ויחי

יין מלכות

שיא ברכת יהודה - בה זכה למלכות נצחית - בחתימתה: "חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב". "חכלילות" חוזרת בתנ"ך פעם אחת נוספת, בגנות היין: "למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלִלות עינים - למאחרים על היין...". מחד, עיקר גנות היין מכוונת למלכים - "אל מלכים שתו יין" - ומנגד מופיעה "חכלילות עינים" כשיא ברכת המלך, הכיצד? "את זה לעומת זה עשה האלהים" - שתי בחינות הפוכות קיימות ביין, מלך אמיתי מאופיין ב"חכלילי עינים" בקדושה, ולמנהיגות קלוקלת אופיינית "חכלִלות עינים" שלילית.

ביטויי השכרות השלילית מופיעים בהמשך ל"חכלִלות עינים": "... כי יתן בכוס עינו יתהלך למישרים", ומפרשים חז"ל: "כל הנותן עינו בכוסו כל העולם כולו דומה עליו כמישור". מנהיגות קלוקלת מאופיינת בשוויון מלא, המטשטש את מושגי הטוב והרע ואת ההבחנה בין אוהב לאויב. בשכרות מיין נסך - בינת הגויים ומוסרם - מטשטש היחוד היהודי, והשיכור מתגולל במישור שוויוני. אז מקויים במנהיגות זו המשך הפסוקים: "הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי" - הטשטוש גורם לקהות חושים ואובדן הרגשת כאב מפגיעות במדינה, והמנהיג השיכור מחפש רק עוד כבוד גויי משכר - "מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד".

לעומת השכרות השלילית, השויונית והמטשטשת, על "חכלילי עינים" של המלך והמנהיג האמיתי נאמר: "נכנס יין יצא סוד" - היין מבליט ומגלה את היחוד הפנימי היהודי (וממילא מתחדדים ההבדלים בין טוב לרע), וכדלקמן. את ההבדל בין בחינות היין ממחישים חז"ל: "כתיב 'תירש' וקרינן 'תירוש' - זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש". הזוכה ביין נעשה ל"ראש" - מלך וראש בני ישראל אמיתי, ושאינו זוכה נעשה "רש" - מנהיג עני ונזקק (ובאופן נוסף: הראש מכיר במעלת הארץ ויורש אותה, ואת הרש מורישים ומגרשים מארצו).

מים, יין וחלב

קודם שנרחיב בסוד "חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב" האמור במלך הטוב, נבאר מהם יין וחלב. דרשו חז"ל: "למה נמשלו דברי תורה למשקין הללו, במים וביין ובחלב - דכתיב 'הוי כל צמא לכו למים' וכתיב 'לכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב'? לומר לך, מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". מים, יין וחלב הם דברי תורה - הבנות המנחות את התנהגות האדם.

בכלל, יין מלכות טוב הוא "יינה של תורה" והיין המשכר הוא התובנה והמוסר הגויים האנושיים (כנ"ל), אך בפרט, מים, יין וחלב הן שלש דרגות בתורה, שעל המלך להכיל את שלשתן. אכן, שלשת המשקים נשמרים "במי שדעתו שפלה עליו" - בשפלות שהיא פנימיות המלכות דקדושה. השפלות מתבטאת הן בתחושת המלך בשפלות עצמו, המכירה שיכולתו למלוך מגיעה מלמעלה, כמתת שמים הממלאת את הפחות שבכלים - את "כד החרס" שלו - והן בנכונותו להשפיל עצמו להבנת העם ולצרכיו.

"אהבת עולם", "אהבה רבה" ו"אהבה בתענוגים"

לפי החסידות מקבילים המשקים לדרגות התבוננות המעוררות אהבה:
המים - המשקה היחידי המופיע במעשה בראשית - רומזים להתבוננות בגילוי האלקות בעולמות המתהווים יש מאין בכל רגע. ההתבוננות בעולמות נקלטת בשכל האנושי ומעוררת "אהבת עולם" - אהבה הנלקחת מהתבוננות בעולם, ועוצמתה מוגבלת בגבול ההבנה האנושית התופסת את העולם.

