עקב

חסד: מלא ברכת ה'

באופן מובהק ביותר, הפרשיה הראשונה ב"ראשון" עוסקת כולה בברכות ה' וחסדיו עם ישראל, ובפרטות: בפסוק הראשון בפרשה רמוז שם הטוב - שם אהוה - בראשי התיבות "את הברית ואת החסד", תיבות שענינן המובהק הוא חסד ה' (וכן המלה "החסד" היא המלה ה-טוב בפרשה), הכל בסוד הפסוק "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". ה' מבטיח אהבה, ברכה וריבוי - שכולם עניני חסד מובהקים, לשונות האמורות באברהם איש החסד (בו נאמר "והיה ברכה") - "ואהבך וברכך והרבך".

בחסידות נדרש על המשך לשונות הברכה - "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירֹשך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרֹת צאנך" - כי בהן כלולים כל ה"בני חיי ומזוני" להם זקוק אדם: "וברך פרי בטנך" מתיחס כמובן ל"בני", "ופרי אדמתך" נדרש על בריאות ה"אדם... מן האדמה" (וכהמשך הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים", עיקר ה"חיי"), ו"דגנך ותירֹשך וכו'" הם "מזוני" כמובן (בפשט הפסוק "דגנך וכו'" הם הפרטים של הכלל "פרי אדמתך", ולפי דרשה זו הרי ה"מזוני" הם פרט בכלל של ה"חיי", וכדרשת חז"ל "מאן דיהב חיי יהב מזוני"; בכלל, ה"חיי" משמשים כממוצע מחבר בין ה"בני" ל"מזוני" כשמחד הם כוללים את כח הפוריות - "פרי אדמתך" על דרך "פרי בטנך" - ולאידך הם הכלל והמקור של כל ה"מזוני" כנ"ל). חז"ל אומרים כי "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מילתא" - "היכל הזכות" הוא מקום הגבורה, בו כל אחד נוטל את המגיע לו בדין (על פי זכויותיו), ואם כן "במזלא תליא מילתא" היינו השפעה בחסד ואהבה שלמעלה מזכויות האדם. על אף שהפרשה פותחת בברכות הבאות "עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אֹתם" - ברכות הנשפעות על פי זכות ישראל - הרי שאחר כך זוכים ישראל לנשיאת חן שלמעלה מזכויותיהם (על דרך המבואר בכ"מ בחסידות שאחרי שלמות המשכת ה"אתערותא דלעילא" המדודה לפי ה"אתערותא דלתתא" של האדם, שורה על שלמות זו המשכת "אתערותא דלעילא" שלמעלה מעלה ממקום אליו יכולה להגיע ה"אתערותא דלתתא").

אחד הפירושים על ברכת "ברוך תהיה מכל העמים" הוא שהגוים יברכו את ישראל מתוך שיכירו באופן גלוי כי כל השפע והברכה להם הם זוכים עובר מה' לעולם דרך ישראל. ברכה זו מגלה את סגולת ישראל - ששרשה באברהם אבינו, "אב המון גוים" - המשפיעים חסד וברכה לעולם כולו (הסבר זה הוא על דרך מאמר חז"ל על הפסוק "ארץ אשר הוי' א-להיך דֹרש אֹתה" - "והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר 'להמטיר על ארץ לא איש', אלא כביכול אינו דורש אלא אותה ועל ידי אותה דרישה שדורשה כל הארצות עמה" - המופיע ב"ששי" בפרשתנו, הכל בסוד ההמשכה מהחסד ליסוד-לברית - "ושמר לך את הברית ואת החסד"). המשכת החסד והאהבה לישראל - ודרכם לדבקים בהם - גם גורמת ממילא להסרת כל הגבורות מהם לחול על ראש שונאיהם.

