פרשת וילך

חסד: משה אוהב ישראל היה

כבפרשות רבות, "ראשון" הוא רקע והכנה לכל הפרשה - רקע המגלה על תכלית דברי משה בפרשה ועוטף אותם באוירה של חסד ואהבת ישראל. האבן עזרא מפרש כי משה "הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו, וחזק לבם בדברי יהושע... ולפי דעתי כי אז ברך השבטים [אף שברכותיהם כתובות באחרונה]" - משה באהבת ישראל מופלאה הולך להכין את השבטים לפני פטירתו, להרגיעם ולברכם באהבה (לפי זה, וילך דומה להליכת אברהם ב"ראשון" של פרשת לך לך - שתיהן הליכות של חסד, ורמז: לך וילך אותיות כל יכול, העולה "חן חן"). מתוך ההבנה שמשה הולך להרגיע ולעודד את העם עולה כי אין בדברי משה - גם לא כשהוא אומר "לא אוכל עוד לצאת ולבוא והוי' אמר אלי לא תעבֹר את הירדן הזה" - נימת עצבות או תלונה. בפנימיות, תכלית דברי משה להחדיר בישראל הכרה שהכל בהשגחה פרטית וכל מה שה' עושה הוא טוב. משה אומר לישראל כי אחרי הסתלקותו ייטב להם, שהרי אז ה' עצמו ילך לפניהם - "הוי' א-להיך הוא עֹבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם". גילוי אלקי זה הוא המעלה במעבר ממשה (שפניו כפני חמה) ליהושע (שפניו כפני לבנה) - כאשר הצדיק ההולך בראש העם פחות בולט ניסי ה' גלויים וברורים יותר.

גבורה: גבורות ה' לצורך גבורות ישראל

ב"שני" ממחיש משה את הבטחתו כי ה' יעבור לפני ישראל וישמיד את הגוים, תוך איזכור גבורות ה' בנצחון על סיחון ועוג (שהתורה הפליגה בתיאור גבורתם). במצות "ועשִתים להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם" מזכיר משה לעם כי תכלית גבורות ה' וניסיו היא גבורת ישראל בקיום מצות "לא תחיה כל נשמה". לכן תכלית הגבורות היא "חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם" - יש לאזור גבורה רבה למלחמה בגויי הארץ, וכך להינצל מיראה זרה מפניהם (פנימיות הגבורה היא יראה, ואם כן זו עצת אבי הבעש"ט לבנו שלא לפחד משום דבר אלא מה' בלבד - להתגבר על יראות זרות בכח יראת ה' הגדולה).

תפארת:

ב"ראשון" תאר משה לישראל את החסד שה' גומל עמם בהנהגת יהושע, וב"שלישי" משה ממנה את יהושע "לעיני כל ישראל" להיות תפארת העם ופאר הדור. לצד דברי החיזוק ליהושע (שהם ההמשכה מהגבורה לתפארת) מורה משה ליהושע כי יבוא "את העם הזה" - "משה אמר לו ליהושע זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן" - על יהושע לפעול מתוך מיזוג והשתלבות ב"תפארת ישראל", בעם ובזקניו. אחר כל דברי החיזוק וההדרכה ליהושע כתב משה את התורה - השייכת לתפארת - ונתנה לכהנים בני לוי ואל כל זקני ישראל.

