בלק

לאומיות מול אוניברסליות

בפרשתנו מבוטא שיא ההתמודדות בין ישראל לעולם הגויי - התמודדות הגוי 'הכי מוצלח', ה"לעומת-זה" של אברהם אבינו ומשה רבינו , מול ישראל. בלעם הוא שיא כל העולם הגויי, ולא מיצג של אומה מסוימת, מה שמתבטא בשמו המתפרש כבלא-עם. קליפת בלעם היא האונברסליות, ההתיימרות להיות בלי עם, להיות 'אזרח כדור הארץ'. החרות מהזדהות לאומית מאפשרת לבלעם להגיע להשגות הגבוהות ביותר, להיות "נביא כמשה" באומות העולם, אך גם גורמת לו לשנאת היהודים - הלאומיים בעצם - ולתאוה לקללם. הדבר מחודד בפרשה בחזרה בולטת (ונדירה) על כינוי ישראל "עם" או "העם", מה שמדגיש כי התמודדות בלעם היא עם עצם ההתגדרות הלאומית של ישראל כעם יחודי.

תיקון קליפת בלעם - אוניברסליות הכופרת ביחוד של עם, וממילא בקיום עם נבחר (המורה דרך לאחרים) - הוא חלק מהיפוך קללת בלעם לברכה: בלעם מציין בברכותיו לאומיות מתבדלת בה מצטיין ישראל - "הן עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב" - ולמרבה הפלא הוא מאחל לעצמו שיזכה להיספח אליהם - "תמֹת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמֹהו". בפשטות, זו שבירת עמדת בלעם - האוניברסלי הקיצוני, המשתוקק לחיות בלא עם, כה מתפעל מבדידות ויחודיות ישראל עד שהוא רוצה להצטרף אל "העם" (ב-ה הידיעה) הכי לאומי.

אוניברסליות מתוך לאומיות

בפנימיות, עם היפוך עמדת בלעם מתגלה 'אוניברסליות טובה' - התכונה הכלל עולמית של עם ישראל: האריז"ל מסביר שאיחול בלעם לעצמו היה בגדר נבואה, והתממש עם השנים - בלעם זכה להתגלגל ביהודים עד שנתקן. ממילא מתפרש פסוק הבקשה של בלעם להיספח לישראל כתיאור כחם של ישראל לתקן כל אדם - עד רשעים כבלעם - כח לחרוג מלאומיותם ולדאוג לכל הגוים. אכן, פסוק זה נכתב אחר פסוק המבטא את שיא הלאומיות הנבדלת של ישראל.

אוניברסליות טובה אינה איבוד היחוד וטמיעה בכלל. בהבדלה המוחלטת של ישראל (כ"עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב") מתעצם יחודם עד לגילוי שדווקא בגבולם יש כח ריבוי אין סופי (כהמשך: "מי מנה עפר יעקב ומספר את רֹבע ישראל"). האין סופיות הפנימית בישראל ממצעת בין נבדלותם, המוגבלת לכאורה, לבין האוניברסליות חסרת הגבולות, ומעניקה להם כח לפרוץ אל כל אומות העולם ולהמתיקן, כביטוי הדבר בהמתקת בלעם עצמו. הקשר בין כח ריבוי אין-סופי כעפר לפריצה כלל עולמית נזכר כבר בברכת יעקב: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה".

מעלת ישראל

מהמוסבר עד כה עולה שדווקא בפרשתנו יש לחפש את יחודו של "העם". אכן, תופעה מיוחדת בפרשה קצרה זו היא ריבוי הופעות שם המעלה של עמנו - "ישראל" - כב פעמים בפרשה. נדון בקיצור בהבטים על מעלת העם היהודי ויחודו הצפונים בשם זה. לשם ישראל זכה יעקב אבינו פעמים - פעם ראשונה מהמלאך עמו נאבק בנחל יבֹק, ובפעם השניה מהקב"ה עצמו (בבית א-ל). בחסידות מפורש שהקריאה הכפולה מבטאת שתי רמות שונות בשם ישראל: השם "ישראל" ליעקב מפי המלאך מבטא את שליטת-שררת יעקב על "שרו של עשו" - כפי שמנמק המלאך "כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל". שליטה זו היא מעלת ישראל שמתגלה אצל יהודי שזוכה בנצחון מוחלט על יצרו הרע. לעומתה, קריאת השם "ישראל" על ידי ה' אינה מנומקת, היא מעניקה תואר זה ליעקב באופן עצמי, ללא התניה במעשיו ובכחו לנצח. זהו רובד נעלה יותר של "ישראל" המתגלה ביהודים - רובד המגלה ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". "ישראל" כמעלה עצמית, שלא מותנית בהצלחת האדם לגבור על יצרו, מגלה שהקשר לה' הוא 'על תורני' ונותנת כח לעוברי דרך התורה לשוב לה'.