הפרשיה השניה ב"ראשון" מגלה פן חדש של חסד - את הגבורה שבחסד (הממתיקה את הפחדים הנפולים של הגבורה דקליפה). על ידי הזכרת חסדי ה' עם ישראל ומופתיו הגדולים במצרים - הזכרת החסד שבחסד המופלא לו זכה ישראל - ניתן להמתיק ולבטל את היראה הנפולה מפני הגוים הרבים. מתוך כך זוכים גם לגבורה שבחסד המתבטאת כגבורה נגד אויבי ישראל מתוך חסד ה' עם עמו - "וגם את הצרעה ישלח הוי' א-להיך בם...". מתוך המודעות ל"כי הוי' א-להיך בקרבך א-ל גדול ונורא" ניתן להתגבר על הפחד - "א-ל גדול" הוא כינוי חסד מובהק (שהרי "חסד א-ל כל היום" והחסד מכונה "הגדֻלה") ו"נורא" היינו הפנית היראה ותיקונה (שלא לירא מאף אחד אלא מה' לבדו) על ידה מגיעים למדת יעקב (כנודע בהקבלת "א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב" ל"הא-ל הגדול הגיבור והנורא") החוזרת שוב לאהבה הראשונה, בסוד הפסוק "ליעקב אשר פדה את אברהם". גם אריכות זמן הכיבוש - "ונשל הוי' א-להיך את הגוים האל מפניך מעט מעט" - מבטאת חסד אלקי (בפשטות הכתובים), בסוד "חד אריך" של קו החסד-הימין. הפרשיה העוסקת בהתגברות על העמים חותמת באזהרות תיעוב, הרחקת ושריפת עבודה זרה וכל הכרוך בה - מתוך החסד והאהבה מתעבים את הפכה, "אֹהבי הוי' שנאו רע".

הפרשיה השלישית ב"ראשון" פותחת גם היא בהבטחה לברכות חסד על ידי שמירת המצוות, ומעוררת את אהבת ישראל לה' (כמים הפנים לפנים) מתוך הזכרת חסדיו הרבים עמם במדבר. גם קשיי המדבר היו חסד המלובש במעט גבורות "למען ענֹתך לנסֹתך" - כדי לגלות את האהבה שבלב ישראל ("לדעת את אשר בלבבך") לקבוע את ההתקשרות האמיתית לה' ולהעלותה על נס, כשברור שכל היסורים באו מתוך אהבה רבה, "כאשר ייסר איש בנו" (כאשר פרשתנו חושפת בגלוי את האהבה שהיתה בכל ה"תוכחת מגולה מאהבה מסותרת"). אחרי הזכרת הטובות והחסדים שעשה ה' לישראל בעבר 'מזכירה' התורה את הטובות והחסדים שהוא עתיד לעשות להם - בהבאתם אל הארץ הטובה שכאן מנויים חסדיה (עד לשבח-חסד הגדול של שבעת המינים) - כדי לחזק את האמונה והבטחון של ישראל בחסדי ה' (וממילא את אהבתם אליו).

גבורה: "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"

אחרי מצוות זכירת החסד האלקי ב"ראשון" והעידודים הרבים לקיום המצוות (ללא הזכרה מפורשת של אפשרות אחרת), פותח "שני" באזהרת "השמר לך [לשון מובהקת של גבורה] פן תשכח את הוי' אלהיך" ומזהיר ממצב של "לבלתי שמֹר מצותיו ומשפטיו וחֻקתיו". "שני" מתאפיין בתנועת הנפש של הגבורה - תנועת התראה, אזהרה ואיום. מתוך החסד האלקי עלול להסתעף חטא של התרוממות הלב ושכחת ה' - וכל גבורותיו בהולכת ישראל "במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון", מקום הגבורה המובהק - עד שהאדם יעוות לחלוטין את משמעות הגבורה שנתגלתה בכיבוש הארץ וייחס אותה לעצמו באמירתו בלבבו "כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה". התיקון לכך הוא "זכירת ארץ ישראל" - "וזכרת את הוי' א-להיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". אכן, "והיה אם שכח תשכח את הוי' א-להיך" ישנו עונש המבטא את עומק הדין והגבורה - "כי אבֹד תאבדון". סיום הפרשה מדגיש שוב את גבורת ה' המוריש ממפני ישראל עמים גיבורים ועצומים ממנו (כאשר הרגשת "אתה עצום [והם עצומים ממך]" מסבירה את שרש מחשבת "כחי ועֹצם ידי") - "הוי' א-להיך... אש אֹכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך".

