גדולת הבעש"ט

ד
הבעש"ט מציל את הרועים מהזאב

כשברח הצדיק הקדוש מרוז'ין מרוסיה ועבר את גבול אוסטריה, הגיע לכפר אחד ושאל "מה שם הכפר?" אמרו לו "שם הכפר הוא סרוליבה". שאלם: "האם ידוע להם טעם ופשר שם זה?" אמרו לו: "אין אנו יודעים, אולם ישנו בקצה הכפר זקן אחד שהוא בן מאה שנה, קשה לו ללכת וכמעט כל הזמן שוכב הוא, ואולי יודע אותו זקן מדוע קוראים לכפר בשם סרוליבה".
בקש הרבי מרוז'ין: "שאלו נא אותו אם יודע הוא?" וישאלוהו ויאמר להם: "יודע אנכי". ובהוודע זאת לרבי מרוז'ין בקשם:" אולי תוכלו להביאו אלי?" ויעשו כן, ויביאו את הזקן בעגלת חורף והתחיל לספר:
"בהיותי צעיר לימים הייתי רועה צאן בסביבה זו בין ההרים, ופעם ראיתי זאב בא ומתקרב אל צאני והתחלתי לצעוק, אך לא היה איש שבא לעזרתי. נפחדתי מאד והזאב הלך והתקרב עד אשר הגיע אל הצאן, לקח שה אחד ופנה והלך לו.
למחרת והנה שוב ראיתי מרחוק שהזאב מתקרב, נפחדתי ולא ידעתי מה לעשות, והזאב בא ושוב לקח שה והלך לו.
ביום השלישי כבר פחדתי ללכת לשם ולרעות את צאני ובקשתי גויים ממכרי שילכו אתי ויקחו עמהם מקלות ואבנים ויבואו עמי. והנה ראינו את הזאב בא, ויפול פחד על כולם. לפתע ראיתי למעלה על ההר יושב איש אחד סרול (כינוי ליהודי). ראיתיו כמה פעמים יושב שם. הוא בא לכאן, מתבודד ולומד, ועכשיו כשראיתיו יושב התחלתי צועק אליו "סרול! סרול! בוא לעזרי!"
סרול ירד מן ההר וילך לכיוון הזאב. הוא הולך ומתקרב אל הזאב והגיע ממש אליו, וכבר חזר אלי ואמר לי: "אל תירא! הזאב איננו חי עוד!"
עניתי לו: "הרי הנני רואהו עומד" ויאמר לי סרול: "הוא איננו חי! בוא עמדי ואראה לך. התקרבנו אל הזאב והנה הוא כְּבוּל עץ. אמר לי היהודי: "יש לך סכין?" אמרתי: "כן". אמר לי: "פשוט את העור ממנו ותהיה לך פרוה ללבוש" ועשיתי כן.
בשעה שאותו זקן סיפר את הספור הגביה את בגדו העליון והראה לצדיק מרוז'ין שאת הבגד הזה הוא לובש עד היום, והמשיך לספר :
"כשראינו זאת הבינונו כולנו שאיש זה קדוש הוא. למטה באותו אזור היה מעיין ובאר שהיהודי היה בא לפרקים לטבול, והואיל וזה היה בחורף וכשיצא מן המים ועמד במים הקפואים היה נדבק עור רגליו לקרקע והיה משאיר עקבות דם על הקרקע, ולכן לקחו סמרטוטים והניחו שם שלא ידבקו רגליו של יהודי קדוש זה לקרח.
במשך הזמן נודע הדבר לכפרים שבסביבה ויחליטו האנשים לגדור את הבאר ואת המעיין כדי שבעלי החיים לא ישתו שם מים, וקראנו למעיין "המעיין הקדוש".
פעם קרה שבנו של איש אחד היה חולה, ושתה ממי המעיין הקדוש והתרפא. ויוודע הדבר לכולם ויקחו הכל מהמים האלה לרפואה.
במשך השנים התחילו להתיישב סביב המעיין והבאר, עד שהוקם הכפר הזה ונקרא לו "סרוליבה". כך נשאר שם זה.
לאחר ששמע הצדיק מרוז'ין את הסיפור, הודה לזקן וחזר הזקן לביתו, ובהגיעו לביתו נפטר. והצדיק מרוז'ין גילה שאותו יהודי "סרול" היה הבעש"ט הקדוש.

שמועות וסיפורים א' עמ' 9

לפעול את הדין בחסד
מדוע הבעש"ט אמר לאותו גוי לעשות פרוה מעור הזאב?
בזכות הפרוה הוא גילה שנים רבות מאוחר יותר את הסיפור. הבעש"ט בעצם 'הכין' את התגלותו של הסיפור. אפילו ברובד הפשט, לבישת מעיל הפרוה במשך כל השנים סייעה לגוי להיות מודע ולזכור את הסיפור. הפרוה היא מודעות נמשכת עבור הגוי. יש כל מיני פעולות בעולם שעושה הצדיק כדי להמשיך מודעות עד שלבסוף הם מתגלים בשעת רצון של ההשגחה העליונה. נראה בסיפור שכל אריכות ימיו של הגוי הזקן היתה כדי לספר את הסיפור לרבי מרוז'ין, והראיה לכך היא שמיד לאחר מכן גווע. הוא היה בעל הסיפור ותכלית חייו היתה לספרו.

