מהות החסידות

ג
להוכיח (כביכול) את הקב"ה

ישנו סיפור מהבעש"ט כשהיה עדיין נסתר ומבקר בערים ובעיירות שונות. באותם ימים היו עדיין הזכרונות מהרציחות הגדולות של שנות ת"ח ות"ט טריים מאד. באותה סביבה לא היתה משפחה אחת שלא תוכל לספר בקבלה איש מפי איש, אילו קורבנות היו לה באותן גזירות, סיפורים שהיו מטילים אימה ופחד.
בין המגידים שהיו משוטטים בימים ההם ממקום למקום להטיף מוסר לקהל היו שני סוגים שונים:
א. מגידים שהשתמשו במאמרי וסיפורי חז"ל המדברים על גדלות העם היהודי באמונה, בטחון, מסירות נפש על תורה וקידוש השם. בדרך זו היו מעוררים בקהל השומעים כוחות עמוקים להתחזקות באמונה בהשי"ת ובמידה ידועה עודדו וחיזקו אותם ברוחם.
ב. מגידים שהיו מוכיחים ומייסרים את קהל שומעיהם, חיפשו והשתדלו להפחיד את הקהל. הם היו מדברים בהרחבה על עונשי העבירות, ובדברי מוסרם היו מצירים את ריבונו של עולם כא-ל קנא ונוקם המעניש קשות על כל חטא ועוון, קטן וגדול.
הפסוק "והא-להים עשה שיראו מלפניו" ושאר פסוקים ומאמרי חז"ל בדומה לו ופסוקי התוכחה היו הבסיס לדרשותיהם של מגידים אלה, ואירע שבשטף דיבורם היו פולטים מפיהם ביטויי קללות, שעל דבר זה וזה ישלח עליהם הקב"ה ח"ו כל מיני פורענויות - דברים שהיו משפילים את רוחם של השומעים.
המגידים בדרך כלל היו יראי שמים ותלמידי חכמים. בודאי שהם התכוונו לטובתם של כלל ישראל שייטיבו מעשיהם, אבל לא מצאו בכל פעם את המילים המתאימות לכך. וכך על ידי ביטויי עונשים כבדים נקבע בעיני רוחם של בני ובנות ישראל הפשוטים שהקב"ה, שהוא א-ל רחום וחנון טוב ומטיב לכל, הוא למעשה ח"ו א-ל קנא מייסר ונוקם.
במידה מסוימת השפיע על כך עצם מהות טבעו של המגיד והמוכיח. מגיד, שהיה במידותיו הטבעיות טוב עין ובעל רחמים, היה מבטא גם את ביטויי המוסר החריפים ביותר בעדינות ובמושגי רחמנות. ואילו כשהמגיד בעצמו היה בטבעו אדם קשה ובעל מידות קשות היה מבטא את ביטויי המוסר בחריפות רבה ובהתרגזות מרה כאשר כל מילה היתה פוגעת וחורכת. קולו הרועם והמאוים בלבד היה מטיל אימה ופחד.
באותן שנות הסתר של הבעש"ט היה ביחד עם חבריו הצדיקים הנסתרים מבקרים בעיירות ובישובים, משוחחים עם היהודים הפשוטים ומחזקים אותם באמונה ובבטחון.
פעם אחת הגיע הבעש"ט לעיירה קטנה. רוב תושביה היו יהודים פשוטים בעלי מלאכה ועובדי אדמה ועם זאת היו יהודים נאמנים וחרדים לדבר ה'. כל ימות השבוע היו עובדים קשה, מתפללים בציבור שלוש פעמים ביום ולפנות בוקר אומרים את כל התהלים. בשבת אמרו פעמיים את כל התהלים בציבור, לפנות בוקר ואחרי הצהרים ומעת לעת היה מישהו אומר בפניהם פסוק חומש או משנה ב"פרקי אבות".
הבעש"ט היה שואב נחת רב מיהודים פשוטים אלה, מתפילתם הפשוטה והתמימה, מאמירתם תהלים ומחיי המשפחה היפים שלהם.
