הבעש"ט ואליהו הנביא
ד
גילוי אליהו והסוס הלבן
איש אחד ראה בספרים הקדושים שכאשר מתענים ארבעים תעניות כסדר ואין מדברים דברי חול, ועושים גלגול שלג, והולכים במנעלים שיש להם מסמרים בפנים, אזי לאחר כל העינויים האלו זוכים לגילוי אליהו זכור לטוב. האיש קיים את כל הדברים הללו כפי שמצא בספרים וטרם זכה לגילוי אליהו.
הוא שמע שלבעש"ט יש גילוי אליהו ונסע אליו כדי שיפתור לו את שאלתו. בבואו לבעש"ט הציג את שאלתו ואמר לו הבעש"ט שיחכה שלושה ימים ואז יתן לו תשובה.
קרא הבעש"ט לעגלון הנכרי שלו אלקסי ואמר לו: תחזיק שלושה ימים את הסוס הלבן באורוה וגם אוכל ומים לא תתן לו עד אשר אומר לך.
כאשר כלו שלושת הימים קרא הבעש"ט לאברך שילך עמו לחצר ואמר לעגלון שישלח את הסוס הלבן החוצה. הימים היו ימי חורף ושלג השתרע על פני כל החצר. כאשר הריח הסוס את אויר החוץ וראה את השלג המכסה את הארץ התחיל להתגלגל על הארץ בשלג.
אמר הבעש"ט לאברך: ראה את הסוס שלא דבר זה עשרים שנה אף דבור אחד, והולך בנעליים עם מסמרים על רגליו, וזה שלושה ימים שלא אכל ולא שתה, ועשה גלגול שלג, ומכל מקום אין לו גילוי אליהו.. וכל כך למה? מפני שהוא סוס.. והנמשל מובן.
("רשימות דברים ב' " עמ' כו' קטע ה')
גילוי המהות הפנימית
פרט למוסר ההשכל הפשוט יש כאן מסר לגבי כל ענין החסידות: הפנימיות היא העיקר ולא החיצוניות.
המהות (כנגד שם מ"ה) קובעת ולא המציאות (שם ב"ן) . בתחילת "כתר שם טוב" אומר הבעש"ט על הפסוק שנאמר על שלמה "נשיו הטו את לבבו"(מלכים א יד א) שלכל תיבה שנאמרת יש פירוש 'נקבי' שהוא ב"ן ופירוש שכלי שהוא מ"ה. אם האדם הולך אחר הפירוש ה'נקבי' מציאותי הוא נופל בטעות.
לפני התגלות הבעש"ט היתה רק בחינת ב"ן בעבודת ה', כלומר ספרי מוסר. הכל נכתב באופן של הוראות - "עשה כך ולא אחרת.. תקן את המידה הזאת..וכו'" כמו ב"שולחן ערוך". היה רק תיקון של המציאות ולא של המהות. ב"יום יום" של חסידות חב"ד כתוב שעיקר החסידות היא שינוי המציאות וגילוי המהות. צריך לשנות כמובן את המציאות החיצונית אבל העיקר הוא גילוי המהות הפנימית.
הרבי הרש"ב מוסיף כי אין להעריך ולשער את מהות האיש הישראלי כי הוא חלק מהעצם ממש, והתופס במקצתו תופס בכולו. וכשם שהעצם אין לו שיעור כך החלק אין לו שיעור. העצמות בראה נשמה שהיא חלק בורא שנעשה נברא, אבל היא נותרה חלק מהעצמות. החסידות מגלה שכל נשמה של יהודי היא חלק מהבורא, מעצמות ה'.
שם מ"ה עולה בגימטריא "אדם" ושם ב"ן עולה "בהמה". אם מישהו עוסק בשינוי המציאות בלבד הוא נותר בבהמיותו. למרבה הפלא גם "אליהו" עולה ב"ן משום שבדורות הראשונים באמת היה די בשינוי חיצוני לשם גילוי אליהו ורק הבעש"ט הציב תנאים קשים יותר. הוא לא הסתפק בגילוי אליהו שהיה טפל לגביו מגילוי המהות הפנימית של הנשמה.
החסידות היתה מעוניינת בכך שהקבלה המעשית לא 'תעבוד', וכל מיני 'פטנטים' חיצוניים לא יפעלו כדי שהדבר יכריח את הדור לחפש את הפנימיות ולא להסתפק בחיצוניות.
יש תופעה שבה צדיק מעוניין בביטול השיטות הקודמות כדי לחפש פנימיות יתר. המקור לכך הוא גניזת ספר הרפואות של שלמה המלך כדי להכריח את האנשים להתפלל. גם אז סמכו על קבלה מעשית ואמירת שמות קדושים ונטשו את העבודה הפנימית. כאשר זונחים את הפנימיות חייבים לבטל את החיצוניות.
התקשרות לרבי היא מהותית ונעלית הרבה יותר מהתקשרות קודמת אחרת. כך מתגלה מהות הנשמה העולה על גילוי אליהו. מי שמחפש גילוי אליהו מתקופת הבעש"ט ואילך הוא בבחינת בהמה. ('סוס' עולה פעמיים שם ס"ג שהוא השורש של שם ב"ן, שם הבהמיות)
ניתן לסדר את ארבע הפעולות התענית כנגד ארבע מדרגות שם הוי"ה:
י - חכמה-הצום: התענית היא ממש צמצום הגשמיות והגברת הרוח על הגשם שזהו ענין החכמה.
ה - בינה-לא לדבר דברי חולין: תענית הדבור מחייבת 'להחזיק ראש' בקודש.
ו - מידות: גלגול השלג נועד לקרר את חמימות המידות, להמית את רתיחת המידות הרעות.
ה - מלכות: המנעל הוא הקשר בין האדם לבין המציאות הארצית. יש להרגיש את כאב המפגש בין הגוף לבין הקרקע.
אנו למדים מהסוס המתגלגל בשלג בעונג רב את הפסוק "שמים מר למתוק ומתוק למר"(ישעיה ה, כ). אחד מסימני האדם החיצוני-בהמי הוא שהסיגופים נעימים לו.
בסופו של דבר כאשר הדבר נעשה בחיצוניות הוא נותר 'סוס' בכל העולמות. גם בקדושה כתוב "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעייתי" (שיר השירים א, ט). כנסת ישראל היא מציאות (ב"ן) לעומת הקדוש ברוך הוא החתן שהוא המהות (מ"ה).
|