תפארת: "וחטאתי נגדי תמיד"

אם התגבר האדם על המחשבה שפעולותיו נעשו בגבורתו הגשמית, והכיר שה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל, מעלה בו היצר הרע את המחשבה שה' עוזר לו בשל גבורתו הרוחנית, צדקתו וזכויותיו. אחרי התמודדות "שני" עם מחשבת הגבורה המעוותת, צריך "שלישי" להתמודד עם עיוות התפארת - התפארות האדם בצדקותו - "אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני הוי' לרשת את הארץ". כדי להחדיר לדעת ישראל (- נשמת התפארת) "כי לא בצדקתך הוי' א-להיך נֹתן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה" יש להזכיר להם "כי עם קשה עֹרף אתה" ולפרוט את חטאיהם. "זכֹר אל תשכח את אשר הקצפת את הוי' א-להיך" הוא שילוב התפארת בין מצוות הזכירה בחסד ואיסורי השכחה בגבורה.

משה מזכיר את חטא העגל ואת שבירת הלוחות - אותם הוא מפאר מאד, בבטויי תפארת מובהקים, "שני לוחֹת האבנים כתֻבים באצבע א-להים ועליהם ככל הדברים אשר דבר הוי' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל" (ובכלל התורה שייכת לספירת התפארת, כנודע) - שנזכרו במקור ב"שני" של כי תשא. במקור הודגש עצם החטא והדין-הכעס שעליו, ואילו כאן בא סיפור זה - כמו תוכחת חטאי תבערה, מסה, קברות התאוה וחטא המרגלים אחריו - כעבודת "וחטאתי נגדי תמיד", זכרון החטא אל מול פני האדם (מרחוק, כדי לא לגרום לצער ועצבות, כמבואר בתניא) השומר מהתפארות ישראל בצדקתם (פני האדם הם צד התפארת ברוחות העולם, וכן הוא בעבודת "שויתי הוי' לנגדי תמיד").

בפסוקי סיכום התוכחה מזכיר משה כי "ממרים הייתם עם הוי' מיום דעתי אתכם" תוך הדגשת הדעת, נשמת התפארת. משה מתפאר כי על אף כל חטאי ישראל "ואתנפל לפני הוי'... ואתפלל אל הוי'" - הוא מסר נפשו בתפלה (המכונה "רחמי") כדי לעורר רחמים רבים (- פנימיות התפארת) על ישראל. בתפלת משה הוא מזכיר זכות אבות (הכלולים יחד בתפארת) ופונה להתפארות ה' - שיושיע את ישראל מתוך התפארות, "פן יאמרו... מבלי יכֹלת הוי' להביאם אל הארץ... הֹציאם להמִתם במדבר". בסיום מפאר משה את ה' - "[כי הם עמך ונחלתך] אשר הוצאת בכֹחך הגדל ובזרֹעך הנטויה" - כשאגב כך משתמע שבח גם ל"תפארת ישראל".

נצח: הלוחות השניים

"רביעי" פותח במושג זמן - "בעת ההיא" - השייך לנצח. משה מצווה לפסול לוחות שניים ולעלות להר (בסוד "עמק רום" של הנצח) כדי לקבלם - אלו הלוחות השניים, המתקיימים לנצח. בסוף "רביעי" מתוארת הנצחת כהונת אהרן בבנו תחתיו (בפנימיות, ב"שם מת אהרן ויקבר שם" - "שם מת אהרן? והלא בהר ההר מת... כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקב ומשם למוסר שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם... ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן" - רמוז כי מיתת ואף קבורת אהרן נעשות בתודעת ישראל בלבד, ולכן הן מיוחסות למקום ההספד, ובאמת אהרן חי חיים נצחים, בתוך אלעזר בנו המכהן תחתיו על מנת שיהיה תחליף גם לעיני הבריות). בסוף "רביעי" מובטחת גם הנצחת נחלת ישראל -"ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבֹתם לתת להם".

