כי תצא

פרשת התשובה

בחסידות נדרשת פרשת "אשת יפת תאר" כתיאור עבודת התשובה. חז"ל קבעו שאין מצוה זו רצויה לכתחילה ו"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע". אם כן, כשהחסידות מגלה כיצד סוד המלחמה "כנגד יצר הרע" טמון במצוה זו היא 'מחזירה בתשובה' את מצות "אשת יפת תאר" עצמה. פרשת "אשת יפת תאר" מלמדת על כמה דרגות תשובה, ואנו נעמוד על נקודה תיכונית משותפת לכולן.

ונקדים: לפי החסידות מתארת פרשתנו את מלחמת היצר, וגאולת ה"אשת יפת תאר" היא יעדה העיקרי של מלחמה זו. "אשת יפת תאר" היא הנשמה היהודית השרויה בגלות בין אויביה - הנשמה ששקעה בחטאים ותאוות רעות. העקרון הבסיסי המוסבר בפרשה הוא שבין האויבים, בשבי היצר הרע, נמצא חלק הנשמה המלובש בגוף - והפדיון תלוי בגילוי מעצם הנשמה, שלמעלה מהתלבשות בגוף ומעיסוק עם היצר הרע. נקודה זו חורזת את כל דרגות התשובה, המעמיקות עוד ועוד בשרש הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף.

למלחמה על אויביך

לפני פירוט רמות התשובה נדון בנקודה הכללית, לפיה מקור כח לתשובה ולמלחמת היצר הוא ברמה שמעל חלק הנשמה המודע והמלובש בגוף: הפסוק נדרש "כי תצא למלחמה [צריך שתהיה] על אויביך". בהקשר של מלחמת היצר "אֹיביך" הם אויביו ה'פרטיים' של האדם, שנוצרו מחטאיו ויונקים מכח נשמתו. אויבים אלו שוים לאדם בכחם, שהרי הם חלק ממנו, וכדי לנצחם צריך האדם לעלות מעליהם - להגיע בתוך עצמו לדרגא שלמעלה מהשעבוד לחטא והזנתו.

לקמן נדון במשמעות העליה מעל החטא בתוך האדם פנימה, בהתמודדות עם חלקי הנפש שהשתעבדו לחטא, אך לגבי עצם המלחמה באויביו-חטאיו של האדם - בנצחון על החטא עצמו - יש בעליה "על אֹיביך" שלשה פירושים: יש אפשרות לנצח את החטא על ידי עליה 'עליו' ממש, אל שרשו הקדוש החופף עליו ומחיהו מלמעלה, ומתוך הכרת שרש זה להתמודד עם קיומו הנמוך והרע בעולם; אפשרות שניה היא עליה למקום ממנו אין יניקה לחטא, מעל שרש האויב, כשגילוי האור ממקום זה מעלה את האדם ומפרידו מהאויב; עוד עליה היא מעל מקום האחיזה של האויב, אך לא לשם הפרדה אלא כדי 'לתפוס את השור בקרניו' ולהפוך את עצם הרע של האויב לטוב ממותק ומתוקן.

שלשת הפירושים הם בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה: בפירוש הראשון יש הכנעה לשרש הקדוש של האויב, ובזכותה מוכנע האויב עצמו (זה סוד "בלבול השטן" בגלוי שרשו בקדושה, כשההכרה שהסתתו היא מימוש פקודת ה' נוטלת ממנו את העוקץ הרע ואת הממשות העצמאית); בפירוש השני יש עליה למקום נבדל מן האויב, למקום בתודעת בעל-התשובה בו אין החטא תופס מקום, ובכך לחולל הבדלה בנפש מכל חטאי האדם ואויביו; בפירוש השלישי מתגלה יכולת לעלות למקום ממנו ניתן לפעול באויב המתקה, ולהפוך את היצר הרע לטוב.

התשובה אל העל-מודע - התיקון לפיזור הנפש

מהי משמעות עליה זו, מעל הנשמה המלובשת בגוף, בתוך הנפש עצמה?
בפשטות, תשובה היא על עוונות האדם - ועל מעשיו המותרים "אשר לא לה' המה". תשובה על העבר, מעבר לקבלה לעתיד, היא בחרטה ובוידוי דברים. אדם חוטא 'משקיע אנרגיה' בחטא ונותן בו כחות אלקיים מעצמו. רצונו בחטא הוא כח אלקי המשמש כנשמה מחיה לחטא. חרטה היא עקירת הרצון מהחטא, השוללת ממילא את קיומו ב'הוצאת נשמתו'. עקירת הרצון היא איסוף וכינוס כחות נפש מפוזרים (אחת המשמעויות בתנ"ך ל'נפש' היא 'רצון'), ונסביר: מי שלא מכוון את כל מעשיו לה' לוקה ב"פיזור הנפש" (שהרי לא רק חטא מפורש מפזר כח נפשי, כל מעשה 'לא מכוון' - שאינו מכוון לה', מושא רצון הנפש - הוא החטאה). בחרטה ובעקירת רצון נפדה כח הרצון מהחטא וחוזר לה', זהו ריכוז חוזר של הנפש למושא הרצון האמיתי, לכיוון אחד בלבד, אל הקב"ה.

