עבודת החסידות

א
משל ההר הגבוה

הבעש"ט נתן משל לאיש שיש לו מידות פחותות או מגונות, אבל הוא לא מרגיש בהן, ואדרבא הוא סבור שאין לו שייכות אליהן. רק כאשר הוא מתחיל להתעסק עמהן הוא נוכח שלא בנקל יוכל לעקרן ולשרשן מלבו.
המשל הוא על איש אחד שנסע עם עגלון וישן בדרך ובתוך כך באו להר גדול. בגלל שנתו לא הרגיש בהר כלל עד שהגיעה העגלה לגובה ההר ואז הקיץ. אמר העגלון לאיש: כמה גדול ההר בו אנו נמצאים! וענה לו האיש: איזה הר אתה רואה?! אין כאן שום הר. אנו נמצאים על מישור! העגלון ענה לו: לא. אנו נמצאים על הר גבוה ומשונה מאד.
כך המשיכו להיות חלוקים בדעתם, עד שהתחילו לרדת מההר ואז ראה האיש שהצדק עם העגלון ובאמת הם נמצאים על הר גבוה מאד.
המשל הוא שהאיש שאינו עוסק בגסות מידותיו, אינו מרגיש בהם כלל ורק כאשר הוא מקיץ משנתו ומתחיל לעסוק בהם אז הוא מרגיש באיזה מקום הוא נמצא, על הר גבוה.

"ליקוטי סיפורים" עמ' כב' קטע ל"ב

השגחה פרטית ויוזמה עצמית
זהו משל ידוע מאד של הבעש"ט. האדם נולד עם מידות ותאוות רעות רבות מצד טבעו הראשוני ובעיקר הגאוה, המתוארת במשל על ידי ההר הגבוה. הוורט העיקרי במשל הוא שהגאוה היא השורש הנסתר לכל המידות והתאוות הרעות. ניתן להצביע על יתר המידות והתאוות הרעות כגון "הנה אתה כועס" או "הנה אתה מתאווה" משום שהן גלויות יותר.
הדבר הקשה ביותר להבהיר לזולת הוא עובדת היותו בעל גאוה. לא מחמת בושה הוא אינו מודה בכך, אלא מפני שאינו חש זאת. הגאוה האמיתית אינה מורגשת. זהו חלק ממהותה. כאשר אדם מרגיש בעל גאוה, אזי אינו בעל גאוה כל כך. עיקר הגאוה הוא לא להרגיש שמדובר בגאוה אלא בדבר טבעי. לפי המשל האדם נולד כאשר הוא ישן ולא חש בגאותו. השינה אינה מתארת רק תקופת חיים בעולם הזה, אלא גם תקופה שבין גלגול נשמות אחד למשנהו.
עד שהאדם לא יורד מההר, הוא נמצא גבוה אך לא חש בכך. מדוע בכלל שיתחיל לרדת מההר ויעסוק במידותיו הרעות? העגלון המבטא את הרבי והמשפיע שלו (וברובד הפנימי את נפשו האלקית) אומר לו היכן הוא נמצא ובכל זאת האדם לא מודה לו, עד שהוא מבין זאת מעצמו פתאום.
יש הבדל בין המשל לנמשל. לפי הנמשל האדם חייב לקחת יוזמה ולעסוק בתיקון מידותיו ואילו לפי המשל הירידה מההר היא טבעית לאחר העליה אליו. כפי שההר אינו אינסופי, כך יש סוף לכל מצב של גאוה בנפש. באופן טבעי בעל הגאוה יורד ומבין למפרע בעל כורחו שהיה על הר גבוה. זו התשובה לשאלתנו. יש כאן שילוב של השגחה עם יוזמה עצמית. האדם לא יתחיל לעסוק בתיקונו אם ה' לא יגרום לכך. האדם חייב איזו סיעתא דשמיא, אתערותא דלעילא, כדי להתחיל לרדת מההר. ה' יכול לגרום לאדם לאיזו מכה או יסורים כלשהם כדי שיתחיל לרדת מן ההר, או באופן אחר (האדמו"ר האמצעי מפרט את האופנים האפשריים). מכאן ואילך תלוי הדבר באדם עצמו. ברגע שה' שולח לאדם רמז ברור שהוא על הר גבוה וכי עליו לרדת ממנו, עליו לעבוד מכאן והלאה בעצמו. לאחר האתערותא דלעילא צריכה להיות אתערותא דלתתא, עבודה בכח עצמו. לפי המשל - הירידה מההר- מורידים אותו מלמעלה ולפי הנמשל- תחילת העיסוק במידות הרעות- הוא מתעסק בעצמו. המשל והנמשל משלימים זה את זה.
בתחילה לא מודה האיש לעגלון. הדבר נשמע כמו הנביאים שהוכיחו את עם ישראל לשוא. הירידה מקבילה לחורבן הבית, או לגזירה קשה כדוגמת גזירת המן. ללא הורדת האדם בעל כורחו לעולם לא ידע היכן הוא אוחז. רק לבסוף הוא מודה לעגלון שצדק בתוכחתו. העגלון לא עלה בכוונה על ההר כדי ליצור את הנסיון, אלא היה בדרך ליעד מסוים. גם בעיניו היה ההר גבוה ומשונה והוא הגיע אליו בלית ברירה.