הוד: פרשת היראה

ב"חמישי" נכתבה "פרשת היראה" - השייכת באופן מובהק (מצד תוכנה) להוד, ענף הגבורה - הפותחת "ועתה ישראל", ודרשו חז"ל "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה". תשובת האדם תלויה בהודאתו בחטאיו, והמצוה המעשית של התשובה היא מצות הוידוי בפה. "כי אם ליראה" הוא סוד המשכת הבינה המכונה "אם" (בפסוק "כי אם לבינה תקרא") - לה שייכת עבודת התשובה הפנימית - עד להוד (סוד "בינה עד הוד אתפשטת") דרך הגבורה-היראה.

במדרש מובאת על פסוק זה, הפותח את פרשת היראה, טענת דוד המלך:

אמר לו [לדוד] הקב"ה, בתחלה אתה אומר "אחת שאלתי שבתי בבית הוי'", וחזרת ואמרת "לחזות בנֹעם הוי' ולבקר בהיכלו". אמר לפניו, רבונו של עולם, לא יהא העבד שוה לרבו? בתחלה לא באת עלי באחת, שנאמר "ועתה ישראל מה הוי' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' א-להיך", ואחר כך פתחת עלינו במצוות הרבה, שנאמר "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו וגו'".

פנימיות ההוד היא מדת התמימות, ותמימות זו היא הכן והבסיס הכולל את שלמות (שהיא אחד ממובני התמימות) כל הענינים הרצויים, שלמות אליה שואף מי שזכה לתמימות אמיתית. בעומק, כנגד ה'טענה' שה' פתח בדבר אחד והמשיך בענינים רבים ומקיפים, יש להודות כי אכן ה' מבקש מהאדם רק יראה, כשכל שאר הענינים באים מתוך יראה זו בדרך ממילא ובמודעות טבעית (מתוך כך מתפרש מאמר חז"ל על פסוק זה - "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" - כי כל הענינים זורמים במודעות טבעית, "בידי שמים", חוץ מיראת שמים עליה צריך האדם לעמול מתוך מודעות תמידית ועבודה רבה).

מצות "ומלתם את ערלת לבבכם" מתיחסת להשגת התמימות בנפש - כנאמר לאברהם במצות מילה "התהלך לפני והיה תמים" (אלא שבאברהם נזכרה מצות מילה ב"ששי", בהגדשת היסוד כמקום הברית, ואילו כאן מודגשת תכונת הנפש לה זוכים על ידי מילת הלב, התמימות של "חמישי") - והסיום, "ועֹרפכם לא תקשו עוד" הוא תביעה להודאה על האמת האלקית (ועל חטאי האדם).

מסמיכות הפסוקים "כי הוי' א-להיכם הוא א-להי הא-להים ואדני האדנים הא-ל הגדֹל והגִבֹר והנורא" ו"עשה משפט יתום ואלמנה ואֹהב גר" דורשים חז"ל כי "במקום גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו" - במקום ספירת הגבורה מוצאים גם את ענות ההוד, ענף הגבורה. מתוך דבקות ישראל במדה זו של ה' - במדת הענוה וההכנעה לצד הגבורה והגדולה - מגיעים לקיום מצות "ואהבתם את הגר" (וכנודע בכ"מ שהגרים שייכים לספירת ההוד).

הפסוק "את הוי' א-להיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע" דומה לפסוק שהופיע ב"ששי" של ואתחנן, כשכן נוספה מצות "ובו תדבק" - מצות הדבקות בתלמידי חכמים וההודאה בצדקתם ובמעלתם.

