תזריע

"תורת היֹלדת" ו"תורת הצרעת"

פרשת "תזריע" פותחת בדיני יולדת, אך לאחר מכן עוסקת רובה בדיני צרעת. ידוע הכלל, שהרבי מליובאוויטש הרבה להשתמש ולהעמיק בו, ששם הפרשה הוא כותרת הכוללת את כל עניני הפרשה. לכן ברור שהשם "תזריע" ו"תורת היֹלדת" נוגעים גם לנושא העיקרי של הפרשה - הצרעת. ויותר, נראה שהקדמת עניני הלידה היא על דרך "מקדים רפואה למכה" - המכה והמחלה הכללית בתורה היא הצרעת, וסביר שמה שנכתב קודם לה רומז לרפואתה.

נעמיק בנושא זה דרך הקש לשוני בין "תזריע" לצרעת: שרשי מלים אלו דומים - שרש "תזריע" הואזרע ושרש צרעת הוא צרע. ז ו-צ מתחלפות בלשון הקדש, הן לפי הפשט - בחילוף הפונטי של שתי אותיות שיניות קרובות ביותר (מאותיות זשסרצ) - והן לפי הסוד, באלף-בית של אלב"ם (בו נברא העולם, כנדרש במגלה עמוקות ש"כֻלם בחכמה עשית" עולה "כֻלם באלבם עשית").

בדרשת שרשים אלו נתייחס לחלק המשותף - רע - כמלה בפני עצמה, ולאות הראשונה (המשתנה) כמלה בפני עצמה. ז ו-צ נדרשות כמלים עצמאיות - ז נדרשת בחז"ל כ"זה", והאות צ רומזת בפשוטה למלה צדיק. עולה ששרש זרע משמעו זה רע, ושרש צרע משמעו צדיק רע. מה פשר הדברים?

צדיק ורע לו

לכאורה, כיצד ניתן לדרוש צרעת כצדיק רע? הלא צדיק הוא טוב! באופן פשוט זהו רמז לביטוי המפורסם "צדיק ורע לו". לפי הסוד צרעת היא מחלת צדיקים - כרמוז בפתיחת פרשת הצרעת "אדם כי יהיה בעור בשרו...", שהרי "אדם" מלמד על הצדיק, ששרש נשמתו באצילות (בבחינת "זרע אדם", וד"ל). בחסידות מבואר שצדיק עם צרעת הוא צדיק שכל מה ש"רע לו" מגיע מחוצה לו - זהו "צדיק ורע לו" בשל מצב הגלות (כולל גלותו הפרטית - ירידת נשמתו "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" להתלבש בגוף, המכונה "משכא דחויא" - עור הנחש - העור בו מופיע נגע הצרעת). לצדיק אמיתי יש 'חוש' בגאולה - הכרה בעוצם הטוב שבגאולה - וממילא הוא חש את עומק הרע שבגלות, "ורע לו". תחושת רע זו היא כח מניע לצדיק לעורר רחמים רבים בתפלה על הגאולה.

[כמאמר מוסגר, טרם נעמיק בסוד תיקון הרע, נדון בעולה מהבנת ה"צדיק ורע לו" כצדיק בעל 'חוש' בגאולה, שרע לו בגלות: לפי הבנה זו "צדיק וטוב לו" הוא אותו צדיק - בעל ה'חוש' בגאולה - בגאולה, כש"טוב לו". ומנגד, רשע הוא בעל 'חוש' בגלות - זה הנהנה ו'מתפרנס' מהגלות. בגלות זהו "רשע וטוב לו". בהתקרבות הגאולה רע לרשע, והוא נהפך ל"רשע ורע לו". אמנם, מובטח ש"לא ידח ממנו נדח" - הגאולה גורמת לרשע להרגיש רע עם עצמו ועם ה'חוש' שלו בגלות, והוא מתעורר לשוב ולחזור לכלל העם הנגאל. לפי כל זה מובן שה"בינוני" הוא הטיפוס עמו מזדהה רוב העם - דמות שאין לה 'חוש' לא בגלות ולא בגאולה. ה"בינוני" מאמין בגאולה ומחכה לה, כיהודי טוב, אך ללא הרגשה מוחשית בטוב הגאולה, ולכן ללא צער עמוק וקיומי על הגלות.]

הרע כסא לטוב

נאמר ששרש זרע - שנדרש זה רע - מתקן את הרע ממנו 'מצטרע' וסובל הצדיק, כיצד? זה פירושו זיהוי (תוך הצבעה באצבע, היינו זיהוי ברור בראיה מוחשית, ע"ד "זה א-לי ואנווהו"), ו"זה רע" הוא זיהוי מעמיק ביחס לרע במציאות. לשם הבנת הדבר נעמיק באופן בו יש לדעת ולהבין את הרע - ראיה שהיא תיקון לחטא "עץ הדעת טוב ורע" (שהרי באכילה מעץ הדעת נפקחו עיני אדם וחוה להכיר את הרע באופן שלילי, אך לו חיכו עד שבת היו מכירים את הרע באופן מתוקן וחיובי, שאף היה תורם ל"ענג שבת" שלהם, וכדלקמן).

