מעלת היהודים

א

הבעש"ט מגלה את מעלת הפשוטים

נהוג היה אצל רבי ישראל בעל שם טוב, שהאורחים הבאים אליו, סועדים רק שתי סעודות משלושת סעודות השבת, כי סעודה אחת מיועדת רק לתלמידיו הקבועים.
היה זה באחת משבתות הקיץ בשנת תקי"ג- תקט"ו. אל הבעש"ט הגיעו הרבה אורחים ובהם אנשים פשוטים בעלי מוכסין, עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סנדלרים, חייטים, נוטעי כרמים וגנות, מגדלי בהמות ועופות, סוחרי שוק וכדומה. הבעל שם טוב הראה להם קירוב גדול בסעודת ליל שבת קודש. לאחד נתן בכוסו מעט מהיין שנשאר בכוסו מהקידוש, לשני נתן את כוסו המיוחד שיקדש עליו, לאחדים נתן פרוסת לחם מהחלות שבירך עליהן ברכת המוציא ולאחדים נתן דגים ובשר מקערתו. ועוד קירובים שונים שהפליאו את תלמידיו ה"חבריא קדישא".
האורחים ביודעם שלסעודה השניה אין להם רשות להכנס לשולחנו של הבעל שם טוב, משום שמיוחדת היא רק לתלמידיו הקבועים - התקבצו בבית הכנסת אחרי אכלם סעודת שבת, ולהיותם אנשים פשוטים שלא ידעו מאומה רק אמירה בעברית של חומש ותהלים- התחיל כל אחד ואחד מהם לומר תהלים.
כשישב הבעל שם טוב לשולחנו בסעודה השניה, סידר את תלמידיו איש איש על מקומו בסדר מסודר כרגיל אצלו שהכל יהיה בסדר מעולה, החל לומר תורה וה"חבריא קדישא" התענגו בנועם אלקי.
-הסדר היה שהיו מזמרים בשיר ובניגונים שונים, ובראות ה"חבריא קדישא" שמורם ורבם רוחו טובה עליו- היתה שמחתם ועליצות נפשם גדולה בחדוה ובטוב לבב על כל הטוב והחסד שעשה אתם בורא העולם שזיכם להיות מתלמידיו של הבעל שם טוב.
בעת ישבם כך מסביב לשולחנו של מורם ורבם, הרהרו אחדים מה"חבריא קדישא" שעתה הוא טוב מאד, לא כן כשמתקבצים האנשים הפשוטים שאינם מבינים כלל מה שרבם אומר, ושאלה החלה לנקר במוחם, מדוע מורם ורבם מקרב את האנשים הפשוטים האלה בקירובים נעלים ונשגבים כאלה, לתת להם מיינו בכוסותיהם, ומה גם לתת את כוסו המיוחד לאחד מהאנשים הפשוטים?
עודם טרודים במחשבותיהם, ראו שפני מורם ורבם נעשו רציניות והוא יושב בדביקות גדולה, ומתוך דביקותו אמר:
"שלום שלום לרחוק ולקרוב, ואמרו רז"ל "מקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים (גמורים) אינן עומדין שם"(ברכות לד, ב.), ודקדק את הנוסח "צדיקים" וביאר שישנן שתי דרכים בעבודת ה', עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה, ועבודתם של האנשים הפשוטים היא בדרגא של בעלי תשובה להיותם בהכנעה ושפלות בעצמם, כעין חרטה על העבר וקבלה על להבא".
בגמרו תורתו זו, התחילו לנגן שירים וניגונים שונים. התלמידים מה"חבריא קדישא" שהרהרו קודם על הקירוב הגדול שמורם ורבם מראה לאורחיו האנשים הפשוטים- הבינו שהבעל שם טוב הרגיש במחשבתם והרהורם ולכן אמר תורה זו, בה ביאר מעלת עבודתם של האנשים הפשוטים, שהיא במעלה נפלאה כעין מעלת עבודתם של בעלי תשובה על מעלת עבודת הצדיקים הגמורים.
