|
|
|
המשך: מאמר ראשי ביסודות הקבלה והחסידות ג חדושי קבלת הבעש"ט לא כפשוטם "שבירת הכלים" נתפסת באופן פשוט כמשבר בלתי רצוי - כנסיון בריאת עולם שלא צלח, משום שאותו עולם לא גרם עונג לקב"ה, ומתוך כך חרב ונשבר. אמנם, לפי ההבנה כי ה' נוכח גם במקום הצמצום, מהווה את כל המתחולל בו ברצונו ומשגיח עליו בהשגחה פרטית, לא יתכן להסביר כי התחולל 'אירוע' שלילי ומנוגד לרצון ה'. לפיכך באר הבעש"ט שכל תהליך השבירה קורה בהשגחה פרטית ומכוונת - זהו תהליך רצוי, שלב הכרחי ליצירת עולם בו קיימת בחירה בין טוב ורע. השבירה אף הופכת את מציאות העולם ל'יש נברא' גס ותקיף, שלאמיתו של דבר, עתיד לשקף את ה'יש האמיתי' - עצמות ה'. התהו והשבירה, כמו הצמצום עצמו, הם לעיני הנבראים התחתונים, אך מצד המודעות האלקית הם מאורעות מסודרים ומתוכננים היטב לכל פרטיהם, חלק מהתכנית האלקית השלמה של בריאת העולם - שיד ההשגחה המתכננת ניכרת בו היטב. ניתן להמחיש את הדברים במשל גשמי (המבטא, במובן מסוים, את שיקוף האלקות ב"יש הנברא"): למדע היום ידוע כי כל חומר בנוי ממליארדי חלקיקים הנעים בכאוס. למתבונן בתמונה החלקית - העוקב אחרי חלקיק אחד או מספר חלקיקים - נראים הדברים כמהלך 'תהו' והתפרקות מוחלטים, אך המתבונן בתמונה השלמה רואה כיצד כל החלקיקים הנעים בתהו מתאחדים לכלל חפץ שלם ובנוי היטב. גם ברוחניות, המתמקד בחלק מן התמונה רואה בה תהו ומשבר, אך הרואה את התמונה כולה מבין כיצד משתלב כל חלק במהלך תיקון ויצירה כלליים. הפרצופים לא כפשוטם הפרצופים נתפסים כאישיות עצמאית, שהתכללות כל הספירות בתוכם משלימה אותם ו'סוגרת' את הזדקקותם זה לזה. כלומר: כל פרצוף עומד בפני עצמו, והמציאות כולה מורכבת מפרצופים נפרדים (שגם בחיבורם נחשבים כמהויות שונות), ולא ממבנה אחדותי של עשר ספירות. אמנם, הבעש"ט חידש שהמציאות כולה היא פרצוף אחד - שישנה התכללות גם בין הפרצופים עצמם, והם נכללים בפרצוף אחד, העומד מול האלקות במגמה להתיחד עם ה' ולהתבטל באורו האין סופי (כביטול אור השמש בגוף כדור השמש). שהרי, המקור הראשוני לאורות ולכלים של כל הפרצופים הוא באור-אין-סוף שלפני הצמצום - שם הם מאוחדים לגמרי כמציאות אחת. מכיון שאור זה - השרש המשותף לכל הפרצופים - נמצא ומאיר עדיין במקום החלל בו מתקיימים הפרצופים (ואין הצמצום כפשוטו), לא ניתן להתיחס לפרצופים כנפרדים באמת. כשישנה מודעות לאור זה כל הפרצופים נתפסים כפרטים וחלקים של פרצוף הבריאה הכולל, השלם והמאוחד. ולסיכום: לפי קבלת "עשר ספירות" של הראשונים כל העולמות הם פרצוף אחד של עשר ספירות בכח, אך בפועל כל ספירה מתפקדת ככח בפני עצמו. לפי קבלת האריז"ל כל ספירה מתפתחת לכלל פרצוף שלם בפועל. לפי קבלת הבעש"ט - המגלה את פנימיות כוונת האריז"ל - כל העולמות הם פרצוף אחד בפועל ממש. ברור לא כפשוטו הברור הוא החזרה וחיבור של הניצוצות לשרשם העליון - המאור האלקי. בסוד הברור שתי בחינות: "קרוב הניצוץ אל המאור" (שעיקרו "אתערותא דלתתא" - התקרבות ועלית הניצוץ מלמטה למעלה) ו"קרוב המאור אל הניצוץ" (התלוי בתחילתו ב"אתערותא דלעילא", כמו בעשרת ימי תשובה בהם נאמר "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב" ). בקבלת האריז"ל הובן הברור כצורך לעורר "אתערותא דלתתא" בתחתונים, להעלות ולקרב את הניצוץ אל מקורו, המאור (- "קרוב הניצוץ אל המאור"). ברור כזה תלוי בכחם של התחתונים לברר ולהעלות את הניצוצות ממציאות שמצד עצמה רחוקה מהמאור, וממילא אפשרויות הברור מוגבלות לתחומים מסוימים והברור דורש כחות רבים מהאדם. הבעש"ט חידש שאור-אין-סוף ממלא את מקום החלל, וממילא אין מציאות רחוקה באמת מהמאור האלקי. לפיכך, קיים תמיד "קרוב המאור אל הניצוץ" - "אתערותא דלעילא" המאפשר את הברור והחיבור למאור האלקי ללא מאמץ של העלאה והפרדה מהמציאות ה'רעה'. מכיון שכך, עבודת האדם בברור איננה דורשת כחות ומאמצים, אלא רק הענות למאור האלקי - חשיפתו והצטרפות להליך הברור היזום מלמעלה כ"מסייע שאין בו ממש". עיקר בחירת האדם בתהליך זה היא במודעות לנוכחות האלקית ובביטול אליה. המשך המאמר:
|
מתחילים 
מתקדמים
מושגים
ספורי הבעש"ט
|