הפסוק "הוא תהלתך והוא א-להיך"" מתאר את הילת ההוד האלקית לה זוכים ישראל. ההתבוננות בגדולות ובנוראות שעשה ה' לישראל ("את הגדֹלֹת ואת הנוראֹת") צריכה גם היא לעורר תשובה (ואת דברי חז"ל כי אין "ועתה" אלא לשון תשובה יש לדרוש גם על "ועתה שמך הוי' א-להיך ככובשי השמים לרֹב").

"חמישי" חותם בפרשה המדגישה כי מחויבות ישראל רבה משום שזהו הדור אשר ראה "את מוסר הוי'" ואת כל ניסיו. הדבר מופיע בלשון שלילה - "כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו" - כשמתוך כך מרומז שמכח ראית האבות עליהם לחנך את בניהם להודות ולהאמין במה שלא ראו בעצמם כאילו ראוהו. זהו החינוך המיוחד לספירת ההוד - חינוך להודאה תמימה במה שמעל להכרה הישירה.

יסוד: עבודת ההתקשרות

בתחלת "ששי" מתואר הקשר הקבוע בין ה' לארץ, ו"ארץ אשר הוי' א-להיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה" הוא אחד מפסוקי ההתקשרות (כח היסוד) החשובים ביותר בתורה - בפסוק זה מתואר ה' כ"צדיק יסוד עולם" ("צדיקו של עולם") המקושר בתמידות לארץ-למלכות.

כשם שהפרשה הראשונה של קריאת שמע הופיעה ב"ששי" של ואתחנן, כך ב"ששי" בפרשתנו מופיעה הפרשה השניה. קריאת שמע כולה מבטאת את עבודת ההתקשרות לה', והמצוות המנויות בה הן מצוות התקשרות לה' (ובאופן המובהק ביותר - מצות "וקשרתם אֹתם לאות"). היחס בין ההתקשרות בפרשה הראשונה של קריאת שמע (המתארת מצב של "עושין רצונו של מקום") להתקשרות בפרשה השניה (המתארת מצב של "אין עושין רצונו של מקום") הוא היחס שבין דעת עליון לדעת תחתון (דווקא בפרשה השניה מתחדשת מצות "עבודה שבלב זו תפלה" - התפלה היא התקשרות של דעת תחתון, בעוד שמי שנמצא בתודעת דעת עליון איננו זקוק לתפלה - ובסגנון אחר, בפרשה הראשונה אנו בגדר בנים, ורק בפרשה השניה עוברים לתודעה של עבדים להם נאמר "ועבדתם").

מלכות: "המעשה הוא העיקר"

"שביעי" פותח באזהרת שמירה כפולה (בסוד "'שמור' - לנוקבא") "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת [- בטוי מלכות מובהק]". גם כאן, כב"שביעי" של ואתחנן, מודגש כי "המעשה הוא העיקר" - "אשר אנכי מצוה אתכם לעשֹתה" - כראוי לספירת המלכות המעשית. כאן מתחדש כי גם מצות אהבת ה' היא מצוה מעשית ומלכותית - "לעשֹתה לאהבה את הוי' א-להיכם" - מצוה על התבוננות בדברים המעוררים ו'עושים' את האהבה. מתוך אהבת ה' באים לדבקות בו (על ידי דבקות בתלמידי חכמים) - דבקות בשכינה.

בזכות שמירת המצוות, אהבת ה' והדבקות זוכים ל"וירשתם גוים גדֹלים ועצֻמים מכם" - חזרה על הבטוי שנזכר ב"שלישי", בסוד יחוד תפארת ומלכות - ול"כל המקום [סוד המלכות] אשר תדרך כף רגלכם [כינוי למלכות] בו לכם מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון [גבולות ארץ ישראל השלמה הם שלמות המלכות]". בכח דריכת כף הרגל בארץ - הליכה בה בפועל, והצהרת רבונות-מלכות על כולה - זוכים ל"לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן הוי' א-להיכם על פני כל הארץ". חותם הפרשה - "כאשר דבר לכם [= הארץ]" - מלמד כי הכל תלוי ב"דבר מלך שלטון" האלקי.