שמיני

מתיר אסורים

בפרשתנו מפורטים באריכות דיני הכשרות, ולפתע מתברר לעם ישראל שיש הגבלות רבות על מה שמותר להם לאכול ועל האופן בו מותר להם לאכול. מדרש תנחומא מלמד שמגבלות אלו עלולות להביא למצב של "יטעך יצרך לומר שכל דברים טובים אסר הקב"ה לישראל", ולכן "אמר הקב"ה לישראל כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו" - והמדרש מונה שורה של דברים שאסורים על פי תורה ובאופן נוסף יש להם או לדומה להם היתר. היתר זה נובע מדרכי ה' התמימות ורצונו לתת שכר לשומרי מצוותיו ולא לחסר מהם כל טובה שבעולם.

באופן עמוק יותר מובנת דרשה זו כפי שהיא נדרשת בצורה מפורטת ויסודית על הפסוק "הוי' מתיר אסורים" , המלמד כי ה' מתיר את אותם אִסורים עצמם שאסר על ישראל ומוצא אופן מותר לקיומם . דרשת "מתיר אסורים" נותנת טעם עמוק למשמעות של התרת האיסורים, הפועלת התרת נשמות ממצב של מאסר: מקובל שמי שעשה דבר אסור ויושב בשלו במאסר משתחרר כשהוא מודה שמעשהו היה רע ומתחרט עליו. לפי דרשת חז"ל מתברר שהתרה ממאסר היא כשמתירים את עצם האיסור, כשמתברר שמה שעשה האדם היה מותר. כדי להבין את משמעות הדבר בנפש יש להתבונן במצב בו מכונה הנשמה "אסיר":

נופל, חולה, אסור

בברכת "מחיה המתים" משבחים את ה' כ"סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים". בחסידות מוסבר שמדובר בשלשה שלבים-מצבים, זה חמור מזה, של נשמות שירדו מלעמוד לפני ה' - מעולם האצילות, בו אין כל רע - לעולמות התחתונים: הנופל נמצא בעולם הבריאה ש"רובו טוב ומיעוטו רע" - הוא מודע להיותו בן המלך וקשור לה' במודע, ורק לפעמים מוסחת דעתו לרגע מה' - זו נפילה מקומית של מח האדם מזכרון ה' (המזעזעת נשמה זו, שהרי כיצד ניתן להסיח דעת מכבוד ה' והדר גאונו). אחר ישנה נפילה לעולם היצירה והנשמה הופכת ל"חולת אהבה" - האדם זוכר שהוא "בן מלך" אך חש ניתוק וריחוק מה', וחוסר יכולת לממש את זכרונו ואת תשוקתו לה'. במצב זה מאוזנים הטוב והרע - האדם זוכר את ה' ומשתוקק אליו, אך חוסר יכולתו ויאושו מהיכולת לממש את התשוקה גורמים ליניקת החיצונים מתשוקתו לה' - זו פגיעה ברגש האדם. בשלב השלישי יורדת הנשמה לעולם העשיה ונהפכת ל"אסיר" - היא מתרגלת לחֹשך ונכלאת בכחות המעשיים בעולם, שוב אין היא זוכרת שהיא "בן מלך" ואיננה משתוקקת לצאת מהעולם הסובב - זהו אובדן הזהות היהודית (ולכן כתב האר"י לכוון ב"מתיר אסורים" ל"שלא עשני גוי").

לעניננו, מובן שאיסור החל על אדם טבעי ומובן כשברור לו שהוא בן מלך ודברים נחותים זרים לו ורחוקים ממנו. אך ברגע שאדם חווה כעיקר את עולם המעשה הסובב אותו, ולא מביט בו 'מבחוץ', הוא רואה את עצמו מוגבל ומנוע מ"דברים טובים" רבים . גם אדם שאינו עובר עבירות בפועל, חש בשל רצונו לטעום איסור ש'איני יהודי' באמת - ומתיאש מזהות יהודית אמיתית (כמבואר בחסידות שתאוה לדבר אסור אינה יהודית והיא מ"שדין נוכראין"; "שדין יהודאין" מתאוים רק לדברי היתר). האסיר מתעודד ומותר כשמגלים לו שיש מקום לרצונו גם בתחום היהדות - ואם הרצון אינו אסור גם הוא איננו אסיר.

שלשת שלבי התרת האיסור

במדרש יש שלש מימרות על "מתיר אסורים": "מה שאסרתי לך התרתי לך: אסרתי לך חלב בהמה והתרתי לך בחיה, אסרתי לך גיד הנשה בחיה והתרתי לך בעוף, אסרתי לך שחיטה בעופות והתרתי לך בדגים"; "יותר ממה שאסרתי לך התרתי לך: דם הנדה אסרתי לך התרתי לך דם בתולים, אסרתי לך אשת איש התרתי לך את השבויה, אשת אח התרתי לך יבמה, 'אשה ואת אחותה בחייהם התרתי לך לאחר מיתה, לבישת כלאים התרתי לך סדין בציצית, בשר חזיר התרתי לך דג ששמו שיבוטא, את החלב התרתי לך את השומן, את הדם התרתי לך טחול, בשר בחלב התרתי לך את הכחל"; "תחת מה שאסרתי לך התרתי לך: תחת איסור דגים לויתן דג טהור, תחת איסור עופות זיז עוף טהור הוא... בשעה שהוא פורש את כנפיו מכהה גלגל חמה... ולמה נקרא שמו זיז? שיש בו כמה מיני טעם מזה ומזה, תחת איסור בהמות 'בהמות בהררי אלף'".

