עבודת החסידות

ז

ד' אמות של הליכה בעבודת ה'

האדמו"ר הזקן אמר בשם הבעש"ט פירוש למאמר חז"ל "משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה"(ברכות ח, א.).
והפירוש ל"ארבע אמות של הלכה" הוא שעושים אותו למהלך בעבודת ה'.
כל מי שהיה אצל הבעש"ט היה שואב רוח-קודש, הכוונה בזה שהיה נתעורר ברוח תשובה. אף כאשר בא לביתו והתבונן במצבו, עורר גם המקורבים אליו אותם להיות בעלי-תשובה.
האדמו"ר הזקן היה מסיים שכח זה מסר כ"ק מורנו הבעש"ט לכל ההולכים בדרכיו, שמי שזכה להיות יושב לשולחנו, או אפילו בד' אמותיו של תלמיד תלמידיו נתעורר בתשובה.

רשימות דברים ד" עמ' חי' קטעים לא', לב' , לג'

רוח הקודש לעשות תשובה על כל אחד יש למצוא את הד' אמות שיעשו אותו מהלך בעבודת ה'. מאז שנחרב בית המקדש יש ד' אמות בעולם שכל אחד יכול להיכנס אליהן ולקבל מעין אותה השראה שקבלו אז בבית המקדש. בית המקדש היה מעניק לנכנס אליו חיות חדשה והשראה אלקית כדי שיהיה מהלך בעבודת ה' ויעלה באין ערוך מעלה מעלה. אלה "ד' אמות של הלכה"(ברכות ח, א.) וממילא הן קיימות גם לאחר החורבן.
יש מי ש"ד' אמות של הלכה שלו" הן לימוד ההלכה והפשט, אך משמע (מלשון האידיש בה נמסרה השיחה) שלכל אחד יש את ה"ד' אמות של הלכה" שלו העושות אותו למהלך בעולם הזה. מן הסתם הכוונה הפנימית היא לד' אמות אצל המנהיג והרבי על דרך האמירה משמים לר' נחמן מהורודנקא ש"הארון נמצא במעזבוז".
ד' אמות הן גם מלשון אימה. כתוב "מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה ברתת ובזיע"(ברכות כב, א.) שהן הד' אימות שהיו במתן תורה. ר' זושא פרש את "מאימתי קוראין את שמע בערבית"(ברכות ב, א.) מלשון אימה. הדבר הראשון הדרוש לקבלת התורה הוא אימה. כאשר אדם ניצב בד' אמותיו של הרבי הוא חווה את מתן תורה.
אמרנו שה"ד' אמות" הן בחינה של מעמד הר סיני וכן של קודש הקודשים. קודש הקודשים נמשך ממעמד הר סיני, כפי שכתוב (במאמר "באתי לגני") שקודם צריכה להיות ירידת השכינה על הר סיני ורק אחר כך כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"(שמות כה, ח.). הר סיני עצמו הנקרא גם הר חורב נמשך מקריעת ים סוף שבה נהפך ים לחרבה.
באופן יחסי היחס בין הר סיני לבית המקדש הוא על פי הסוד כיחס שבין אב לאם.(על האב שהוא כנגד החכמה נאמר "אורייתא מחכמה נפקת". ואילו "בית המקדש" עולה בגימטריא המשולש של "אם" - 41 (סכום המספרים מאחד ועד 41)) . אצל האב האמה היא מלשון אימה - "ראשית חכמה יראת ה'" ואצל האם האמה היא מלשון אם.
הלכה היא אותיות היכל הקשור לאם ולבית המקדש.
כתוב "אתהלך לפני ה' בארצות החיים"(תהלים קטז, ט.). ה"אתהלך" הוא ענין ה"רצוא ושוב". יש רצוא אל המקדש, לעלות להר ויש שוב שעניינו לרדת מהמקדש לתוך המציאות. מי שעלה לבית המקדש ברגל חוזר בשמחה לביתו כדי להפיץ את האור בעולם החיצוני.
כל מי שהיה בד' אמותיו של הבעש"ט שאב רוח הקודש. הדבר מלמד שהוא היה כמו בית המקדש שם שאבו רוח הקודש בשמחת בית השואבה. מי שהיה אצל הבעש"ט התקיים בו הפסוק "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה"(ישעיה יב, ג.) עיקר דרכו של הבעש"ט היא שמחה. אמנם זקוקים ליראה בהתקרבות אל הקודש אבל השמחה היא העיקר -"וגילו ברעדה"(תהלים ב, יא.).
כאשר מגיע לאדם הרהור תשובה זהו סימן ששורה עליו רוח הקודש. אם אדם מרגיש באמת שעליו לעשות תשובה הדבר בא מרוח הקודש מפני שזו האמת. רוח הקודש היא דעת כמו שרש"י כותב על בצלאל ש" 'ובדעת' זו רוח הקודש".(רש"י שמות לא, ג.)הדעת היא לדעת את האמת כמו שכתוב "ידע איניש בנפשיה", לדעת את המצב האמיתי שלו. ברגע שיש לאדם דעת, כלומר רוח הקודש, הוא יודע היכן הוא נמצא באמת ומסקנתו היא שעליו לעשות תשובה.
כאשר אדם מתעורר אצל הבעש"ט בתשובה הוא מקבל כח לעשות עוד בעלי תשובה. החסיד נוסע לרבי כדי לקבל את רוח הקודש שצריך לחזור בתשובה וכאשר הוא חוזר לביתו ומתבונן במצבו ועושה מה שצריך לעשות, הוא מקבל כח לעשות בעלי תשובה וזו עיקר שליחותו.
האדמו"ר הזקן גילה שאת הכח לעשות בעלי תשובה קבלו כל ההולכים בדרכיו. כל מי שזכה להיות בד' אמותיהם אף של תלמידי תלמידיו התעורר בתשובה. זהו הפירוש הפנימי של "ד' אמות של הלכה". הלכה היא כמו בסוד הדילוג לגאולה של פסח. הדילוג הוא התשובה וזו עיקר ההלכה.