פנחס

פרים וכבשים

פרשתנו מאריכה בעבודת הקרבנות, ובסופה נזכרים קרבנות חג הסוכות. בחג מוקרבים שבעים פרים, הפוחתים מיום ליום, ומוסבר שפרי החג הם כנגד שבעים אומות העולם. עוד מוקרבים בחג 98 כבשים - 14 מדי יום - להגן על עם ישראל מפני 98 הקללות שבפרשת כי-תבוא. בכללות נראה מכך שהפר מכוון כנגד הגוי והכבש כנגד היהודי. אמנם, בקרבנות הפסח נדרש: "'פרים' - כנגד אברהם, שנאמר: 'ואל הבקר רץ אברהם'. 'אילים' - כנגד אילו של יצחק. 'כבשים' - כנגד יעקב: "והכשבים הפריד יעקב". הקבלת הכבשים ליעקב מתאימה לזיהוי הכבש עם בני ישראל, אך כיצד מתישב זיהוי הפר עם אברהם להקבלת הפר לאומות העולם? בפשטות, אברהם, כ"אב המון גוים", מבטא את הדחף האוניברסלי שבעם ישראל - הדאגה לתיקון ועילוי כל אומות העולם.

בפנימיות יותר, הקבלת הפר לגוי מבטאת את הכח להתקרב מחוץ ליהדות אל תוכה. כחו של אברהם - הגר הראשון שנתגייר והתקרב מעולם גויי לגמרי - הוא כח פר לשוב בתשובה ולעבוד את ה' "בחילא יתיר". אכן, במהלך חג הסוכות, עם הקרבת הפרים, מתבררים הגרים שבתוך הגויים - בני אברהם הגר הראשון - הפר 'מתגייר כהלכה', ועד שבשמיני עצרת הפר האחד שמוקרב מכוון כנגד עם ישראל. על דרך זו מוסבר בחסידות שבתוך עם ישראל עצמו מסמל הפר רב הכח - "ורב תבואות בכח שור" - את עבודת בעלי-התשובה המתקרבים "בחילא יתיר", ואילו הכבש מסמל את עבודת הצדיקים.

קרבן תמיד - עבודת כבשים

ידוע שעבודת בעלי תשובה היא "בחילא יתיר" ו"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", ונדמה היה שהקרבת פר עדיפה על הקרבת כבש (דבר המסתבר גם בפשט, שהרי פר גדול ויקר יותר). אמנם, בפועל הפר מוקרב בראש-חדש וברגלים, והקרבנות הקבועים כל יום - תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים - הם כבשים, וכך גם מוספי השבת הם שני כבשים. בחלוקה פנימית, הקרבנות שהם חלק מקביעות העולם - הקביעות היום יומית או "שבת מיקדשא וקיימא" - הם כבשים. רק בין הקרבנות המגיעים במועדים התלויים ב"ישראל דקדשינהו לזמנים" ראש-חדש המתקדש על ידי ישראל והמועדים התלויים בקידוש החודש - מופיעים הפרים. העבודה התמידית הנדרשת מהאדם היא עבודת צדיק, ורק לעיתים - בהתעוררויות 'חד פעמיות' ו'מועדיות' של האדם - עליו לעבוד ב'התפרצות' של בעל-תשובה.

ביטוי לכך שעבודת האדם הקבועה, "תמידין כסדרן", היא עבודת צדיק - עבודת כבש - יש בעיקר בתפילות הקבועות ש"כנגד תמידים תיקנום". החסידות מונה שלש תכונות עצמיות בכבש שעמן מזדהה האדם בעבודתו:

רחמים

קול הכבש מעורר רחמים באופן פנימי ועצמי. התעוררות הרחמים נובעת מהדעת העמוקה שמנחיל צדיק הדור - ה"רעיא מהימנא", רועה הצאן - לבני ישראל. דעת זו היא הכרה בגדולת ה' ובריחוק האדם ממנה עד הבנת הרחמנות העצומה על נשמת האדם שנתרחקה מצור מחצבתה וירדה לגלות בגוף ובעולם. בתפילה מתבטאת הרחמנות בתחושת הצורך והחסר העמוקה של הנשמה. לבושים