שלש המימרות מבטאות שלשה שלבי עלית תודעה של התרת האיסור -מעולם העשיה (עולם המעשה) לעולם היצירה (עולם הרגש) ומעולם היצירה לעולם הבריאה (עולם השכל): "מה שאסרתי לך התרתי לך" מוצא היתר ברמה נמוכה יותר של המציאות, בנברא שדרגת החיים שלו פחותה (בהמות וחיות נבראו ביום ששי, ודגים ועופות ביום חמישי) - זהו 'אילתור' מעשי המנתב את הרצון למה שלא אסור בעצם; "יותר ממה שאסרתי לך התרתי לך" מגלה את ההיתר "מיניה וביה" בתוך האיסור עצמו, שמותר לעתים בהלכה - מתגלה שבעצם האיסור, שאינו יכול לעלות לעבודת ה', מסתתר ניצוץ היתר (ולעתים מצוה ממש) המסוגל לעלות אל ה'. זהו תיקון תודעת ה"חולה אהבה" החש שאינו יכול להתקרב לה' (ואהבותיו זרות ו'חולות') ואזי מתברר לו שגם בעצם הדבר האסור והמוגבל מלעלות לה' יש צד פנימי של היתר ויכולת התעלות; "תחת מה שאסרתי לך התרתי לך" מגלה ששמור לך שכר נעלה בהרבה - דג עוף ובהמה פלאיים הכוללים בתוכם את טעמי כל הדגים העופות והבהמות במציאות - ואין כל טעם להצטער על אבדן טעם פרטי אחד. זהו תיקון השכל של ה"נופל" היודע שהנטיה לאיסור היתה הסח הדעת קל וזניח - בשל הטעות המהותית שבו - מחוית עולם הבא שכוללת טעם זה באופן נפלא לאין ערוך.

שלבי העליה הם גם שלבי התיקון המהותיים שלמד הבעש"ט - הכנעה, הבדלה, המתקה (ושרשם ברמות המודעות: השתלשלות, התלבשות, השראה): בשלב הראשון נאמר לאדם שאם יכנע ויתכופף לרמת קיום נמוכה יותר (שלב תחתון יותר בסדר ההשתלשלות) יקבל מה שרצה - כל אחד שיתכופף מספיק יצא מכלאו (אף שיש מי שיצא רק בתחתית המציאות ממש); בשלב השני נאמר לאדם שעליו לדקדק בפרטי המציאות בה הוא רוצה ולגלות שבתוך מה שנאסר עליו יש התלבשות של אותו דבר בהיתר, והוא יכול להנות מאותו טעם עצמו אם יבדיל כראוי בין האסור למותר (שלא כבעשיה, ביצירה העיקר אינו היכולת המעשית - בה ניתן לאלתר ולמצוא תחליף ב'חומר גלם' דומה - אלא הטעם והתאוה הרגשיים, יש רצון ל'טעם האיסור' עצמו); בשלב השלישי מבין האדם בשכלו שהוא זוכה למציאות המתוקה לאין ערוך ממה שנאסר עליו - הכוללת את האיסור באופן מומתק - והוא חי בהשראת העולם הבא גם בעולם הזה (כמובן, אזי נמתק עצם הרצון - כי מתגלה ששרשו ברצון נעלה לשכר אלקי).

"ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"

למעלה משלבים אלו ידועים שני מאמרי חז"ל דומים (השונים מהותית מהשלבים בהם אין שינוי בהלכה): על החזיר, הנאסר בפרשתנו, נאמר "עתיד חזיר להטהר" (חזיר על שם שיחזור להיתר), ויותר מכך נאמר ש"מצוות בטלות לעתיד לבא". עליות עתידיות אלו הן כניסה לאצילות: התרת החזיר היא שינוי ההלכה (ולא בטולה), הנובע מקיום "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" - כשאין קליפות עליהן חל איסור. זו עלית העולם למצב התודעה שבאצילות, בה אין כל דבר רע ונפרד מה'. בטול המצוות המעשיות הוא עליה נוספת למצב בו מאוחד רצונו של האדם עם רצון ה' - אין רצון נפרד לכאורה, המביט במציאות ומגלה שכולה אלקית ומותרת, אלא הרצון עצמו מאוחד עם רצון ה'. אז אין צורך בציווי - המצוות נעשות בדרך ממילא, בזרימה טבעית, ומושג המצוה בטל. זו העליה לשיא עולם האצילות - לרצון האלקי שהוא הכתר דאצילות.


ארכיון מעין גנים

 סדרה א' - ה'תשסב
באור פרשות השבוע
ע"פ שבע הספירות


הקדמה

חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים

נספחים:




סדרה ב' - ה'תשסג


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים


סדרה ג'- ה'תשסד

בסדרה זו חסרות מספר פרשות


חומש בראשית

חומש שמות

חומש ויקרא

חומש במדבר

חומש דברים