וארא חסד: "זוכר חסדי אבות" הפסוק השני ב"ראשון" (על שמו נקראת הפרשה) - "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די..." מזכיר את התגלות ה' לאברהם ב"ראשון" של פרשת וירא. כפי שהוסבר שם, כל גילוי אלקות הוא חסד, ובפרט גילוי האלקות אל אברהם איש החסד. גם כאן, גילוי האלקות אל משה הוא חסד - כשהפסוק הראשון עונה על טענת משה "למה הרעות" (בסוף פרשת שמות), המתייחסת על הגבורה וההסתר האלקי, באמירת "אני הוי'" (גילוי אלקות ואמירה שהכל בא משם הרחמים ותכלית הכל היא חסד) - ובפרט מודגש כאן גילוי ה' אל האבות, ובראשם אברהם איש החסד (פירוש רש"י התמוה על הפסוק - "'וארא' אל האבות" - רומז שעיקר הגילוי הוא לאברהם; וכן שם "א-ל ש-די", בו נודע ה' לכל האבות, מיוחד למדתו של אברהם, בסוד "חסד א-ל כל היום"). פתיחה זו מאירה באור חדש את דברי ה' למשה: מתברר ש"ושמי הוי' לא נודעתי להם" איננו חסרון באבות ביחס למשה (הזוכה שה' יתוודע לו בשם הוי'), אלא חלק מתהליך הגדילה האופייני לחסד - משה ניצב "כננס על גבי ענק" על גב האבות (ובפרט על גב אברהם, "הגדול בענקים"), והגילוי אליו הוא התפשטות מחסד הגילוי לאבות ("'ושמי הוי' לא נודעתי'... לא נכרתי להם במדה אמיתית שלי... שהרי הבטחתי ולא קיימתי" - ההתגלות לבנים היא קיום ההבטחה לאבות). גבורה: יחוס משה ואהרן "שני" הוא 'מאמר מוסגר' ברצף הפרשה - מהותו של 'מאמר מוסגר' שמפסיק את הענין (ובפרט קוטע את התפשטות החסד לרחמים, את ההמשכיות בין "ראשון" ל"שלישי", כבפרשתנו) הוא בסוד הגבורה, המקצרת וקוטעת את אריכות החסד. תכלית "שני" היא יחוסם של גואלי ישראל משה ואהרן - היחוס הוא דקדוק ועיון, הנובעים מן הגבורה, בזהותו של האדם (ובפרט ביחוס זה מדקדקת התורה לכתוב גילאי אנשים, מהם מתגלה סוד הזמן בו שהו ישראל במצרים, שלא כמבואר בפשט הכתובים - הסתר הסוד הזה הוא בסוד הגבורה, וגילוי הוא 'התגברות' נגד פשט הכתובים). עד ליחוס משה ואהרן מופיע כאן יחוס שלשת השבטים אותם קנטר יעקב בברכתם - ראובן שמעון ולוי (כפירוש רש"י) - המתקה בסגנון של "מדה כנגד מדה" (לבל ישאר אף שבט 'מקופח'), האופייני לגבורה. התכלית היא יחוס שבט לוי, המכוון כנגד הגבורה (והדבר מזכיר את הדגשת התורה ב"שני" של שמות כי משה נולד ל"איש מבית לוי" ו"בת לוי"). בסוף היחוס נאמר "הוא אהרן ומשה... הוא משה ואהרן" (על דרך "כי טוב הוא" האמור במשה ב"שני" של שמות) - רמז לעבודת הלוי, בה נאמר "ועבד הלוי הוא" (עבודת הגבורה מתיחסת ל"הוא" הנסתר, ולא ל"אתה" הגלוי של החסד). תפארת: התעוררות רחמים רבים "שלישי" פותח בפסוק החוזר על דבור ה' למשה ואהרן בסיום "ראשון" - הוא חוזר להמשיך את החוט של החסד (שנקטע על ידי "שני"), בסוד "ליעקב [מדת התפארת] אשר