מה בין קבלה וחסידות?
(לקבל או לתת?)

בתורתנו הקדושה - הן בספרי הנגלה, והן בספרי קבלה וחסידות - אנו מוצאים כי אחד ההבדלים העצמיים שבין יהודי לגוי נמצא ביכולת לתת. הגמרא מלמדת אותנו כי בטבעו היהודי הוא רחמן וגומל חסדים - עוד בטרם שיהודי פועל מתוך מודעות אלקית של חיוב מצוות (השוברות את טבעו האישי) הוא מעונין לגמול חסד, ללא כל אינטרס אישי. בוודאי כי נפשו האלקית של היהודי - המודעות האלקית שלו - מעבדת אותו עוד יותר, ופועלת תמיד לנתינה צרופה. לעומת זאת, על הגויים אומרת הגמרא כי "כל טיבו דעבדין לגרמייהו עבדין" - כל טוב שהם עושים אינם עושים אלא להנאתם, ומשום כך "חסד לאומים - חטאת".
בחסידות ובקבלה מוסבר כי נקודת הבדל זו איננה דווקא נקודת ההבדל שבין יהודי לגוי, אלא ההבדל הכללי בין צד הקדושה, לבין הקליפה. המניע הכללי של כל דבר שאינו קדושה (וממילא משתייך הוא לצד ה'קליפה') הוא מניע של קבלה אישית - "שתי בנות לעלוקה - הב הב, שלוש הנה -לא תשבענה". לעומת זאת הטבע הראשוני של הקדושה - ועל פיו ניתן לזהות מה שייך לצד הקדושה - הוא נתינה והשפעה לכל, ללא עיכוב הטוב אצל עצמי.
התורה מבחינה כי הגוי פועל תמיד מתוך אינטרס אישי - לקבל - גם כאשר הוא נותן משהו לאדם אחר. לעומת זאת היהודי פועל ללא אינטרס של קבלה, משום שבטבעו הוא מעונין לגמול חסד - לתת. האם כשם שאמרנו שהגוי תמיד חפץ לקבל - גם כאשר הוא נותן, נוכל לומר כי היהודי תמיד חפץ לתת - גם כאשר הוא מקבל?
החסידות מלמדת אותנו כי כן, וכי יהודי יודע לקבל מתוך כוונה פנימית של נתינה וגמילות חסד עם הנותן לו. כיצד? על מנת להסביר את הדבר נצטרך להעמיק מעט במשמעות ה'חסד', אך אם נזכה להבין כיצד יכולים אנו לקבל כראוי לנו - כיהודים - והיה זה שכרנו. על מנת לחדור לעומק הדברים נקדים הקדמה אחת: בקבלה מקבילה ספירת-תכונת החסד למתכת הכסף (חסד הוא אהבה ומשיכה; כסף הוא מלשון כיסופין) ולצבע הלבן (הצבע של מתכת הכסף, יחסית לשאר המתכות).
ולעצם הדברים: בתורה משמעות המילה "חסד" היא גם בושה (לדוגמא: "כי חסד הוא", וראה במפרשים שם דוגמאות נוספות), כלומר: יהודי חש בושה כאשר עליו לקבל, וממילא מתוך בושה זו הוא רוצה להשפיע ולתת, וקבלתו נהפכת לנתינה. מתוך שאין היהודי חפץ לקבל הרי שהוא מחזיר את כל המושפע לו ומעניק אותו - בדרך של חידוש והתגברות - למשפיע עצמו. הדברים הם על דרך הצבע הלבן - חפץ אשר אינו בולע כלל את האור המאיר אליו-עליו, אלא מחזיר את האור בשלמותו - כ'אור לבן' ושלם. מתוך בושה (בלשון חז"ל: הלבנת פנים) וחוסר רצון לקבל מחזיר החפץ ונותן את האור כולו.
