שבת חזון

שבת חזון - הרואה את הנולד

רבי לוי יצחק מברדיטשוב הסביר שב"שבת חזון" זוכה כל יהודי לראות ב"חזון" נבואי פנימי את בית המקדש השלישי העתיד להבנות בב"א. החזון הפנימי של המקדש - חזון הגאולה העתידה - נועד לעורר את ישראל לחפוץ בגאולה השלמה ובבנין המקדש, ולגרום להם לתשובה כדי לזכות לגאולה. הכח לחזות בחזון הגאולה הוא בעצם כח לראות בנקודת השיא של "ג דפורענותא" - בשבת שלפני ט באב - את ראשית הנחמה העתידה להתגלות בשבת שלאחר ט באב, ב"שבת נחמו", הפותחת את ה"ז דנחמתא". הכח לראות כבר מ"שבת חזון" את "שבת נחמו" הוא כח ראית הנולד של החכם.

כח החכם הרואה את הנולד שייך לכל בני ה"עם חכם ונבון", הנדרשים לראות את העתיד לפחות שבוע מראש - לראות משבת זו את השבת הבאה. הדבר מופיע בקריאת התורה במנחה של שבת, בה קוראים בפרשת השבוע של השבת הבאה. במקדש - אותו רואה כל יהודי ב"שבת חזון" - מתגלה ענין זה בלחם הפנים המונח בשבת על שלחן הפנים, כשמגמת פניו קדימה - לשבת הבאה בה ילקח ויאכל. מכח ראיה חזקה זו של העתיד, נותר הלחם חם ביום הלקחו כביום בו הונח (חם זה נובע מכח הראיה - "חמי" בלשון ארמית).

ראית העתיד הנולד מן ההווה

בעומק יותר, ראית המקדש אינה רק ראית הגאולה העתידה לבוא אחרי החורבן - ראית "שבת נחמו" - אלא ראיה חודרת לתוך עצם החורבן: ב"שבת חזון" נראית פנימיות ט באב עצמו, בו מתחוללת לידת המשיח, בונה המקדש. זו כבר ראיה נוקבת של סוד החורבן עצמו, המזהה את החורבן כ"סתירה על מנת לבנות" - חורבן לשם בנין חדש וגאולי יותר של המקדש . כאן "ראית הנולד" היא ראית המשיח הנולד ב-ט אב - צמח הגאולה הצומח מתוך הגלות. במשיח נאמר "צמח שמו ומתחתיו יצמח" משום שבכחו (המונחל לכל ישראל) לראות בכל נקודת משבר וגלות את הצמיחה הגאולית הנולדת ומתהוה ממנה.

ראית הנולד המשיחית הזו היא ראית מה שעתיד להיוולד כשהוא מגולם כבר כ'עובר' במציאות הנוכחית. לפי הבנה זו מתפרש ה"עתיד" כמה שמוכן ומזומן כבר בהווה להתגלות בעתיד, כפשט הפסוק "להיות עתידים ליום הזה".

בסגנון זה מבאר רבי הלל מפאריטש את היחס בין ג דפורענותא ל-ז דנחמתא: רבי הלל מסביר יחס זה כיחס בין ג הספירות הראשונות (ג"ר) ל-ז הספירות התחתונות (ז"ת). הג"ר, חכמה בינה ודעת, הן "אור המאיר לעצמו" - בהן חושב האדם בינו לבין עצמו, והדברים נעלמים מעיני הזולת. רק אחר כך מתגלים דברים אלו לזולת מכח הז"ת - כחות הרגש והביטוי החיצוני - שהן "אור המאיר לזולתו". כך, ב-ג דפורענותא 'מתכנן' ה' את הנחמה שתתגלה ב-ז דנחמתא, ואדם פנימי חש בנחמה המעוברת ומתוכננת אצל ה' בימי הפורענות.

ראית המציאות נולדת מחדש

קירוב ראית הנולד להווה - לא ראית עתיד מאוחר, אלא ראית עתיד צומח ונולד מתוך ההווה הנוכחי - היא הפנמת כח ראית הנולד. שיא הפנמה זו הוא ראית המציאות כולה נולדת ומתהווה בכל רגע מחדש יש מאין, בכח בריאת ה'. וכך מפרש ספר התניא (פמ"ג) את הביטוי "איזהו חכם הרואה את הנולד":

פירוש שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו ית', כמו שכתוב: "וברוח פיו כל צבאם". ואי לזאת הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו, וכלא ממש חשיבי ואין ואפס ממש, כביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה. ואל יוציא אדם עצמו מהכלל, שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה'.

ראית נולד כזו מחדירה באדם בטול, כשהוא חש כנולד בכל רגע מחדש בטובו של ה' הבורא אותו שוב ושוב (- חוית המשיח הקיומית). בטול זה הוא פנימיות כח החכמה ההופך את האדם ל"חכם הרואה את הנולד" גם ביחס לעתיד - ראית ההווה כנולד בכל רגע מחדש עמוקה מראיה חיצונית של מאורעות העתיד, והיא מקור ראית העתיד כצומח מההווה, כדלקמן.

ושכנתי בתוכם

הבנת ראית הנולד הפנימית תובן תוך העמקה נוספת בדברי רבי לוי יצחק, הממשיל את חזון המקדש לכך שמראים לילד בגד נאה ומפואר (שבגדים כיוצא בו קרע ולכלך בפעמיים הקודמות שניתנו לו) על מנת שירצה לשוב ולקבלו:

כיצד נראה המקדש ב"שבת חזון"? ניתן לשער שהאדם רואה את המקדש מתפקד בכל הדרו: כהנים בעבודתם, לוים בשירם ובזמרם וישראל על מעמדם. חזון זה מפעים, מפתה ומושך לשוב לעבודת המקדש המפוארת, אך זו ראיה ילדותית וחיצונית של המקדש - ראית הבגד מצד פארו החיצוני - ללא הכרה שתפקידו לפעול שינוי פנימי בנמצא בתוכו. בפנימיות, ראית המקדש באמת אינה ראית גוף המקדש ועבודתו בלבד, כעולה מהנבואות הזועקות כנגד ראיה בפאר המקדש או בעבודת ההקרבה שבו תכלית לכשעצמה. ראיה רצויה של המקדש היא ראית תכליתו - ראית השינוי אותו פועל הבגד בלובשו - גילוי שכינת ה' לא רק במקדש, אלא בחיי כל פרט מישראל: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך כל אחד ואחד מישראל".

חזון המקדש בעומק החורבן

ראית המקדש שבשבת חזון היא חזיון פנימי המגלה את שכינת עוזו של ה' בכל נפש. ראיה זו היא היא גילוי התלות המוחלטת - עד לעצם המציאות ממש - של היהודי בבריאת ה' בכל רגע, על ידי דבר ה' (- השכינה) השורה בנשמתו לחיותו תמיד. מתוך זיהוי נקודת השראת השכינה בלבו מתגלה ליהודי נקודה זו במציאות כולה, והוא רואה אותה נולדת ומתהוה בכל רגע מחדש.

ראית התהוות המציאות מחדש בכל רגע מביאה להבנה שכל פרט - ולו החשוך ביותר - בטל לה' ומהוה מכון לשכינתו, עד שכשם שה' שורה בלב ישראל, כך הוא שורה במציאות הנגלית לעיניהם. מכח ראית בטול המציאות לה' מתגלה ליהודי האור האלקי הגלום בתוך כל המציאות (כולל עצם נקודת הגלות המרה ביותר) - מציאות העתידה להתגלות כמקדש בו שורה אור ה'.