פינחס

פינחס, יצחק ואליהו

פינחס - על שמו קרויה פרשתנו - קשור בשתי דמויות עיקריות בתנ"ך:
פינחס עולה בגימטריא יצחק, ובמעשהו הוא נוקט במדת יצחק - מדת הגבורה והיראה. בחסידות מבואר שיראת ה' היא פנימיות מדת יצחק - עליו יחד ה' את שמו כ"פחד יצחק" ויראה זו היא המעוררת בו גבורה חיצונית. פחד מתוקן אינו משתק את האדם אלא משמש לו מניע לפעולה והתגברות על מקור חששותיו. כך, יראת השמים של פינחס ופחדיו מחמת ה' על חטא ישראל גרמו לו לפעול בגבורה כנגד החוטא. התאזרות פינחס בגבורה גרמה להמתקת הדין והחמה של ה' עצמו - "פינחס... השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" - ודין המות שהוא גזר מנע דין מות חמור בהרבה - "ולא כִליתי את בני ישראל בקנאתי". המתקת דין על ידי נקיטת גבורה היא "המתקת הדינים בשרשם". שיא המתקת הגבורה במעשה פינחס הוא בכך שבעקבותיו הוא זכה ל"ברית כהֻנת עולם" (של ה"כהן איש חסד") ולברכת "בריתי שלום".

חז"ל אמרו כי "פינחס זה אליהו" - פינחס אוחז בקנאתו ב"חרב נֹקמת נקם ברית" ואליהו הוא "מלאך הברית" המקפיד על שמירת הברית ומקנא לה. לכאורה, יש לתמוה על לשון חז"ל - ראוי היה לומר "אליהו זה פינחס", שהרי בסדר הדורות בתנ"ך מופיע פינחס זמן רב לפני אליהו. לפי דיוק זה מוסבר כי שרש נשמת אליהו הוא נצחי - כשם שאליהו לא מת, והוא ממשיך לפעול בעולם גם אחר סיום ימיו-ספורו בתנ"ך, כך הוא גם חי באופן נצחי לפני לידתו, מבריאת העולם . שרש נשמת אליהו הנצחי - שקדם לפינחס בסדר הדורות - הוא שהתעבר והתעורר בפינחס כשקנא את קנאתו ועשה את מעשהו. נצחיות אליהו היא "רוח חיים" שהוא יכול להפיח גם באחרים - אליהו הוא הראשון שזכה ל"מפתח תחית המתים" , ו"תחית המתים [תהיה] על ידי אליהו הנביא".

בזהר מפורש שגם במעשה פינחס היה מעין תחית המתים - פינחס ראה את האותיות מו מהמלה מות מרחפות באויר והצליח לצרף אותן ל-רח (= פינחס) ולזכות ל"רומח". כח זה קבל פינחס מ"פחד יצחק", כמפורש בזהר.

"פחד יצחק"

יש קשר מהותי בין נקיטה במדת הפחד באופן ראוי וממותק לבין כח תחית המתים: דווקא את הפחד העמוק ביותר - פחד המות - ניתן להפוך למקור של חיי נצח. בחסידות מבואר שתיקון והמתקת כל פחד הם בריכוזו והעלאתו לנקודה אחת - אל ה' (כצוואת אבי הבעש"ט לבנו "אל תפחד משום דבר, רק מה'"). הפיכת כל פחד ליראת ה' הופכת את הפחד למקור חיים אמיתי - "יראת הוי' לחיים". כשפחד המות הופך ליראת ה' פנימית, לפחד הניתוק מה' (- מות רוחני), נמתקת גם חוית הפחד עצמה ונחשף בה ממד של שעשוע - שהרי, מכיון שבסופו של דבר "לא ידח ממנו נדח" ושום יהודי לא יפרד מה', הרי שהפחד (המופרך) להתנתק מה' רק מחדד את העונג שבחיי הדבקות בה' ועצם הפחד נעשה 'מצחיק' - בסופו של דבר גם ה"פחד [בעצמו] יצחק".

דוגמה לתהליך זה ניתן למצוא בלימוד תורה. חז"ל הסבירו על הפסוק "אשרי אדם מפחד תמיד" כי "ההוא בדברי תורה כתיב" - אשרי המפחד תמיד שמא ישכח את תלמודו, ומתוך כך הוא חוזר עליו תמיד. פחד משכחת התלמוד הוא פחד ממות רוחני - מאיבוד המטען הרוחני שצבר האדם בחייו ונפילתו לתהום הנשיה (וכן 'הפחידו' חז"ל ש"כל השוכח דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו") - אך פחד זה גורם לחיים נצחיים של התלמוד במוחו של האדם והופך אותו למאושר ו'צוחק' ("אשרי אדם מפחד תמיד"). על הפחד הזה, התומך בלימוד תורה שקדני ובדבקות האדם בחיים האלקיים נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה ותֹמכיה מאֻשר".