הבעל שם טוב היה בדביקות וכאשר סיימו לנגן, פתח את עיניו הקדושות, הסתכל בפניהם של תלמידיו בהסתכלות מרובה, ואמר שכל אחד מהם יתן יד ימינו על כתף חברו היושב לידו באופן שכל התלמידים היושבים סביב השולחן יהיו משולבים אלו עם אלו כמו שישבו משני עברי השולחן הקדוש והטהור.
הבעל שם טוב ישב בראש השולחן ואמר לתלמידיו לנגן איזה ניגונים כשהם יושבים משולבים, וככלותם לנגן ציוה להם שיעצמו את עיניהם ולא יפתחון עד אשר יצוה להם. וישם את ידיו הקדושות, יד ימינו על כתף התלמיד שישב מימינו ויד שמאלו על כתף התלמיד שישב משמאלו.
לפתע, שמעו התלמידים שיר וזמרה נעימה ועריבה, בלולה בקול תחנונים המחריד את הנפש.
זה מזמר ואומר: ריבונו של עולם "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים"(תהלים יב, ז.)
וזה מזמר ואומר: איי ריבונו של עולם "בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי"(תהלים כו, ב.)
זה שר ואומר: אבא רחימאי "חנני אלקים חנני כי בך חסיה נפשי ובצל כנפיך אחסה עד יעבור הוות"(תהלים נז, ב.); וזה שר ואומר: איי געוואלד אבי שבשמים "יקום אלקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו"(תהלים סח, ב.)
זה צועק בקול מר ואומר : הוי הוי אבא רחימאי "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך ה' צבאות מלכי ואלקי"(תהלים פד, ד.)
וזה צועק בקול תחנונים ואומר: אבי אהובי רחימאי "שובנו אלקי ישענו והפר כעסך עמנו"(תהלים פה, ה.)
ה"חבריא קדישא" בשמעם קול השיר והזמרה של אמירת תהלים- זחלו ורעדו. אם כי עיניהם הקדושות עצומות, הנה דמעותיהן ניגרות מעצמן ולבם שבור ורצוץ מקול תחנוני בעלי השיר והזמרה, וכל אחד מהם מתברך בלבבו שיעזרהו השי"ת שיזכה לעבוד את ה' בכעין זה.
הבעל שם טוב הסיר ידיו הקדושות מעל כתפי שני התלמידים אשר ישבו מימינו ומשמאלו ואטם אזניהם מלשמוע עוד את קול השירה והזמרה באמירת תהלים כבתחילה. ויצו לתלמידיו לפתוח עיניהם ולנגן ניגונים שונים.
כששמעתי את השיר והזמרה של אמירת מזמורי תהלים - סיפר רבי דובער הרב המגיד ממזריטש לתלמידו רבנו הזקן - היה לי כעין השתפכות הנפש וגעגועים גדולים באהבה בתענוגים אשר כמוהו לא זכיתי עד אז. ואף נעלי רטובות היו מזיעה ודמעות של תשובה פנימית מעומקא דלבא.
כשפסק הבעל שם טוב לנגן נשתתקו כל ה"חבריא קדישא" וכעבור משך זמן שהיה בו בדביקות עצומה פתח עיני קדשו ואמר:
"השיר והזמרה אשר שמעתם, הוא השיר והזמרה של אנשים פשוטים האומרים תהלים בתמימות מקרב ולב עמוק באמונה פשוטה. ואתם תלמידי קדושי עליון הביטו וראו- ומה אנחנו שאין אנו אלא שפת אמת, כי הגוף אינו אמת ורק הנשמה היא אמת, בכל זאת הנה גם אנחנו מכירים את האמת, מרגישים אותה ומתרגשים ממנה בהתפעלות עצומה, כל שכן וקל וחומר השם יתברך ויתעלה שהוא אמת לאמיתו, מכיר את האמת של אמירת תהלים של אנשים פשוטים".