עליה לצורך ירידה
כל המשל כאן הוא "עליה לצורך ירידה", בדיוק להפך מהמשל הכללי שיש בכל מאמרי החסידות שירידת הנשמה לעולם הזה היא "ירידה לצורך עליה". הבעש"ט הופך כאן את כל התמונה. כאשר האדם יורד כאן מלמעלה למטה אל העולם הזה, הוא מוצא את עצמו לפתע על הר גבוה. מה שמתואר תמיד כ"ירידה לצורך עליה" הוא בעצמו כעת "עליה לצורך ירידה".
יש כאן השלמה להבנת כל ענין תפקיד הנשמה בעולם הזה. עד כה ידענו שמטרת הנשמה, היורדת מאגרא רמה לבירא עמיקתא, הוא לעבור ממצב של עמידה שבו היתה קודם, למצב של הליכה. העליה לאחר מכן גדולה באין ערוך. המשל כאן מציג תמונה הפוכה שבה כל הירידה נועדה לשים את האדם במקום גבוה. עצם הירידה היא המצאותו של האדם במקום גבוה ללא ידיעתו, וכל תפקיד הנשמה הוא לרדת בסופו של דבר מהמקום הגבוה של הגאוה והמידות הרעות. ניתן לומר שבזכות מצב הגבהות יזכה האדם לרדת למקום נמוך יותר מאשר בתחילה.
בתחילה הוא "אין" וע"י העליה להר הוא נעשה בעל ישות גסה. לבסוף הוא זוכה להגיע לאין ואפס המוחלט. בתחילה האדם הוא בבחינת צדיק. כאשר הוא נמצא על ההר הוא בבחינת חוטא וכאשר הוא יורד ממנו הוא זוכה למעלת בעל תשובה העולה על מדרגת הצדיק.
ערכו של המשל בכך שהוא מזעזע את האדם ומודיע לו שהוא אינו יודע כלל היכן הוא נמצא. ידוע שאת ספר ה"תניא" ניתן לסכם במשפט אחד- "אל תרמה את עצמך!" המשל נותן לאדם להבין עד כמה הוא נמצא במצב של רמאות עצמית. ביתר עומק ניתן לומר שיש כאן מצב קיומי של רמאות. האדם מרמה את עצמו בעל כורחו. דוגמא מרכזית ליציאה מאותה רמאות היא האשה ה"עזר כנגדו" של האיש הנותנת לו להבין שהוא נמצא על 'הר גבוה' וכי עליו לרדת ממנו, אם יזכה להבין זאת. כאשר האדם נמצא בגפו אין לו סיכוי להבין את הרמאות בה הוא נתון.
מרגע הלידה והלאה חושב האדם ש"מגיע לי" (מבואר באריכות ב"שכינה ביניהם" וביתר ספרנו). אותו "מגיע לי" הוא ההר הגבוה אליו נולד האדם. התינוק חייב להרגיש כך משום שאינו יכול לסמוך על עצמו וחייב להזדקק לאחרים. זו קטנות המוחין בה שרוי האדם בעודו תינוק, אשר מפתחת אצלו באופן אוטומטי את ה"מגיע לי", שהוא עצם הגאוה וגסות הרוח.
כאשר מתבגר האדם הוא חייב להשתחרר מכך. הדבר דומה למשלים רבים של הבעש"ט על כך שהמלך שולח את בנו למדינת הים למקום רחוק כדי שיפרנס את עצמו, למרות שהוא בן מלך שמגיע לו הכל. האב מעונין דוקא שבנו יהיה עצמאי. גם בעבודת ה' יש גדלות מוחין שהיא עצמאות האמורה להוריד את האדם מההר הגבוה. עליו להבין שלא מגיע לו דבר וכי עליו לעבוד כדי להשיג דברים. זו מגמת אב טוב הרוצה שבנו יעבוד וכך יצליח.