דבר נוסף המיוחד לכבש הוא צמרו הטוב ממנו אורגים בגדים. בעבודת ה' כל המצוות הן לבוש לנשמת האדם, בו הוא יכול לבוא לפני ה' (משא"כ כשהוא לבוש בבגדים צואים - לבושי הנשמה הפגומים והמקולקלים - שאזי "אין לבוא בלבוש שק אל שער המלך"). צמריות הכבש מתבטאת בקיום כל מצוות התורה, המהוות לבוש כבוד העוטף את שברון הלב הפנימי (המעורר רחמנות) מתוכו בא האדם להתפלל. בתפלה רמוז הדבר בעטיפת הטלית, העשויה בדרך כלל מצמר כבשים (והאדם הלובשה 'מתחפש' לכבש) - הטלית מזכירה לאדם לקיים את כל מצוות התורה: "וזכרתם את כל מצוות הוי' ועשיתם אותם".

סודות התורה

הכבש רומז בשמו גם לעיסוק ב"כבשי דרחמנא" - בסודות התורה. הרחמים שמעורר הצדיק בתפלה מלב נשבר וכיבוס לבושיו (שהם כלי ראוי לכל דבר שבקדושה) מזכים אותו לגילוי רזי תורה בנשמתו באופן תמידי, בסוד "אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" . נביעת סודות התורה באה מתוך שקיעה עמוקה בתפלה, המביאה לשכחה עצמית ולשקיעה בסודות ההתבוננות בגדלות ה' (בה פתח המתפלל לפני תפילתו, כדי לעורר רחמים על עוצם רחוקו, כנ"ל) - סודות ההולכים ומתרחבים לפני המתבונן עד אין סוף.

הכנעה, הבדלה, המתקה

נסכם את שלש תכונות הכבש שצריכות להתגלות בתפלה - שתים כהקדמה והכנה לתפלה או כדרך בתוך התפלה, והשלישית כזרימה אליה מגיע האדם ממילא מתוך שקיעה ראויה בתפלה: על המתפלל להתבונן כראוי ולעורר בדעתו רחמנות רבה על נשמתו, ומתוך כך להתפלל לה' שירחם עליו וימלא בחסדיו את כל מחסורו ומחסור עם ישראל בגאולת הנשמה; על המתפלל להתכונן לתפילתו בעיטוף בכל מצוות התורה - כצמרו של הכבש; על המתפלל לעסוק בעיון ב"כבשי דרחמנא" ולשאוף לגילוי סודות התורה - שהם עצמם ימלאו את מחסור נשמתו, עליו דואג לבו בקרבו ברחמיו על הנשמה.

שלש התכונות הללו, שלשת השלבים שעובר המתפלל, מכוונים לפי דרך הבעש"ט כנגד שלשת שלבי עבודת ה' - הכנעה, הבדלה, המתקה: תחושת הרחמנות על הנשמה מביאה את האדם להכרה בחסרונותיו ולהכנעה לפני ה' בתפלה; התעטפות בלבוש הקיום של כל מצוות התורה היא הבדלה בין טוב לרע - בין בגדים ראויים לאדם לבין בגדיו הצואים - תוך כיבוס לבושי נשמתו; גילוי סודות התורה בנביעה אין סופית הוא המתקת דאגת המתפלל ושברון לבו.

שעה קודם התפלה ושעה אחר התפלה

מהלך התפלה עצמה, שתואר עד כה, דורש הכנה מראש בסדר של 'חותם המתהפך': לפני התפילה יש ללמוד חסידות ולעסוק בעיון ב"כבשי דרחמנא". אחר כך יש להתעטף בטלית - מקיף של עול מצוות. ולבסוף, בתפלה עצמה, משתפך האדם בתחנונים - "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו". שני הסדרים - עבודת האדם מלמטה, וחתירה לקראת גילוי תגובת המקום מלמעלה - הם בסוד: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת [בלימוד כבשי דרחמנא בכחם] ומתפללים שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת [כשמתגלים להם כבשי דרחמנא מהשמים]". הלימוד קודם התפלה נועד "לעשות מהתורה תפלה" - לקנות מודעות המכינה את הלב לתחנונים - והלימוד אחר התפלה נועד "לעשות מהתפלה תורה" - לגלות מהתפילה את סודות תורתו של משיח.