כי תבוא

להפוך את הקללות לברכות

הקללות שבפרשתנו הן דבר קשה, ויש לדעת איך להתמודד עמן. לשם כך מוקדם בפרשת כי תצא פסוק המורה מה הדרך בה 'מתמודד' ה' עם קללות: "... ואשר שכר עליך את בלעם... לקללך ולא אבה הוי' א-להיך לשמֹע אל בלעם ויהפֹך הוי' א-להיך לך את הקללה לברכה כי אהבך הוי' א-להיך". ה', באהבתו לישראל, לא מעונין לשמוע קללות עליהם, ולכן הופך את הקללות לברכות.

הצדיקים, "הדומים לבוראם", מאמצים לעצמם את תכונות ה'. כך מסופר בלוח "היום יום" לי"ז אלול:

רבינו הזקן היה בעצמו ה[בעל-]קורא בתורה. פעם אחת לא היה בליאזנא בשבת פרשת תבוא, ושמע אדמו"ר האמצעי - והוא עודנו נער קודם הבר-מצוה - הקריאה מאחר. העגמת נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שביום הכיפורים נסתפק רבינו הזקן אם יוכל להתענות. כששאלו את אדמו"ר האמצעי: הרי בכל שנה קוראים פרשה זו? ענה: שאבא קורא "אין הם נשמעים קללות".

אדמו"ר האמצעי קיים "ולא אבה... לשמע", ואביו, נשיא דורו, קיים אף "ויהפֹך... את הקללה לברכה". שרש יכולת אדמו"ר הזקן להמתיק את קללות פרשת כי תבוא הוא בכך שקללות אלו נאמרו לראשונה על ידי הרבי והצדיק של כל הדורות - משה רבינו. כך מפורש שהקללות שאמר משה "מפי עצמו" קלות מהקללות שאמר "מפי הגבורה" - "הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד".
בקללות שאומר משה "מפי עצמו" כבר טמון שרש ההמתקה.
[בחז"ל מוזכרת קולא נוספת בדברי משה ביחס לקללות "מפי הגבורה":

שבראשונות הוא אומר "את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה", שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהיה חורב בעולם, והארץ תהא מזעת כדרך שהנחשת מזיע, והיא מרקבת פירותיה, וכאן הוא אומר: "שמיך נחשת וארצך ברזל", שיהיו שמים מזיעין, אף על פי שלא יריקו מטר מכל מקום לא יהיה חורב של אבדון בעולם, והארץ לא תהיה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, ואין הפירות מרקיבין.

המתכות נחשת וברזל מקבילות לספירות תפארת ומלכות, המכוונות תמיד כנגד השמים והארץ. לכן, הקבלת השמים לנחשת והארץ לברזל בקללות שאמר משה "מפי עצמו", הטובה יותר בפשט, גם מתאימה יותר לפי הקבלה. עולה כי ראשית המתקת הקללות היא בסידור העולם כראוי לפי פנימיות התורה - שכל הטבת המציאות תלויה בפתרון הבלבול הראשוני שהניב את הקללות, ודוק.]

אהבת ישראל

אי רצון לשמוע קללות ויכולת להפכן לברכות נובע מה'עובדה' המצוינת בסיום הפסוק: "כי אהבך הוי' א-להיך". כך גם אצל כל צדיק - "ועמך כולם צדיקים" - באה תכונת נפש זו מאהבת ישראל עמוקה, המסרבת לשמוע בקורת על עם ישראל, ורואה בכל מי שדן-לכף-חובה ומבקר 'מבחוץ' בלעם בן דורו.

המאיסה בכל בקורת וקטרוג על ישראל מעוררת כח להמתיק ולגלות טוב יהודי נעלם הגנוז בכל חלק בעם ישראל, גם בחלקים ובתחומים עליהם מוסבת הבקורת-הקללה. בעוד המקטרג דומה לבלעם שתום העין, ש"עין רעה" היא מתכונותיו, הצדיק מברך בכח ה"עין טובה" - יכולת ראית טוב פנימי הצפון בכל יהודי. והרמז: בפרשת בחֹקותי מט קללות ובפרשתנו צח קללות. יחד יש טוב עין קללות. מ"טוב עין" נובע הכח להפוך קללה לברכה, כדרשת הפסוק "טוב עין הוא יבֹרָך" - "אל תהי קורא 'יבֹרָך' אלא 'יבָרֵך'".