אכן, מכיון שעקירת הרצון צריכה להיות כנה ואמיתית, יש צורך בגילוי רובד עליון ופנימי יותר בנפש. אדם שחטא ו'פזר את נפשו' הוכיח שבכחותיו המודעים אין עדיפות מהותית לרצון בה' על פני רצונות אחרים. לכן 'סתם' רצון לאלקות עלול להיות חלק מפיזור האדם, ולא ריכוז ותיקון רצונותיו האחרים. כדי לכנס את כל רצונותיו הגלויים על האדם לחשוף הארה מרובד רצון פנימי ועצמי - מהעל-מודע של הנשמה, הרוצה תמיד לה' - הארה זו תאסוף את כל הרצונות המודעים ה'קטנים' (שהם סניפים מעצם הרצון העל-מודע של הנפש).

יש תשובה שמעל לתשובה בסיסית זו. כפי שהוסבר, החטא הוכיח כי אין לאדם עדיפות מהותית לקדושה בחלק המודע שבנפשו, ולכן כדי לעקור את רצונו ממעשים שעשה עליו לגלות הארה מהעל-מודע. אכן, אחר תיקון החטא מכח הארה זו, על האדם לערוך חשבון נפש על בעיה בסיסית יותר - מדוע אין בשכלו וברגשותיו המודעים נטיה מורגשת לקדושה? רובד עליון יותר בתשובה - שכבר איננו מחויב מן הדין - הוא שינוי והפיכת כחות הנפש הגלויים לטוב, כך שהבחירה והרצון הטבעיים והגלויים של האדם יתאימו לרצון ה'. 'הוכחת רצון טוב' דרשה רק הארה מהרצון העל-מודע, אך שינוי טבע האדם - ולא רק מעשיו - דורש את הפנמת עצם הרובד העל-מודע למודעות האדם הקבועה.

התשובה אל הלא-מודע

בדרגות התשובה שהוזכרו מתוקן המודע בנפש מכח העל-מודע החודר אליו ומופנם בתוכו. אמנם, מעל מודעות האדם יש חלק נעלם בעצם, שלא ניתן לחשיפה והפנמה גמורה. זה עצם קשר הנשמה לאלקות, דבקותה התמידית בה' (שלמעלה מרצונה בה', גם אם מסיבות שלמעלה מהשכל המודע). תשובה גמורה ומוחלטת תלויה בהשבת הנפש גם לשרשים נעלמים אלו, כדי שהנשמה תהיה שלמה בשלמות פנימית, המתבטאת בקשר בין כל חלקיה. תשובה זו היא העלאת המודע לנסות למשש את הלא-מודע המוחלט ולהתפעל ממנו.

כשם שבהפנמת העל-מודע למודע מצאנו חילוק בין הארה מהעל-מודע להפנמת עצם העל-מודע כרצון קבוע, כך גם העלאת המודע ללא-מודע הנעלם מתרחשת בשני שלבים: ראשית מתחולל "קירוב המאור [- חלק הנשמה הדבוק תמיד בשרשו באלקות] לניצוץ [- הנשמה המודעת]". זו התקרבות עד לקליטת הארה מדרגת נשמה נעלית זו, ומכיון שאין דרך להפנמת ההארה ביטויה הוא בכי של התפעלות והתרגשות הבא מחוסר יכולת לשאת את עוצמת החויה. על תשובה זו אמר האריז"ל שמי שאיננו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלמה - גם אדם צדיק בכל מעשיו ובכל תחומי המודע של נפשו, הרי שכל עוד איננו בוכה סימן כי לא נשלמה נשמתו בגילוי רובד הלא-מודע העליון.

למעלה מגילוי הארת הלא-מודע המוחלט, יש התחברות לעצם דרגה זו. באין דרך להפנים ולתרגם דרגה זו לתחושות מוכרות במודע, ביטוי התישבות וחדירת עצם דרגה זו לנפש המודעת הוא רצון ונכונות קבועים למסירות נפש -רצון להתפשט מהמודע ולבטלו, ולממש את דבקות הנפש באלקיה. מצב קבוע של מסירות נפש הוא שיא עבודת התשובה, תכלית 3 דרגות התשובה דלעיל.

דרשת הפרשה

נסכם את הסבר שלש דרגות התשובה ודרגת מסירות הנפש שעל גבן, במציאת כל שלבי התשובה בפסוקי פרשת "אשת יפת תאר", כדרשת החסידות:
"כי תצא למלחמה על אֹיביך ונתנו הוי' א-להיך בידך ושבית שביו", בסיס התשובה הוא מלחמה ביצר מכח גילוי דרגת "על אֹיביך", שאז נותן ה' "בידך" את הרצונות השבויים בחטא ומרכזם חזרה. אז מקוים "וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה", שינוי עצם חויות נשמת האדם על ידי הוצאת עצם העל-מודע של הנשמה (ה"אשת יפת תאר") מהשביה והפנמתו למודע, "ולקחת לך לאשה והבאת אל תוך ביתך". הקירוב לעל-המודע ממשש את הלא-מודע העליון וגורם לבכי של תשובה בהתפעלות עצמית - "ובכתה את אביה ואת אמה [- שרש הנשמה הדבוק בה'] ירח ימים". תכלית הבכיה היא הפנמת עצם הנשמה - "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה" - המתגלה כמסירות נפש.