מדוע הבעש"ט הרג את הזאב באופן שהוא נראה חי?
הכלל הגדול של הבעש"ט, עוד מילדותו בעת שהסתובב ביערות מסוכנים, הוא שלא לפחד משום דבר שבעולם רק מהקב"ה. כאשר הבעש"ט לא פחד מהחיה הרעה אזי היא בהכרח פחדה ממנו. לכן יש לומר שהזאב שבק חיים מהפחד. זהו ההסבר הראשון.
הבעש"ט השתמש בכוחם של חכמי קדם, כאשר נתן את עיניו בזאב והפכו ל"גל של עצמות". כתוב כי "ענוש לצדיק לא טוב". אומרים שצדיק אף פעם לא הורג, כמו שכתוב על האדמו"ר הזקן שאף פעם לא שבר שום דבר. צדיק אמת לא עושה לעולם פעולה שלילית. לעולם הוא פועל באופן של תוספת אור. נתינת העיניים היא במובן של המשכת אור רב, כפי שכתוב כי לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים ניזונים ממנה ורשעים נידונים בה. ריבוי האור בעצמו עושה דין בקליפה.
דרך החסידות היא שגם את פעולות הדין יש לעשות באופן של אור וחסד. דרכו של האור למשוך את ניצוץ החיים. כאשר האיר הבעש"ט אור רב בזאב, הוא משך ממנו את הניצוץ הטמון בו שהוא חיותו, וכך המיתו. זהו ההסבר החסידי יותר למקרה.
ניתן לחבר את שני ההסברים לאחד בכך שנאמר כי הריבוי אור גורם לפחד. חוסר היכולת של הרשע 'לעכל' את האור גורם לו לפחד הממיתו.
העובדה שהזאב לא נפל כאשר הומת על ידי הבעש"ט היא כדי להראות לגויים שהחיות נמצאת בידי יוצר הכל.
ענין מיתתו מדגים את הכלל שאין לשפוט שום דבר או שום אדם לפי החיצוניות. אדם יכול להיראות חי ובעצם הוא מת, כמו שכתוב על הרשעים ש"אפילו בחייהם קרויים מתים". הבעש"ט אמר כי הוא ירד לעולם כדי להביא בו 'טריות' וחיות. הזאב מייצג את הכוחות המתנגדים לכך.

התבוננות לפני שעת מבחן
הסיפור מדגים גם את ענין העלאת המידות. הזאב הטיל על הגויים פחד רב, למרות שבאו אליו עם כלי נשק. הבעש"ט מלמד שרגש המתעורר בטבעיות כלפי דבר מסוים הוא מהות הדבר. אם יש נחש מפחיד, סימן שמידת הפחד של ה' בראה אותו. יש להתבונן באותו הדבר ולהעלות את המידה המתעוררת כלפיו לשורשה. האדם צריך להבין שהסיבה לפחדו היא פחד ה' הנמצא בו, ולכן אל לו לפחד מהדבר אלא מה'. זו העלאת המידה לשורשה. על הפחד התחתון לחזק את צוואתו של הבעש"ט שלא לפחד משום דבר בעולם, רק מה'.
יש אדם שבטבעו מפקיר את עצמו ולא מפחד מסכנות, ואף נמשך אליהן. יתכן למשל 'גיבור' שלא פוחד מכלום מחמת טמטום. הוא לא מודע לסכנה ולא מקיים את "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", וכידוע הסכנה חמורה מאיסור. אין בתכונה טבעית של האדם עבודת ה'. לא לכך התכוון הבעש"ט באומרו שאין לפחד משום דבר. כוונתו היא לאדם שיש לו פחד נורמלי, וכאשר הפחד מתעורר אצלו, הוא לוקחו ומעלהו לשורשו.
האדמו"ר הזקן כותב ב"תניא" שהעלאת המידות שייכת רק לצדיקים שהמחשבות הזרות באות לו מבחוץ ואינן שלו, ואילו הבינוני שמחשבתו הרעה באה מתוכו לא יכול להעלותה, ולהפך - עוד ישקע בה. רק הצדיק יכול בשעת מעשה להעלות מידה רעה, או לכוון במצוה.
עם זאת הבינוני יכול להתכונן לפני מעשה. הוא יכול בהחלט לתרגל בהתבוננות את העלאת המידות. כתוב ב"תניא" שכל אחד צריך להתבונן במיאוס בתאוות גשמיות, כגון תיאור חז"ל לגבי אשה כ"חמת מלאה צואה", ומתוך התבוננות זו יזכה כולי האי ואולי להיות צדיק. אם האדם יתבונן על ענין הנחש ואיך שהפחד ממנו הוא מה', יוכל להתכונן לפני מעשה.
כוונת ה"תניא" שאין לבינוני להתעסק בהעלאת המידות היא רק בשעת מעשה. כאשר תוקף את האדם לפתע פחד או תאווה, אין זה הזמן והמקום להעלותם. יש רק להסיח דעת מהם ולא לעסוק בהם כלל. רק צדיק יכול לקחת בשעת מעשה את הפחד של הנחש ולהעלותו. כאשר הבינוני לומד את הנושא, הוא נכנס לתודעתו. ומי שזוכה, לאחר ההתבוננות השכלית יורד הדבר לתוך לבו. הדרך החבדי"ת היא להפוך את כולם לצדיקים דרך יגיעת הראש, עד שהדבר הופך להיות אצלם בדרך ממילא. בשעת מעשה או מבחן אין צורך להתאמץ. העלאת המידות צריכה להיות אז באופן של מודעות טבעית.