צח קללות - לעלות מרצון לאמונה

ממספר הקללות בפרשתנו ניתן ללמוד על סוד המתקתן. בקבלה רומז צח לאור התחתון מבין ג אורות שבכתר: קדמון, מצוחצח, צח (ר"ת קמץ, ניקוד הכתר). ג האורות מקבילים לרמות על-מודע בנשמה: אמונה, תענוג, רצון. לפי זה, שרש הקללות הוא באור הצח - בכח הרצון. כח הרצון המוגדר נותן ממילא מקום להמרות רצון זה ולגרור בכך קללה. הרצון העליון - "רעוא דכל רעוין" - הוא השרש העליון לאפשרות של רע במציאות. בתענוג לכשעצמו אין רע - בשעשועים עצמיים אין מציאות זולת, ובוודאי לא מציאות שלילית - אך כשמתלבש התענוג ברצון ונמשך אחר הגדרותיו, להנות מהרצוי ולסלוד מהפכו, מוגדרים בו מושגי טוב ורע: "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע". האמונה הפשוטה והיציבה אינה מתלבשת כלל ברצון פעיל ומשתנה, ולכן אין הרצון מטה אותה להיות שרש לרע.

כדי להפוך את צח הקללות לברכות יש לעלות לשרש הרע - האור הצח שבכתר. אך מכיון ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש" - עלית כל מציאות לשרש מגיעה לשרש הנעלם, שלמעלה מהשרש הידוע - הרי שהעליה לכתר חודרת את הרצון והתענוג (האור הצח והאור המצוחצח המלובש בו, השרש לרע) - ומגיעה עד לאמונה (אור קדמון, בו אין כל שרש למציאות רע). בעליה לפנימיות הכתר מתבררת תכונה המתגלה בכתר הנעלם והעל-מודע - הכתר מגלה שדווקא העל-מודע החשוך והנעלם מכיל כחות ואורות נעלים ביותר. בכתר מתגלה מעלת החשך על אור וגילוי, שהרי חשך והסתר מעידים על יחס לדרגות גבוהות ונעלמות יותר. אמונה 'עיוורת' - הכח העליון שבכתר - אוחזת בטוב נעלם וחשוך, הנראה להכרה הגלויה והמוארת כרע וכקללה. כח האמונה הפשוטה לגלות שכל עברה על רצון ה' - המעוררת "חרון אף" - עלתה אף היא ברצון לפניו, וממילא גם במציאות הנובעת ממנה גנוז טוב עליון, ואכמ"ל.

אהבה ואמונה

מהדברים עד כה עלו שתי דרכים להמתקת הקללות והפיכתן לברכה: נאמר שאהבת ישראל פשוטה - "כי אהבך הוי' אלהיך" - גורמת לצדיק 'לסרב' לקבל קללה ובקורת על יהודים, וסרוב זה מעורר בו צורך ויכולת להפוך קללות לברכות. עוד הוסבר שהיכולת להפוך קללה לברכה תלויה בעליה לכח העליון שבנפש ובמציאות - אמונה פשוטה שלמעלה משרש אפשרות לרע במציאות.

על שתי עבודות אלו - אמונה ואהבת ישראל - נאמר שהן כוללות את כל התורה כולה: חבקוק הנביא העמיד את כל מצוות התורה על אמונה - "וצדיק באמונתו יחיה", ורבי עקיבא אמר על אהבת ישראל ש"זה כלל גדול בתורה". אם כן, מהו העמוד והכלל הגדול, אמונה או אהבה? מבואר בחסידות שאמונה ואהבת ישראל הם "רצוא ושוב" של אותו תוכן: כשעולה נפש היהודי ברצוא כלפי שמיא, מתמצות כל המצוות לכלל אמונה פשוטה בה', החושפת את כל הטוב והברכה שבטבעו הטוב. אחר הריצה כלפי שמיא על היהודי לשוב ולבטא את אמונתו בעולם, והביטוי הממצה את כל התורה - והמוכיח את אמיתות האמונה - הוא אהבת ישראל, ורצון להשפיע ולברך את עם ישראל בכל טוב.

אברהם אבינו, היהודי הראשון, הוא הדמות המבטאת את האיזון הנפשי ב"רצוא ושוב" בין אמונה לאהבה: אברהם עולה בעבודתו עד לראש העליון שבכתר - "ראש אמנה" - ולכן נקרא "ראש כל המאמינים" (הראשון בתורה שהאמין בה', כמו שנאמר: "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"). ה"שוב" של אברהם לעולם מתבטא במידת החסד וההשפעה שלו ("חסד לאברהם") - תכלית הרצון לברך ולהעניק, עד שעליו נאמר "'והיה ברכה' - הברכות מסורות לך". עולה כי המאמין האמיתי בה' אוהב את ישראל באמת, ובכחו להמתיק ולתקן כל קללה ולהפכה לברכה - "ויהפך את הקללה לברכה כי אהבך".