הזזה עצמית
כתוב בחסידות שתחילת כל תיקון ב"הזזה עצמית". אם אין הזזה עצמית, זעזוע כלשהו, האדם לא ישתנה לעולם. כאשר נדמה לאדם שהוא נמצא במישור ולפתע הוא קולט שהוא על הר גבוה, הדבר מזעזעו ועצם ההזזה העצמית גורמת לאדם לרדת.
עיקר העבודה לפי הבעש"ט היא לתפוס את הזעזוע ולא להחליקו ולטשטשו. הסטרא אחרא המציאה למשל היום כדור הרגעה, שאם האדם מזדעזע הוא לוקח כדור הרגעה, כדור שינה, כדי לחזור לשינה במקום להתעורר סוף סוף...
ראשית כל תיקון הנפש היא הזזה עצמית. ההזזה היא זכות של האדם שבאה לאדם מן השמים כדי לעוררו. רק כך ניתן לרדת מן ההר ולגרום לכך שהאדם יתחיל לעבוד על עצמו. ההזזה העצמית יורדת מהמזל, שורש הנשמה. הגילוי מתחיל מהמזל . המזל הוא מלשון להזיז. דוקא המזוזה, שהיא מלשון הזזה, היא הדבר היחידי שקבוע בתורה כלשון הברכה-"לקבוע מזוזה". היא נקראת "הכח המניע הבלתי מתנועע". לפיכך סגולה של הבעש"ט היא בדיקת מזוזות שתהיינה כשרות. רק מזוזה כשרה יכולה לפעול הזזה עצמית.
כתוב בחז"ל שהמזל שירד גרם לאנשים שהיו עם דניאל לראות-"אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי"(מגילה ג, א.) ולכן הם רעדו למטה-"וארכובתיה דא לדא נקשן"(דניאל ה,ו.). כאשר נדמה לאדם בעת נסיעה שהוא נמצא במישור ולפתע, שניה לפני ירידה חזקה, הוא רואה תהום פעורה לפניו. ראיית התהום מפחידה יותר מהירידה בעצמה. נדמה לאדם שהגיע לסוף ולפתע הוא רואה כי הוא על סף תהום ועלול ליפול אליה. ראיה זו פועלת את ההזזה.
ניתן לומר לאדם כי הוא נמצא בגאוה ובמידות רעות , אך בגלל היותו על הר גבוה הוא לא מאמין בכך. אבל ברגע אחד, לפני שהוא מגיע לקצה ההר, מזלו רואה שיש לפניו תהום פעורה. באותו הרגע הוא מקבל רעדה ומתחיל מיד לרדת בפועל. כעת יש בידיו בחירה חופשית אם לראות בכך סימן משמים, להכיר באמת ולעבוד על עצמו או לנסות לטשטש זאת, לשכוח הכל ולהמשיך בשנתו.
למרות שעיקר דרך הבעש"ט היא באהבה וחסד, הבעש"ט עצמו היה נתון כל הזמן ביראת שמים עצומה, עד שמסופר כי בצד השני של הבית בו שהה, היו המים שבכוס רועדים! גם על המגיד ממזריטש מסופר שפעם אחת רעד כל כך, עד שהגיע לסכנת נפשות ממש והבעש"ט הבריאו.