ואכן דרך זו של קירוב האנשים הפשוטים, הוריש הבעל שם טוב לתלמידיו ולתלמידי תלמידיו מנהיגי תנועת החסידות לדורותיהם עד דורנו אנו, הנותנת פריה הטוב ברוממותו וחיזוקו של העם הפשוט ושעזרה רבות ליציבותו של חוט השדרה של המוני העם בהשלמת תעודתם האמיתית עלי ארץ.

אוצר סיפורי חב"ד חלק א' עמ' 21

יהודי פשוט - בעל תשובה בעצם
קודם כל אנו רואים שאין עונג שבת גדול יותר משמיעת דברי תורה מהרבי, כפי שאמר הרבי הריי"צ. הפסוק "אז תתענג על ה'"(ישעיה נח, יד.) מכוון על הסתופפות בצל קודשו וכפי שה"זוהר" מפרש כי "פני האדון הוי"ה"(שמות כג, יז.) הוא רבי שמעון בר יוחאי.
אנו רואים כיצד המחשבה הזרה של התלמידים לגבי נוכחות היהודים הפשוטים 'עובדת' בשלושה שלבים. בתחילה הם מהרהרים כמה טוב להם במחיצת הרבי. לאחר מכן הם חושבים כי חבל שלעתים זה אחרת. ולבסוף הם מגיעים לשלב בו הם שואלים את עצמם "מדוע הרבי עושה זאת?". הם מתחילים להרהר על רבם ו"כל המהרהר אחרי רבו כמהרהר אחר השכינה"(סנהדרין קי, א.). אנו רואים שאפילו תלמידי הבעש"ט יכולים ליפול בהרהור אחריו.
הבעש"ט מחדש בסיפור זה שיהודי פשוט שעובד את ה' בפשטות השגתו, ואינו חוזר בתשובה, מצוי בעצם במדרגת ועבודת בעל תשובה. על הבעל תשובה נדרש ב"שלום לרחוק ולקרוב" שהיה רחוק ואחר כך התקרב, אבל היהודי הפשוט הוא רחוק ובכל זאת הוא עדיף על הקרוב. הרמב"ם כותב כי דרכו של הבעל תשובה היא להחזיק את עצמו תמיד רחוק. הפירוש האמיתי הוא שכל המחזיק את עצמו רחוק, כמאמר הפסוק "מרחוק ה' נראה לי"(ירמיה לא, ב.), עובד בעצם את ה' כבעל תשובה. וכל מי שמחזיק את עצמו קרוב עובד את ה' בדרך של צדיקים. על המשיח נאמר כי הוא בא להחזיר את הצדיקים בתשובה, כלומר 'להרחיקם' מה'. על ידי שיראה להם את ריחוקם, כך יקרבם בעצם אל האמת.
כאשר האדם מסתכל על עצמו במראה בשפלות ויודע עד כמה הוא לא בסדר, זו בעצם חרטה. כאשר הוא יודע שהכל ניתן לו ברחמי שמים כמתנת חינם, זו קבלה על העתיד. לכן היהודי הפשוט הנמצא בשפלות עצמית הוא הבעל תשובה האמיתי. זו תורת הבעש"ט המלמד את תלמידיו שהיהודי הפשוט גבוה יותר מהם, מכל הצדיקים היושבים על שולחנו.
זו למעשה פעולה משיחית של הבעש"ט שמקרב את היהודים הפשוטים ומרחיק את הצדיקים על ידי כך שהוא נותן להם להרגיש נמוכים יותר מהם. אגב אורחא הוא מלמד ברוח החסידות שעל החסיד להשאיל ליהודי אחר אפילו את תשמישי הקדושה שלו, כגון תפילין או כיפה, ולכן ראוי שכל אחד יחזיק אצלו תמיד שתי כיפות וכו' כדי שיהודי פשוט ורחוק יוכל לקיים בהן מצוה.
