמי שנמצא מחוץ לאדם, ומודדות את היחס למציאות משתנה ומורכבת.

כך, החלומות בהם הופיעו שלשה ימים התיחסו לגורל אישי טוב או רע - גורל הנוגע לאדם בינו לבין עצמו (ומשום כך שלשת הימים בהם מתחולל גם טוב וגם רע הם אותם ימים - גורלות אישיים מתקימים במקביל, ובממד השכל תוכנו של הזמן, הטוב והרע, מאוחד יותר), ואילו החלומות בהם הופיעו שבע שנים התיחסו לגורל הטוב או הרע של הכלל - גורל המציאות שמחוץ לחולם עצמו (ומשום כך אלו שבע שנים שונות - בכלל אין קיום לטוב ולרע במקביל, ותוכן הזמן בממד הרגש מדוד וקבוע יותר ואינו יכול לשאת שני הפכים יחד).

בעומק, היום והשנה הם שני ממדי הזמן המורכבים זה עם זה - כשהיום, הפנימי, הוא הזכר המשפיע (ולכן הוא קרוי בלשון זכר, ודימוייו בחלומות הם סלים ושריגים, בלשון זכר) והשנה, החיצונית יותר, היא הנקבה המקבלת (ולכן היא קרויה בלשון נקבה, ודימוייה בחלומות הם פרות ושיבולים, בלשון נקבה). על היום נאמר "ויקרא א-להים לאור יום", זהו ממד האור האלקי הבהיר והנצחי המופיע ב'שכל של הזמן' - זהו המסר האלקי הנצחי המועבר למציאות. שנה היא התקופה הארוכה בה מתחולל שינוי המציאות - ה'מדות של הזמן' בכחן מועבר המסר למציאות ופועל בה. שינוי זה מתחולל בדרך כלל בחשך, משום שכל עוד התהליך בעיצומו המטרה והמסר האלקי שבו אינם גלויים למתבונן.