נצח: הנצחת מעמד מתן תורה

"רביעי" כולו עוסק במצות הקהל - מצוה על כל העם לעלות לירושלים (בכח העליה של הנצח, "עומק רום") כדי לחוות מחדש את מתן תורה (שהופיע ב"רביעי" של פרשת ואתחנן). את החויה המחודשת הזו צריכים לחוות האבות עם הבנים המנציחים אותם (שעל כן מצווים האנשים הנשים והטף), כשהדגש הוא על "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את הוי' א-להיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" - על הנצחת חוית מתן תורה גם אצל הבנים, ומתוך כך יצירת חיים נצחיים אצל העם (בסוד "תמורת חיים מות" שבנצח). הקיום נצחי של העם וחיזוק דת האמת - דת משה, שמדתו נצח - נוגעים גם לקשר אל משה רבינו. כשם שחווים במעמד הקהל את מעמד הר סיני, כך גם מעמיקים את ההתקשרות למשה רבינו שבדור - למנהיג הקורא בתורה, כפי שמשה אמר לישראל את עשרת הדברות - ואחרי הכרת החסד שבהסתלקות משה (שתוארה ב"ראשון") חשים כאן (ב"רביעי", ענף החסד) כי "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא").

הוד: "הודי נהפך עלי למשחית"

ב"חמישי" מתקרבת בפועל הסתלקות משה (הפך החיים שבהוד, אחרי החיים הנצחיים שבנצח) - ה' אומר למשה "הן קרבו ימיך למות" ודוחק בו להעביר את המנהיגות ליהושע. משה ויהושע באים לאהל מועד, וה' מתגלה על המשכן באור מקיף של ענני הוד (אירוע נדיר במשנה תורה). ה' מתאר למשה כיצד אחרי פטירתו יתחולל "הודי נהפך עלי למשחית" - העם יזנה מאחרי ה', אף ה' יחרה בעם והדברים יגיעו עד לתכלית ההסתר של "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (זו הסתרת ההסתר גופו, כנודע מהבעש"ט - הסתרת ההסתר היא תכלית הקטנות של ההוד). אכן, מ"הנך שֹכב עם אבֹתיך וקם" דרשו חז"ל את תחית המתים מן התורה - זהו גילוי שהמות לא כפשוטו וכי גם המשחית עתיד לשוב ולהפוך להוד (ורמז: "שֹכב... וקם" עולה חי פעמים הוי', הבטחה כי הוי' חי, וכמוהו הצדיקים עליהם נאמר כי הם "פני האדון הוי'"). מצות כתיבת ספר תורה - "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" - היא חותם כל תריג המצוות הפרטיות (כדעת רוב מפרשי הרמב"ם), כשהמשך התורה היינו ענינים כלליים (בסוד הוד שבהוד בספירת העומר, בו מסתיימות ההמשכות הפרטיות, ואחריו עוסקים רק בהמשכת ההכללות של פרטי הספירה). בנוסף לכתיבת ספר תורה יש גם לשים את דברי התורה בפה ישראל - "שימה בפיהם" - הדהוד השינון בעל פה (מתוך הודאה באמיתת הדברים) שייך גם הוא להוד. תפקיד השירה להיות "עד בבני ישראל" - גם עדות שייכת לעתים להוד.

יסוד: דבר אחד לדור

"ששי" פותח בתכלית הפרת הברית (החריף אף מהביטוי "ועזבני והפר את בריתי" ב"חמישי") - "ונאצוני והפר את בריתי". אכן, אחרי הצרות הרבות והרעות משמשת השירה כעד (בכח העדות של היסוד) וישנה הבטחת "כי לא תשכח מפי זרעו" (כפי שמפרש זאת רבי שמעון בר יוחאי, ה"צדיק יסוד עולם" הקיים תמיד ומבטיח כי התורה תשתמר ב"זרע אמת" הנמשך מיסוד ישראל). אמירת "כי ידעתי את יצרו" מתיחסת בעיקר ליצר הרע שביסוד - יצרא דעריות.
בסוף "ששי" שוב מצוה משה את יהושע - זו חתימת הצווי ב"שלישי", בסוד "יסוד סיומא דגופא" ו"גופא ובריתא חשבינן חד" - אלא שכאן הציווי הוא בינם לבין עצמם, ולא בפאר והדר לעיני כל העם. כאן ההתיחסות ליהושע היא כ"צדיק יסוד עולם" - ענין השייך בפרט ליהושע, הבא מזרע יוסף הצדיק - ומתחדש כי בהנהגה בפועל אל לו לכופף את דעתו לדעת הזקנים (בניגוד לדברי משה ב"שלישי"): "אבל הקב"ה אמר ליהושע 'כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם' - תביא על כרחם, הכל תלוי בכך, טול מקל והך על קדקדן, דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור". בתפארת - בעיון בעניני תורה - הרב יכול להיות ענו ומשתלב בין תלמידיו, אך ביסוד - המממש בפועל - על הרב לפעול בנחישות ותקיפות ולהוליך את העם לארץ (תכלית היסוד,המלכות). ב"ששי" חוזר כמה פעמים המושג שבועה, השייך ליסוד (ה"אות קיימא" בו נשבעים והוא המקיים את השבועה). כאן מסיים משה את הספר שהחל לכתוב ב"שלישי" - שוב בסוד "יסוד סיומא דגופא" - כ"צדיק יסוד עולם" הכותב ומלמד את דברי התורה לעם.

