נצבים-וילך

אתם נצבים כֻלכם... כל איש ישראל

בפרשתנו מופיע הפירוט הרב ביותר בתורה ביחס לדרגות שונות בתוך עם ישראל - בפסוקים הראשונים נמנים עשרה סוגי נשמות שונים. מאידך, למרות הפירוט והדירוג הרב בין הנשמות, מודגשת מאד העמידה המשותפת והכללית של כל העם כאחד: "אתם נצבים היום כֻלכם... כל איש ישראל". בפשטות, עשרת סוגי הנשמות מקבילים לפרצוף שלם - מבנה המורכב מעשר הספירות - ממנו מורכב כל עם ישראל. לפי הקבלה יחודו של המושג "פרצוף" (בניגוד ל"נקודה" או "ספירה") הוא בכך שהוא כולל בתוכו דרגות שונות ומגוונות ועם זאת מתפקד כאישיות אחת שלמה ורבת פנים, שכל תכונותיה מסודרות ונערכות כראוי. התכונות-דרגות השונות בפרצוף משתפות פעולה זו עם זו מתוך הכרת מקומן וערכן, ואף מתכללות זו בזו כך שכל מכלול התכונות מזוהה בכל אחת.

לפי זה מובן הפירוט רב מחד והדגשת ההתכללות והשיתוף מאידך: יחוד עם ישראל בריבוי פניו הוא רק כשכל הדרגות נצבות יחד לפני ה', וכשמורגש מתוך התכללות זו איך כל עשר הדרגות מופיעות ב"כל איש ישראל" לכשעצמו.

עיגולים ויושר

בחסידות מוסברת הדגשת ההתכללות ביחס לריבוי הפרטים בעומק יותר. מוסבר כי המעמד המתואר בפרשתנו הוא מצב בו מורגשת האחדות בין כל הנשמות באופן בו למרות שמירת השוני מתבטל הדירוג המוחלט בין הנשמות. ונסביר: דרגות שונות ניתן לצייר כקו ישר, כמידרג בו יש עליונים ותחתונים, אך ניתן גם לציירן כעיגול שבו יש המשכיות וקשר בין הדרגות, אך אין מעלה ומטה מוחלטים. כך מוסבר כי במצב הראוי אין הרגשת התנשאות של נשמות מסוג אחד על נשמות מסוג אחר, מתוך הכרה בחשיבות המכרעת של כל סוג וסוג. כשכל אחד חש שתפקידו של חברו מוכרח וחיוני עד שאין יציבה לגוף השלם של עם ישראל בלעדיו, אז נתפס לו הזולת כעולה עליו, כראש חיוני של המבנה כולו. מתוך התיחסות זו מגיע עם ישראל לעמוד "כאיש אחד חברים".

בהתבוננות זו מורגש כיצד עיקר יציבות ה"נצבים" נובעת דווקא מתחתית הסולם החברתי - "סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה" - ורק בזכותו מתקיים "והנה הוי' נצב עליו". ממילא, למרות חלוקת הדרגות ה'אנכית' אין הרגשה של קו ישר בו יש מעלה ומטה, ונדמה כי הדרגות מסודרות בעיגול בו לא נמצא ראש וסוף. חויה זו, בה התכללות הפרצוף מגיעה לתחושת שלמות ללא דירוג בין הדרגות השונות, היא הכלל הגדול של הקדושה, כדברי אדמו"ר הזקן על פרשתנו: "כי זהו כלל גדול דכל דאתי מסטרא דקדושה הוא בבחינת 'נעוץ סופן בתחלתן' שאין לו בחינת ראש וסוף, והוא בחינת עגולים...".