הבעש"ט מלמד על שלוש המדרגות של האמת. יש שלוש בחינות במידת האמת- שפת אמת, אמת ואמת לאמיתה. בעולם הזה אנו חיים כנשמה בגוף ואם הגוף לא מזוכך אזי אינו אמיתי ונצחי. בתחיית המתים יקומו הגופים ויחיו לנצח בגלל שיהיו אמיתיים.
ההרכב בעולם הזה של נשמה בגוף הוא שפת אמת בלבד. למרות שהגוף החולף אינו אמת הוא מסוגל לחוותה, כמו שחוו התלמידים. הצדיקים המתרגשים מהאמת הם שפת אמת, וכל שכן שהקב"ה שהוא האמת לאמיתו מכיר את האמת של אמירת התהלים על ידי היהודים הפשוטים ומתרגש ממנה.
אמנם האיש הפשוט הוא גופני, אבל הסך הכל שלו הוא אמת. איש פשוט הוא תמים שתוכו כברו. לצדיקים האמיתיים נותן הקב"ה את התואר "שפת אמת"(משלי יב, יט.), ליהודי הפשוט- "אמת" ואילו הוא עצמו הוא "אמת לאמיתו".
(רמז לכל האמור הוא ש"צדיק יסוד עולם" עולה כמנין "יהודי פשוט".כמו כן "אדם פשוט" עולה "תם" ו"איש פשוט" עולה פעמיים "שמחה" כנגד שני חודשי אדר ומלמד ששמחתו של האיש הפשוט כפולה. כמו כן "בעל שם" ו"איש פשוט" עולים טוב פעמים הוי"ה ע- לבאר)
אנו למדים מדברי המגיד ממזריטש על פי פשוטו של מקרא (בניגוד לדעת רש"י) שאף אברהם הרהר אחרי ה' כמו שרה. הבשר מעצם היותו גוף, גם אם קדוש, יכול להסתפק.
אמנם ה"תניא"() אומר לגבי צדיק גמור שאין לו מעצמו כל הרהור, בניגוד לבינוני שיש לו הרהור מצד הנפש הבהמית, והוא מקבל את כל הרהוריו מבחוץ. ניתן ליישב זאת בכך שאמנם הוא מעל לגופו, אך היות שיש לו עדיין גוף בהכרח שיעברו לו הרהורים מבחוץ שאינם שייכים לו. הדברים מסתדרים להפליא עם ה"תניא"(פרק ל"ב) הכותב כי הדבר שמפריע לאהבת ישראל אמיתית בא מצד הגופים עצמם.
על תכונותיו של העם היהודי חלה ירידת הדורות, אבל לא על הפשטות שנשארה כמאז. הדבר מזכיר את הפסוק "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת"(קהלת א, ד.). דו"ר הוא ראשי תיבות של דחילו ורחימו (יראה ואהבה)- יראת ה' ואהבת ה' הולכות ויראת ה' ואהבת ה' נמוכים יותר באות. פירוש "והארץ לעולם עומדת"- הארציות של היהודי הפשוט, הנקרא "עם הארץ", לעולם עומדת. חז"ל אומרים למעליותא ש"עם הארץ" הוא "עם שבגינו נברא ארץ"(רש"י ויקרא כ, ב). הוא בעצמו הארץ וקרקע העולם.
מה הסימן לכך שאדם הוא פשוט?
אם הוא לא נפגע כאשר דורכים עליו. זו השפלות האמיתית שאנו מכוונים אליה בסיום תפילת ח"י- "ונפשי כעפר לכל תהיה". "והארץ לעולם עומדת" זו בחינה של חיים נצחיים. ירידת הדורות לא פוגעת במעלתו הנצחית של היהודי הפשוט.