הבעש"ט מלמד (בשם הקדמונים) ש"הרע כסא לטוב" - שהיחס הנכון לרע הוא ככסא המבליט ומרומם את הטוב. ונסביר: בספר יצירה נאמר ש"אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע". אף על פי כן, ידוע כי "תענוג תמידי אינו תענוג" - תענוג ללא רענון וחידוש נהפך למשמים, השעמום שגורם אף לצער. דווקא הרע - עד לרע ביותר: "נגע הצרעת" - משמש ככלי לחידוד וחידוש הענג. זיהוי הרע ככסא המשמש את הטוב - כירידה ושבר שנועדו רק לגרום עליה גדולה יותר, בה מודגש התענוג הטוב - מאפשרת לצדיק להתמודד באופן נכון עם הרע ולהמתיקו. בפנימיות, זו ההבנה האמיתית בעצם המושג רע - שהוא נוטריקון לביטוי הממחיש את המוסבר עד כה: "ירידה צורך עליה".

זה רע - מרחמנות לרחמים

כעת מובן שמשמעות זיהוי הרע (הרמוז ב"תזריע") היא הכרה שבתוך כל רע טמון טוב, שיתגלה באופן מחודד ועמוק דווקא על רקע החרדה הרגעית של הרע. אמנם, יש להבהיר מהו יחודו של הזיהוי, הלא רע כ"ירידה צורך עליה" נמצא גם בשרש צרע, וברור אף שצדיק - המאמין בטובו של ה' - יודע שברע ממנו הוא סובל טמון טוב עתידי. אם כן מה התיקון המיוחד בסוד הזרע?

עיון נוסף בחילוף ז-צ ישמש מקור השראה להבנה: בחילוף אותיות האות הראשונה היא ה"פנים" של ערך מסוים והאות המחליפה אותה היא ה"אחור" של ערך זה, כלומר: ה-ז מבטאת את עצם הנקודה של ענין מסוים (את ה"פנים" המאירות והגלוית של ענין זה) וה-צ המחליפה אותה היא רק תרגום וביטוי של ערך זה (בתפיסה מ"אחור", על ידי הצופה מ'הגב', ללא חוייתו באופן ישיר).

ולעניננו: בזרע יש זיהוי הרע ככסא לטוב - כטוב עתידי ומענג - באופן מוחשי. הענין מתגלה מצד ה"פנים" - כחויה ממשית ונראית לעין, הדוחקת כל צער. לעומת זאת, בצרע - חוית ה"צדיק ורע לו" - מתגלה הענין מ"אחור", באופן רחוק ולא מורגש. הצדיק מאמין בלב שלם שברע טמונה עליה (כתכונת ה"צדיק באמונתו יחיה") - אך אין הוא רואה וחש זאת תוך כדי הסבל מהרע.

כשנעמיק בסוד החילוף נגלה גם משמעות רגשית לשני המבטים על הרע: בכל אלף-בית של חלופי אותיות יש יא זוגות אותיות, המקבילים ל-יא ספירות מכתר עד מלכות (כולל דעת). באלף-בית של אלב"ם, ז-צ הוא החילוף השביעי - המכוון כנגד ה"פנים" וה"אחור" של ספירת התפארת. בנפש, התפארת היא רגש רחמים - אך ההפרש בין "פנים" ל"אחור" ברחמים הוא עצום: ה"פנים" של התפארת הם עצם תחושת הרחמים - הרגשת עומק רחמי ה' בכל מציאות, הממתיקה את הרע ומזהה את היותו ירידה צורך עליה. לעומת זאת, ה"אחור" של התפארת הוא תחושת רחמנות עצומה על המציאות הרעה, כאשר האמונה מרחוק ברחמי ה' מעודדת לתפלה אליו שיתגלו רחמיו במציאות. אמנם, ה"אחור" של כל מושג הוא גם כניסה אליו - מחוית הרחמנות ותפלת אמת לה' מגיעים גם זיהוי וגילוי מוחשיים - "פנים" - של הרחמים האין סופיים של ה' (גם במה שנדמה לרע), וצערו-צרעתו ה"צדיק ורע לו" מתקנים ונמתקים.

לידת המשיח

והנה, בימינו נעלמה הצרעת, בהעדר צדיקים בעלי חוש בגאולה וצער רק מרוע הגלות. אמנם, ישנו עדיין מצורע המצפה לגאולה, יודע את עצמת טוּבהּ, וכואב כל רגע בגלות - המשיח עצמו, כשמו בגמרא: "חיוורא [- מצורע] דבי רבי". תחילת תיקון צרעתו היא בהזדהות העם עם ה'חוש' בטוב הגאולה וצער הגלות - אך סופה ביכולת העם (ה"אשה" של ה') לקיים "כי תזריע וילדה זכר" בלידת המשיח כגואל בריא ושלם - "בני אתה אני היום ילידתיך".