כלל זה מפליא, משום שבדרך כלל מוסבר בקבלה כי עיקר החידוש של הקדושה הוא תודעת היושר שלה - התחושה כי ישנו סדר של מעלות בעולם, כי יש מעלה ומטה וכי יש לאן לשאוף ולהתקדם. העיגולים - למרות שמקור אורם גבוה ביותר, באור הסובב-כל-עלמין - נתפסים תמיד כתודעה הטבעית המקיפה את המציאות ומטשטשת את הצורך להתקדם בכיוון מסוים ולשאוף לגילוי אלקי מלמעלה. העיגוליות היא המסתיר הגדול ביותר של האלקות משום שהתנשאותה הנבדלת והאדישה ל'פרטים הקטנים' מבטלת את ההבדל בין דרגות שונות, ומאפשרת קיום שוה לטוב ולרע. כיצד יתישבו שני הכללים ביחס לקדושה? האם עיקר יחוד הקדושה הוא בעיגול או ביושר? בפשטות

הקדמה לראש השנה

דווקא שתי ה'הקדמות' הנלמדות מפרשת כי תבוא מבהירות את התודעה הנתבעת, על פי דברי אדמו"ר הזקן, מפתיחת פרשת נצבים. מן הכתר הכללי - ההשראה הכללית הנלמדת מפרשת כי תבוא וממצות הביכורים - מאיר מושג העיגולים, תחושת הקומה השלמה בעם ישראל "מבלי אשר ימצא ראש וסוף". המח הסתום, חכמה שבכתר - הנלמד מן הפסוק הנסמך לפרשת נצבים כהקדמה וככותרת פרטית - הוא מקור הארת היושר, החלוקה השכלית המפורטת, המלמדת אודות התפקידים השלמים והמדורגים בעם ישראל. כאשר מודגש כי תודעת היושר מאירה מדרגה מסוימת בכתר, היא מוקפת עדיין בהארה העצומה של הכתר הכללי ("אתם נצבים היום כלכם") - ההארה העיגולית המלמדת אודות היוקר והחשיבות של כל יהודי וכל תפקיד - ומאידך היא מדגישה את ההכרח בביצוע התפקיד ובהתקדמות על יעד עליון ואלקי.

שילוב זה הוא גם השילוב הנדרש לעבודת ה"זכרונות" בה אנו עוסקים בפרק זה - עצם הכתר הוא התודעה הכללית של הברית בין ישראל להקב"ה, בה מודגש כי כל נשמות ישראל עברו בברית וכל יהודי (ללא קשר לתפקידו המסוים) הוא 'בן מינו' של הקב"ה; הארת החכמה שבכתר היא המסבה את תשומת הלב לכך שבפועל ישנו לכל יהודי תפקיד, וכי העולם נמדד בקו מדה של יושר - מתוך כך מתגלה הריחוק הרב של היהודי מתפקידו האמיתי, ומתוך המודעות אל הנפילה יכול היהודי להתעורר לצעקה הגדולה עליה נאמר "ובמה? בשופר".

כשם שהעיגול הגדול הוא המקדים תרופה למכה - הריחוק המתגלה בקו היושר - בהזכירו את הברית הנצחית בין היהודי לבורא, כך הוא המרמז לעבודת התשובה. תודעת היושר היא הסדר המובהק הנשמר על ידי הצדיק שומר הברית - הסדר הרמוז בהפרשת המתנות על פי הסדר המפורש בהלכה. עלית הביכורים מדרגת החכמה לדרגת הכתר מרמזת ל'נגיעתם' בעיגול הגדול, בו "אין מוקדם ומאוחר" - כתודעה הדרושה לבעל-התשובה שלא שמר את הסדר כראוי, וברצונו לתקן את מעשיו בעבר (- כרמוז ברמב"ם כי "אין לוקין על לאו זה") עד ש"זדונות נעשות לו כזכויות" (- כרמוז ברמב"ם כי "מה שעשה עשוי", ודוק).

פרשתנו נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, ובזהר נדרש "אתם נצבים היום" על ראש השנה, בו נצבים כל ישראל לפני ה' לקבל את מלכותו ולעמוד לפניו לדין.