שני רבדים אלו בשם ישראל מתגלים בפרשתנו: בראש הפרשה מופיע שם ישראל בהקשר המדגיש את הצלחת ישראל בהשתררות על הגוי שמולם תוך נצחון על הפרעות למימוש היעד האלקי - "וירא בלק בן צפור את אשר עשה ישראל לאמֹרי". לעומת זאת, בסוף הפרשה חוזר שם ישראל בהקשר שלילי - תיאור זנות ועבודה זרה - באופן המדגיש (י פעמים!) שגם בחטאם ישראל הם.

מעלת יעקב

אכן, שם ישראל - המבטא שררה ועליונות - הוא רק פן אחד של העם. האמירה "לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל" מתפרשת ברש"י כספק איזה שם עיקרי יותר לעם - יעקב או ישראל. בפשטות מבטא "יעקב" מדרגה פחותה מ"ישראל" - את שפלות העקב הרחוקה מעצמת הראש (ישראל אותיות לי ראש) - אך ההבחנה בשתי מדרגות ב"ישראל" נכונה גם לגבי השם "יעקב":

בעוד שהדרגה הנמוכה ב"ישראל" היא צדיק שניצח את יצרו ושורר עליו, הרי שהמדרגה הנמוכה ב"יעקב" שייכת למי שטרם ניצח - לבינוני הנמצא במאבק מתמיד עם יצרו. אכן, דרגת "יעקב" העליונה 'מקפיצה' את הקיום היהודי עם היצר הרע (אצל זה שטרם ניצחו) לרמה מעל לקביעה ש"ישראל" חוטא קשור לה' ויכול לישר את דרכיו ולשוב - בדרגה זו מתגלה שבעקב מאיר ה-י, ורשע יהודי, גם בטרם התשובה, הוא עצמות ומהות ה' יתברך ממש!

שבע מדרגות בישראל ויעקב

והנה, ההתיחסות הכפולה לישראל ויעקב (מתוך הספק הקיומי המוצדק איזה מהם הוא העיקרי) חוזרת ז פעמים בברכות בלעם. בקבלה ה'מיקום' של הפיכת קללה לברכה הוא ספירת הבינה - הבינה היא שרש הדין והקללה (שהרי "מינה דינין מתערין"), אך בה גם ניתן להעמיק בהתבוננות ולגלות כיצד בעצם שרש הדין יש מקום להמתקה פנימית. לכן, כל דברי בלעם משתייכים למסגרת הכללית של תודעת הבינה. הבינה היא גם האם ברחמה גנוזות ז מדות הלב -שבע תכונות לב פנימיות המאפינות את העם (כאשר אופי גילוין משתנה בכל אחד לפי מיקומו ב'סולם' יעקב-ישראל). ז פסוקי יעקב-ישראל מקבילים כסדר ל-ז המדות בשרשן בבינה (שבהיותה שרש הדין מוקדמת בה הגבורה לחסד):

הפסוק "לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל" מבטא גבורה ודין.

ב"מי מנה עפר יעקב ומספר את רֹבע ישראל" מתגלה כח ההתפשטות והפריון האין סופי של החסד.

הקביעה ש"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" מתארת את כלילות היופי והתפארת של עם ישראל - "תפארת ישראל".

שתי ההופעות הבאות הן בפסוק אחד, כספירות נצח והוד המתיחדות כחצאים משלימים ("תרין פלגי גופא"): "לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" מבטא את כח הנצח של עם ישראל לא לסטות מהבטחון הבלעדי בה' (- פנימיות ספירת הנצח) - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" - ולא לשקר בברית עם ה' ולפנות לנסיונות השפעה זרים על המציאות; "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל" מלמד על כח ישראל להודות לה' על פועלו למענם.

הפסוק "מה טֹבו אֹהליך יעקב משכנתיך ישראל" מלמד על הצניעות המופלאה של עם ישראל, ההידור בצניעות ובשמירת הפרטיות ביסוד חיי המשפחה הוא שמירת הברית, מדת היסוד, המכונה בזהר גם "הידורא דגופא".

ההופעה האחרונה - בנבואת בלעם, שלאחר כל ברכותיו - "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" מתיחסת למלכות העתידה של מלך המשיח.