הקשר בין פחד ממות לחיים נצחיים ותחית המתים חורז את כל הפרשה:

סוד הנחלות

הנושא הראשון בפרשה, לאחר שבחי פינחס, הוא מנין בני ישראל ויחוסם. מנין זה אפוף אוירת 'פחד מות' - מצוינים בו כמה אנשים שמתו ובכך נכרתו משפחותיהם משלשלת הדורות, ואף בסיום המפקד נאמר כי כל יוצאי מצרים המבוגרים (למעט יהושע וכלב) כבר מתו ואין איש מהם במפקד זה. במפקד זה מודגש כי פחד מות אמיתי אינו מפני מיתת האדם עצמו, אלא מפני מות שכורת את שרשרת הדורות - יחוס המשפחות למרות שכל יוצאי מצרים מתו מלמד על חוסן העם ומשפחותיו, על כך שהצבור חי לנצח למרות מיתת הפרטים.

לכן, מפקד ויחוס זה הם ההקדמה לפרשת הנחלות. בכניסה לארץ מקבל עם ישראל דין של ציבור, העם מפסיק להיות אוסף של פרטים (שעלולים למות או להכרת ח"ו) ומתחיל לחיות חיי נצח - "ציבור לא מת". אכן, גם לגבי כל פרט יש ממד של קיום נצחי - כששמו נקרא על נחלתו. כח הנחלה ל'הנצחת' האדם ומשפחתו רמוז בפסוק "דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת" - למרות המות וחילופי הדורות ארצו-נחלתו עומדת, וכך מעמידה אותו חי לנצח.

בנות צלפחד

פחד המות והכריתה מתבטא בטענת בנות צלפחד, שחששו כי שם אביהן יכרת משום שמת ללא בנים ולא זכה לנחלה. פחד מות זה - ואהבת הארץ, המכירה שהארץ נותנת קיום נצחי לאדם - הוא שדחף את בנות צלפחד לבוא אל משה, והוא שגרם בסופו של דבר לכך שיקבלו נחלה נצחית ב"ארץ החיים". בדרך הדרוש מתגלה הקשר הפנימי בין בנות צלפחד לפחד המתוקן והמחיה:

"צלפחד" הוא פחד מות המטיל צל מאיים על האדם, "צלמות". ה בנותיו הן, בלשון הקבלה, ה גבורות (- פחדים) המתפשטות מעצם כח הגבורה בדעת (- עצם כח הפחד במודעות האדם) לחמש מדות הלב הפרטיות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד. כפי שהוסבר, תיקון הפחד הוא ריכוזו לנקודת יראת שמים אחת, אך לאחר שהפחד נתקן בשרשו שוב מתפשטות ממנו ה גבורות ממותקות - כחמש בנות צלפחד, בנות חכמניות ויראות ה', המקימות שם נצחי לאביהן.

ה גבורות אלו מכוונות כנגד ה ביטויי פחד טוב וחיובי בתנ"ך: "פחד הוי'" "פחד א-להים" "פחד יצחק" "פחד מרדכי" "פחד היהודים": "פחד הוי'" ו"פחד א-להים" מתפשטים בחסד (שם הוי') ובגבורה (שם א-להים); "פחד יצחק" מתפשט בתפארת - זו התפשטות מדת יצחק ביעקב, האומר "ופחד יצחק היה לי"; "פחד מרדכי" מתפשט בנצח וגורם להתנשאות היהודים על הגוים (בסוד "עומק רום" שבספירת הנצח) ונצחונם עליהם; "פחד היהודים" מתפשט בהוד (וגורם להתיהדות העמים עצמם - סוד הגיור התלוי בהוד) .

"נבלתי יקומון הקיצו ורננו שֹכני עפר"

והנה, אחר פרשת הנחלות אומר ה' למשה שהוא עומד למות. למשה יש פחד מות מפני מה שעתיד לקרות לעם ישראל אחר מותו (פחד רוחני הדומה לחשש משכחת "תורת משה") - והוא מבקש מה' להפקיד איש על העדה. גם כאן דווקא פחד המות גורם להנצחה העצמית - בעקבות דברי משה מורה לו ה' לסמוך את יהושע ולתת מהודו עליו - ומתחילה שלשלת המנהיגים שהם "אתפשטותא דמשה בכל דרא", שלשלת הקיום הנצחית של משה והנהגתו התורנית. יהושע, הפותח את חייו הנצחיים של משה, הוא גם בעל הכח להחדיר את תחית המתים בכל ישראל (כשם שהוא נציג חי לדור מתי המדבר), כרמוז באותיות שמו -יהושע ראשי תיבות "נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר"!