פדה את אברהם [מדת החסד]". עיקר החידוש המתפרש בחזרה זו הוא כי תכלית שליחות משה ואהרן היא "וידעו מצרים כי אני הוי'" - המשכת דעת למצרים, שיכירו את ה' (כשבדעת כלולים חסדים וגבורות, שהרי ביחס למצרים יש ב"וידעו" משמעות של שבירה, על דרך "ויודע בהם את אנשי סוכות") - הדעת היא נשמת התפארת (הכלולה גם היא מחסדים וגבורות). בסוף "שלישי" נאמר "ויעש משה ואהרן כאשר צוה הוי' אתם כן עשו" - קיום מצות ה' שייך פעמים רבות לתפארת. "שלישי" חותם בגיל משה ואהרן בדברם אל פרעה - הפסוק טורח לצייר לדורות הבאים דמות מוחשית, לתאר את היפי והתפארת של משה ואהרן. נצח הוד ויסוד: ההוצאה לפועל ב"רביעי" מתחילות בפועל מכות מצרים - כל ההכנות שנעשו במודעות (במדות הלב הפנימיות, חסד גבורה תפארת) יוצאות אל המציאות (בסוד יציאת הנצח "לבר מגופא") - הכחות המעשיים (- נצח הוד יסוד ומלכות, ה'מוטבע' שבנפש) מוציאים לפועל את רצון ה'. שתי המכות שב"רביעי" הן דם וצפרדע - הפוגעות ביאור, אלהי מצרים, ותכלית היא הפגיעה בתחושת הנצחיות והבטחון (- פנימיות הנצח) של המצרים. בתנ"ך נקרא הדם נצח (בפסוק "ויז נצחם"), והענין הבולט במכת צפרדעים היא מסירות נפשם לעשות את דבר ה' ולהיכנס לתנורי המצרים - גם מסירות הנפש היא עבודה השייכת לנצח בנפש. מלכות: דינא דמלכותא ב"שביעי" נזכרת רק מכה אחת, המכה השביעית בפרשה (שבמבנה שבע המכות בפרשתנו מכוונת כנגד המלכות), מכת הברד. מכה זו היא פגיעה אנושה בכל מלכות מצרים לדורותיה - ולא רק בהווה - "ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה" ("למן היום הוסדה" הוא בסוד יסוד שבמלכות, נקודת הפנים של מלכות מצרים), וכמודגש בתיאור המכה "...ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי". מכה זו היא המכה הראשונה שהורגת (אף את בני האדם), בסוד "רגליה יורדות מות" האמור במלכות, ונזכר שהיראים את דבר ה' - סוד יראת המלכות שבלעומת זה - אספו לביתם את מקנם ועבדיהם (האסיפה הביתה היא בטוי השייך למלכות, "ביתו זו אשתו", הכונסת אליה את כל אורות הספירות שמעליה). במכה זו מצדיק עליו פרעה את הדין לראשונה ("חטאתי הפעם, הוי' הצדיק ואני ועמי הרשעים") - צדוק הדין הוא הכרה בכך שה"דינא דמלכותא דינא" הוא מוצדק, בסוד "צדק מלכותא קדישא" (אלא שאצל פרעה זהו צדוק דין מזויף - כמאמר משה "ידעתי כי טרם תיראון מפני הוי' א-להים"). |
ארכיון מעין גנים
סדרה א' - ה'תשסב באור פרשות השבוע ע"פ שבע הספירות הקדמה חומש בראשית חומש שמות חומש ויקרא חומש במדבר חומש דברים נספחים: סדרה ב' - ה'תשסג
חומש בראשית חומש שמות חומש ויקרא חומש במדבר חומש דברים סדרה ג'- ה'תשסד
בסדרה זו חסרות מספר פרשות חומש בראשית חומש שמות חומש ויקרא חומש במדבר חומש דברים |