היין רומז להתבוננות ברזי תורה - בסודות שמעל לעולמות - המציתה את הסוד הפנימי שבכל יהודי, את עצם נשמתו. התבוננות זו מעוררת "אהבה רבה" החורגת מגבולות העולם - הסודות העליונים גורמים לאדם 'לצאת מעצמו' בתשוקה לה', משום שהאהבה רבה מלהכילה בשכל האנושי (אך בהיותה גילוי הנפש האלקית - נקלטת היא בה).

למעלה מהרזים המעוררים את אהבת הנשמה לה', יש "רזין דרזין" העוסקים באלקות עצמה - סודות הממחישים את "שעשועי המלך בעצמותו". התבוננות בסודות אלו מעוררת "אהבה בתענוגים" - משיכה שיש בה תענוג והזדהות עם תענוג ה'. מלך אמיתי משקף את "שעשועי המלך" של ה', וזהו יפיו (עליו נאמר: "מלך ביפיו תחזינה עיניך"). אמנם, רמה זו איננה מתישבת גם בנפש האלקית של היהודי - האלקות איננה נקלטת היטב בנשמה המוגבלת, ולפיכך עיקר תנועת הנפש באהבה זו היא "רצוא" לה'. ה"רצוא" מתבטא כ"חכלילי עינים מיין" - עיני המתבונן ברזי "יינה של תורה" 'נדלקות' ומאדימות בתשוקה לראות את המחזה המרפרף מעליהן, "נוגע ואינו נוגע".

כדי ליישב בנשמה את "האהבה בתענוגים", ההתבוננות המשתעשעת באלקות, יש להגיע ל"ולבן שנים מחלב" - על האדם 'לחזור לרחם', להיות לעובר שאבריו מתעצבים מחדש (בשינים ה'לועסות' ומבררות היטב את 'אברי האדם' - את מעשיו מכל רע ואת חויותיו מכל דמיון כוזב). אז נולד האדם מחדש, יונק את חלב האם, וכך גדל ומתפתח עד שיכיל את "מרחב האלקות" שהיה בלתי מושג לו . החלב אינו רק בינת הלב ברזי התורה, אלא ראיה מוחשית וישירה שלהם - "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון".

שלש דרגות באהבת ישראל

כבר הוסבר שיין המלכות הוא התבוננות בעקבותיה "יצא סוד" - נגלה הסוד הפנימי של נשמות ישראל (וממילא נשללת כל מחשבת שויון שכורית ומישורית). לאור זאת מבוארות שלש דרגות אהבת ה' אצל המלך גם כדרגות באהבת ישראל, הנובעות מחשיפת סוד נשמותיהם:

יש אהבת ישראל מתוך התבוננות ב'עולמות' - בפעולות הטובות של היהודי בעולם (שאף ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון). זוהי "אהבת עולם" המוגבלת לטוב הגלוי ביהודי; עליונה יותר היא אהבת ישראל המתבוננת ב'נשמות', ומכירה שלכל יהודי נשמה עליונה, "חלק אלו-ה ממעל". זוהי "אהבה רבה" החורגת מגבול פעולות היהודי בעולם; "אהבה בתענוגים" ביחס לישראל מזהה בכל יהודי "חלק אלו-ה ממעל ממש" - חלק המממש את האלקות הבלתי מוגבלת, משום שכל חלק מהעצם האלקי מבטא את כולו.

בחסידות מבואר שלצדיק דרושה "אהבה רבה", אך מלך-מנהיג זקוק ל"אהבה בתענוגים". על המלך לשקף בעצמו את "שעשועי המלך בעצמותו" (ואת דרגת "במי נמלך - בנשמותיהן של צדיקים"), ולאהוב את ישראל מתוך ראיה שבכל אחד מהם משתקפת האלקות. רק כך יוכל המלך לסחוף את העם לעבר יעד המלכות - חשיפת הכחות האלקיים האין-סופיים הטמונים בישראל.