עבודת החסידות

ט
שלבי ההתקשרות לצדיק

מי שמפריד את עצמו מהצדיק ואומר בלבבו מה לי לנסוע לצדיק הדור לבקש תורה מפיו, הלא כמה ספרים קדושים במוסר השכל דרושים לכל החפצים בתורה ויראת שמים?
אבל באמת אין זה כלום כי ראיית פני הצדיק מבטלת מהאדם את כל הסיבות הרעות דהיינו העצלות והעצבות וכל התאוות רח"ל. גם על ידי צדקה שנותן לצדיק זוכה למידות טובות וכל חסרונו ישלים ע"י דיבוק חכמים. הצדיק גם מעלה את תפילתו למעלה כי הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים ומגלים אלקותו יתברך שמו בעולם.

רשימות דברים ד עמ' פ' קטע סח'

התקשרות לצדיק- השלמות בעבודת ה'
יש תורה דומה ב"ליקוטי מוהר"ן" (ד, ח.). נושא ההתקרבות לצדיק הוא בחיצוניות ברסלברי ובפנימיות חבד"י. בהקדמה ל"תניא" כותב האדמו"ר הזקן כי "רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו ולא ידחוק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות בעבודת ה' ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו." מכאן ניתן לחשוב שאדרבא אין צורך להתראות עם צדיקים מפני שהכל כתוב בספריהם.
התירוץ הוא שמדובר ברמות שונות של מודעות. ברמה הנמוכה שכלו של האדם מייחס לעצמו את היכולת להשיג את הכל. זו מודעות של מתנגד. ראיית פני הצדיק מבטלת מידות רעות וקריאה בספרים הקדושים אינה מסוגלת לכך. הקריאה בספרים הקדושים היא הכנה של רצון. לגבי מחיית עמלק כתוב קודם כל "תמחה את זכר עמלק"(דברים כה, יט.) ואחר כך כתוב "מחה אמחה את זכר עמלק"(שמות יז, יד.). הדבר מקביל למילה הגסה הבאה מהאדם "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י, טז.) שלאחריה הפריעה העדינה שבאה מלמעלה "ומל ה' אלקיך את לבבך"(דברים ל,ו.).
האדם מסוגל לעשות לעצמו את המילה בלבד , אך כדי לפרוע הוא זקוק לסיוע מאת ה'. הקריאה בספרים היא המילה שהאדם עושה לעצמו וראיית פני הצדיק היא הפריעה לערלתו, המבטלת את כל המידות הרעות שיש לו בנפש הבהמית.
הדבר השני הוא מתן צדקה לצדיק. יש לתת צדקה לענייני הצדיק והוא יעשה עמה מה שצריך. הדבר מקנה לנפש את כל המידות הטובות. יש סדר של "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד, טו וכן לז, כז.) שהאדם לא מסוגל לבצע לבדו. הוא מסוגל לפעול עד גבול מסוים, אבל כדי לפרוץ את הגבולות, הן ב"סור מרע" והן ב"עשה טוב" הוא צריך להתקשר לצדיק. הסור מרע הוא בראיית פני הצדיק והעשה טוב במתן צדקה לצדיק. הצדקה היא עיקר הטוב. כאשר נאמר סתם "מצוה" הכוונה לצדקה. עשיית הטוב לצדיק מקשרת את האדם לשורש הטוב שיש בצדיק- "אמרו צדיק כי טוב"(ישעיה ג, י.).
ראיית הפנים וצדקה לצדיק הם כמו 'חתונה' בין הצדיק לחסיד. כך רבקה ראתה את פני יצחק ונפלה מהגמל. עבורה זהו סוד הפריעה. לאחר מכן כתוב שהיא לקחה צעיף "ותתכס"(בראשית כד, סה.) שזהו הכיסוי שלאחר הפריעה.
נתינת הצדקה לצדיק זו העלאת מיין נוקבין, ממש כמו בעת הזיווג. הצדקה מדבקת את החסיד למידותיו הטובות של הצדיק. לאחר שיש דבקות בצדיק נעשות ממילא שתי הפעולות הבאות- העלאת התפילות וגילוי האלקות. מי שדבוק בצדיק , הצדיק מעלה את תפילותיו. אדם רגיל מתפלל בהגשמה המגבילה את עליית תפילתו. הצדיק בעדינותו וביטולו 'מצחצח' ו'מלטש' את תפילתו של האדם.
מובא שאותיות התפילה הן כמו אבנים שיש לצחצחן וללטשן כדי לעשות מהן כתר לה', כפי שלוקחים אבן טובה שהיא חומר גלם וצריך לעבדה כדי לעשות ממנה כתר. כך הצדיק לוקח את אותיות התפילה של מקושריו ומוריד מהן את הפסולת ,שהן המחשבות הזרות וכל ההגשמה של התפילה וכאשר האותיות נותרות נקיות ניתן לשבצן בתוך כתר המלך.
בסופו של דבר יש המשכת מיין דוכרין , כלומר הזרע, שזהו גילוי אלקות בעולם. עיקר ההתקשרות לצדיק היא כדי לגלות את ה' בעולם. מסופר כי הרשב"י סיפר על האלקות, האריז"ל כבר 'צילם' את האלקות ואילו התכלית היא "רצוננו לראות את מלכנו", כלומר גילוי אלקות בפועל. השכל שלא צריך לראות את פני הצדיק הוא כנגד עולם הבריאה, עולם השכל שלא נכנס כלל לעולם האצילות. החסיד, שמכיר את ענין הדבקות בצדיק הוא כנגד עולם האצילות.
ארבע המדרגות של ההתקשרות לצדיק הן כנגד שם הוי"ה בעולם האצילות. ה' תחתונה היא ראיית הצדיק כנגד מדרגת המלכות. ה-ו' היא הצדקה לצדיק כנגד המידות. שתי המדרגות הללו הן במסגרת ה"נגלות לנו ולבנינו"(דברים כט, כח.). העלאת התפילות על ידי הצדיק היא כנגד ה' עליונה וגילוי האלקות על ידו כנגד הי'. פעולות הצדיק הן בחינת "והנסתרות לה' אלקינו"(שם).