מלכות: הכרת המציאות

כתיבת ספר התורה מגיעה לתכליתה - "המעשה הוא העיקר" - בהוראה מה לעשות בפועל עם "ספר התורה הזה". שוב חוזר משה על ידיעתו את מרי העם ואת ערפם הקשה ועל הידיעה שהעם ישחית את דרכו ויסור מדרך ה'. בניגוד לתודעת הבחירה החפשית ב"שביעי" של נצבים (שחיבורה לפרשת וילך עמוק יותר מחיבור כל שתי פרשיות, עד שיש אומרים שאכן מדובר בפרשה אחת), מודגשת כאן ידיעת ה' על כל מה שעתיד לקרות - המלכות מכירה את נטית הנפש ואת המציאות, ולמרות האמונה בבחירה החפשית, יש בה מעט יאוש (בסוד יואש מלך יהודה) מסיכויי הבחירה בטוב. עם זאת, משה לא מתיאש מישראל, ועל כן הוא מזהירם, נותן להם עצה טובה ומלמד אותם את שירת האזינו - גולת הכותרת של כל התורה (שכולה מכונה "השירה הזאת"). ליהודי הנופל בחטא צריך להמשיך כח מדרגה גבוהה עוד יותר - בכל מקום בו מתגלה ידיעת ה' על הרע שעתיד היהודי לעשות, יש להמשיך בו כח בחירה ממקום גבוה יותר (שיאפשר לו לחיות על פי רצון ה', ולא רק על פי ידיעת ה', וד"ל), ולשם כך באה שירת האזינו. תכלית השירה איננה רק עדות כי אכן קורה לעם מה שה' ידע, אלא בירור המציאות הקשה והבטחה כי כל מי שספר התורה נמצא בו כעד יתגבר על נטיתו לרע וימלט לחיים טובים (ועד שיתגלה כי יהודי מעולם לא חטא, בכל העלילות שעברו עליו). "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" (הביטוי האחרון בתורה שצריך על פי דין להכתב בראש עמוד) מעיד את מעשה בראשית - שנברא על ידי דיבור המלכות (בעשרה מאמרות) - על קיום דברי התורה (עשרת הדברות), את חוית המציאות הטבעית (האור המקיף של העיגולים, הנפש הכללית) על התורה שצריכה לשמש לה כמדד (האור הפנימי של היושר, הרוח הכללית). "שביעי", כמו "ששי", חותם במלים "עד תֻמם" - ב"ששי" היינו סוד "סיומא דגופא" (והדברים מתיחסים לספר התורה, השייך ליסוד) וב"שביעי" היינו סוד "סיפא דכל דרגין" (והדברים מתיחסים לשירה, לשון נקבא, השייכת למלכות, כנודע ששירה עולה תפלה). בדרך רמז, "עד תמם" רומז לפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" - כשחזרת הביטוי פעמיים היא תיקון לשתי הפרות הברית שנזכרו ב"חמישי" וב"ששי" (עת כאן רומז גם לעבודה תמימה - עבודה שאין אחריה עבודה).

עיין נספח-סוד הפרשיות המחוברות