הבעש"ט ואליהו הנביא

ג
רגלי אליהו הנביא מחוץ לעגלה

פעם אחת הרב יעקב יוסף אב בית דין פולנאה הנקרא ע"ש ספרו תולדות יעקב יוסף מגדולי תלמידיו של הבעש"ט בקש מהבעש"ט שיזכה לגילוי אליהו, וגם בקש עצה שלא יתרגש מכך היינו קפידא . והבטיח לו הבעש"ט שבקרוב יזכה הן לגילוי אליהו וגם יתן לו עצה שלא יקפיד ויתרגש מכך.
בנסעו לביתו מבית רבו, פגע בדרך יהודי הולך רגלי ויבקש התולדות יעקב יוסף את האיש ההולך שישב לו בעגלה שהוא נוסע ולמה לו לכתת רגליו. האיש נאות, ועלה על העגלה וישב לו, אבל את רגליו לא הכניס בעגלה ועזב אותם תלוים חוץ לעגלה.
ויאמר התולדות יעקב יוסף להולך: למה אין אתה מכניס את רגליך לעגלה כמו כל האנשים הנוסעים, מכונסים בעגלה עם הרגלים.
ויאמר האיש: דוד המלך אומר בתהלים "אשרי האיש שככה לו"- מי הוא האיש אשרי לשון אושר שככה לו, שטוב לו בכל מצב שנמצא, אם הרגלים בעגלה או חוצה לו.
אחרי זמן מה בא התולדות יעקב יוסף לבעש"ט למעזיבוז, ושאל :כ"ק מורנו הבטיח לי שאזכה לגילוי אליהו, וטרם זכיתי לגילוי אליהו.
ויאמר לו הבעש"ט: האיש ההולך רגלי שנסע יחד עם כ"ק בעגלה, ואמר לכבודו "אשרי האיש שככה לו", וגם רמז שכבודו לא יהיה קפדן, ולקבל כל דבר במצב רוח טוב , היה אליהו וכבודו לא הרגיש.

"רשימות דברים ג'" עמ' לג' קטע מח'

תיקון ההקפדה
בסיפור זה רואים במוחש מה שנאמר במקומות שונים, שאליהו הנביא הולך בשליחותו של הבעש"ט. הבעש"ט ממש מנחה את אליהו הנביא בהתגלותו ל"בעל התולדות".
ל"בעל התולדות" היו דינים בשורש נשמתו. לכן בקש מהבעש"ט עצה שלא יקפיד. קפידא הוא המצב של שורש הדינים-"מינה דינין מתערין" המופיע בחיצוניות הבינה. רואים כאן שההקפדה היא שורש המידות. יש בכל התפעלות ראשונית מן ההקפדה. יש בנקודה הפנימית של ההתרגשות משום הקפדה.
חסידים ובפרט חסידי חב"ד עבדו על אי התפעלות ("נון התפעלות").
עיקר ההבדלה נמצאת במקום ההתפעלות וההתרגשות. אין להתפעל בהתפעלות הסתמית של הטבע הראשון שיש בה הקפדה. רק לאחר ששוללים אותה ניתן על ידי התבוננות להוליד מידות חדשות של הטבע השני של אהבה והתרגשות אמיתיים. (זה הנושא העיקרי בקונטרס ההתפעלות של האדמו"ר האמצעי של חב"ד.) מי שמתרגש לא מרגיש באמת מה קורה. לכן הבעש"ט סיים באומרו "ואתה לא הרגשת".
"בעל התולדות" לא בקש מהבעש"ט שיתפלל עליו שלא יתרגש, אלא שיתן לו עצה נכונה על כך. כתוב {ב"יום יום"} על הפסוק "אל ישעו בדברי שקר"{שמות ה, ט} שבקשת ברכה מהרבי על תיקון מידה או על השגה ברוחניות הוא דבר הבל. האדם יכול להתפלל שיהיה לו כח, אבל העיקר הוא לבקש עצה נכונה. כל ה"תניא" הוא למעשה "ליקוטי עצות לתחלואי הנפש" כפי שהגדיר זאת האדמו"ר הקודם של חב"ד.
לכן "בעל התולדות" מבקש עצה שלא יתרגש. מתן עצה נכונה הוא פלאי יותר משידוד מערכות כמ"ש "פלא יועץ"{ישעיה ט, ה} או "עצות מרחוק אמונה אומן"{ישעיה כה, א}.
הבעש"ט מורה ל"בעל התולדות" שכל קפידותיו נובעות מכך שלא הגיע עדיין למדרגת "ככה" המדרגה העליונה ביותר-"כתר כל הכתרים".

לב ישראל חי
ההקפדה על מיקום רגליו של ההלך-אליהו הנביא, אם הן בחוץ או בפנים, אינה סתמית. רגלים הן מלשון הרגלים ויש כאן הבחנה בין הרגלים חיצוניים להרגלים פנימיים. ההקפדה על הרגליים שנמצאות בחוץ מבטאת הקפדה על הרגליו החיצוניים של היהודי הפשוט. עד לתקופת הבעש"ט נהגו הצדיקים לייסר את היהודים הפשוטים. הבעש"ט בא ללמד את צדיקי הדור שלא להקפיד עליהם. הוא גילה שהעיקר הוא "רחמנא לבא בעי"{סנהדרין קו, ב.} ופתגמו הידוע הוא "לב ישראל חי". ואם מעודדים את פנימיות לבו הטובה של היהודי הפשוט יתוקנו לבסוף גם הרגליו הרעים.
הבעש"ט ידע לחוש את פעימות הלב של היהודים כמו משה רבינו. יתר הצדיקים ידעו רק לחוש את הדופק של היד. הם ידעו לחוש את החיות של חיצוניות האיברים ולא את החיות שבתוך הלב, פנימיות כל האיברים.
הוצאת הרגלים של ההלך - אליהו הנביא בחוץ מבטאת את העדפתו ללכת רגלי. הוא נאות ל"בעל התולדות" כדי לעשות לו טובה. "בעל התולדות" מקפיד משום שנדמה לו שהוא הנותן. הוא לא יודע באמת את הכלל שהמקבל נותן בעצם קבלתו יותר ממה שהמקבל נותן- "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית"(ויקרא רבה פרשה לד, ד"ה ח.)}. כאשר בעל הבית שוכח זאת הוא עלול להקפיד על העני.
הקפידא היא מלשון קפוד קוצני .{מופיע ב"שכינה ביניהם"} המקפיד דוקר את זולתו בדיבוריו גם בדקות. כך למשל שאלתו של "בעל התולדות" להלך מדוע הוא הולך בדרך ולא נוסע , כל מילת ביקורת היא 'קוץ' של המקפיד. יש בסיפור יראת שמים שעלולה להיות חיצונית. אפילו מצוה כזו של גמילות חסד נעשית באופן 'דתי' חיצוני. הבעל שם טוב, שהוא טוב בעצם, בא לתקן זאת. הוא 'בעל הבית' של הטוב.
האדמו"ר הזקן וה"צמח צדק" אומרים שהמתנגדים הם 'צדיקים' וכוונתם היא שהם חייבים להיות צודקים תמיד. כל כוונתם במעשיהם היא להיות צודק ואילו מטרת החסידות היא להיות טוב בעצם, להיות במודעות טבעית שטבע הטוב להיטיב. הבעש"ט בא להטביע את הטוב בחסידיו.