עצם הסיבה לבריאת העולם הזה, בו יכול היהודי לקיים מצוות, היא משום שה' ידע שאין רצונו של היהודי ב"נהמא דכסופא" (=לחם בושה, כלומר: לחם הנאכל חנם) והריהו רוצה 'לגמול חסד' עם בוראו, מתוך אהבה וכיסופים אליו, ולא לקבל 'חסד חנם'. על פי משל הצבע הלבן והאור הלבן המאיר ממנו נסביר כאן כי הסיבה לשמה "ברא אלהים את השמים ואת הארץ" היא לשם החזרת האור הלבן מהם (שיקיימו בעצמם "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" - "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"), והרמז: "ברא אלהים" עולה בגימטריא "אור לבן".
ברובד נמוך יותר נאמר: מתוך בושה בכך שהוא מקבל - ומתוך הכרה כי דבר לא מגיע לו, וכי קבלתו קבלת חנם - נותן היהודי את אשר הוא מקבל הלאה. הוא בטוח כי קבל בשביל להעביר, כי לו אישית לא נועדו הדברים. דוגמה מובהקת לדגם זה היא הלבנה אשר נתפסת כמקבלת את כל אורה מן החמה - אך את כל האור שהיא מקבלת היא משפיעה ומאירה לארץ ולדרים עליה. מתוך בושת ותחושת המיעוט שבקבלה נהפכת הלבנה למשפיעה וגומלת חסד. כידוע נמשלו ישראל ללבנה.
[אמרנו כי רובד זה 'נמוך יותר' משום שברובד זה מקבל היהודי על מנת לתת לאחר, ולא על מנת להחזיר הכל לנותן, וממילא דומה כי לא 'כיפר' לגמרי את בושת הקבלה. אמנם, ברור כי כאשר יהודי מקבל רק על מנת לתת לאחר, הוא ממלא את הכוונה העליונה ובעצם נותן (או מחזיר) לה' בנכונותו להיות שליח להעברת השפע האלקי, ובלשון הפסוק (משלי יט, יז): "מלוה הוי' חונן דל".]
לאחר הבנה זו נוכל לחזור לכותרת: "בין קבלה לחסידות". לכאורה דומה כי תורת החסידות עוסקת תמיד בתכנים קבליים, מה ההבדל בינה לבין הקבלה? ניתן לשאול באופן שנוכל להסיק מסקנה לגבינו: מדוע אסור ללמוד קבלה עד גיל מסוים, ועד ש"ימלא כריסו וכו'", ואילו חסידות מותר ורצוי ללמוד תמיד?
נאמר, כי ב'קבלה' ישנה בעיקר תחושה של קבלה מן הזולת ('צפיה במרכבה' - כצופה מן הצד הזוכה להעיף מבט במה שאינו שייך לו, ולא כ'שותף לעסק') - קבלת רזי התורה. אם לא מלאתי תנאים מסוימים - לא מגיע לי לקבל, הלא איני רוצה לאכול 'לחם חסד'. יהודי כשר בוש מלקבל, ועל כן בוש מלגשת אל הקודש - אל סודות הקבלה. לעומת זאת בלימוד החסידות ישנה בעיקר תחושה של רצון לגמול חסד עם הזולת - תחושה שהתעוררה מתוך הבושה לקבל את הסודות, והולידה צורך להיות "לומד על מנת ללמד" (וכפירוש חז"ל לביטוי "'תורת חסד' - זה הלומד על מנת ללמד"). במצב זה נלמדים הסודות מתוך תחושת מעורבות וענין (הדברים נוגעים לי, הם חלק מעבודת ה' שלי - על מנת 'להחזירם' לה', ושל הכלל כולו - על מנת להשפיעם הלאה) - מתוך אחריות וחובה להיות 'שליח' להפיץ את המעינות החוצה.
אמר משיח לבעל-שם-טוב (כתשובה לשאלתו "אימתי קאתי מר?"): "לכשיפוצו מעינותיך חוצה" - כאשר נבין שהרזים הפנימיים האישיים מתגלים לכל אחד (- "מעינותיך") על מנת שיפיצם חוצה, ואף נפעל בהתאם לכך - יבוא משיח!