היה זה באותם ימים כשהבעש"ט היה לבוש כבעל מלאכה פשוט, כחייט או כסנדלר, והיה יכול להתהלך במעיל הפרוה המפורסם שלו בין יהודים אלה. הוא אהב להתוועד עם ילדיהם הקטנים, הנערים והנערות, מלמדם לומר "שמע ישראל" , "מודה אני" , "תורה צוה" , "בידך אפקיד" והכל בעין טובה של מדריך ומנהיג גדול. כמו כן אהב להסתכל ולעקוב אחרי חיי המשפחה היפים והטהורים של המשפחות הללו.
באחד מימי הקיץ הגיע הבעש"ט לעיירה אחת, שהה בה כמה ימים והאזין לאנחותיהם העמוקות של יהודי העיירה מפאת מצב פרנסתם הקשה והחמור. היה זה קיץ חם ביותר שפגע קשות בשדות התבואה ובגני הירק שלהם, והיתה באמת רחמנות גדולה על כל העיירה.
הבעש"ט עמד כבר לעזוב את העיירה, אבל הרחמנות הגדולה על תושבי העיירה נגעה ללבו והוא החליט להביא לעיירה זו כמה מחבריו הצדיקים הנסתרים לעורר ביחד אתם רחמי שמים על תושבי העיירה.
למחרת הגיעו לשם כמה מהחבריא קדישא הצדיקים הנסתרים וביחד עשו פדיון נפש עבור כל העיירה, התפללו והשי"ת המתאוה לתפילת הצדיקים ומקיים בקשתם נענה לתפילתם. השמים התעננו וגשמי ברכה ניתכו על השדות וגני הירק. העיירה נתמלאה שמחה רבה, פני התושבים האירו מרוב שמחה ונשקפה מהן תודה עמוקה לחי העולמים אשר ישועתו כהרף עין.
בתוך כך הגיעו אנשים מהשדות וסיפרו נפלאות הבורא שגשמי הברכה החיו את גידולי הקרקע. בעיירה היה ששון ושמחה- אנשים ונשים, זקנים וצעירים, ילדים וטף, מדברים על הניסים ועל הרחמנות שריחם עליהם השי"ת בשלחו אליהם את שליחו הטוב- גשמי ברכה.
ביום חמישי בערב החליטו ראשי הקהל ונבחרי העדה שבשבת הבאה יעשו את "שבת הגדול". שלוש פעמים יאמרו באותה שבת את כל התהלים בציבור ובפעם השלישית, ההוספה לכל שבת, מוכרחים כולם להשתתף ובגלל החסד הגדול שעשה אתם השי"ת יכינו לקראת "שלוש סעודות" מין מאפה מתוק לחלקו לילדים ולספר להם את חסדי השי"ת.
משראו הבעש"ט וחביריו הצדיקים הנסתרים את השמחה הגדולה וקידוש שם שמים, שכולם מודים לשי"ת ובשמעם את ההכרזה אודות השבת הבאה שמחו מאד ונשארו בעיירה לשבת זו לראות את השמחה הגדולה וקידוש שם שמים. ביום ששי לפנות בקר הגיע לעיירה מגיד אחד ומיד בבואו הלך אל ראש הקהל לבקש רשות לדרוש למחרת לפני הקהל. לפי מכתבי ההמלצה שהיו בידו היה מיוחד בתורת המגידות ומספיקים לו כמה רגעים של דרשנות כדי שהקהל יתמוגג בבכי, ואשר דרשותיו עושות בעלי תשובה.
ראש הקהל היה יהודי פשוט, אבל יחד עם זאת חרד לדבר ה' והוא כיבד את המגיד וסיפר לו ששבת זו נקבעה אצלם כשבת של הודאה ובאותו הזמן המתאים לדרשתו כבר קבעו אמירה נוספת של ספר תהלים.
כאשר שמע המגיד את הדברים האלו גידף את ראש הקהל על כך שהוא מבזה את התורה הקדושה ואינו מכבד כראוי תלמיד חכם כמותו :"מה זאת אומרת לענות לתלמיד חכם כמוני שאין זמן פנוי לשמיעת דרשתי? לשינה ולאכילת מאפה יש לכם זמן ואילו לשמוע דברי ומוסר אין לכם זמן! הגיהינום יהיה קטן מדי עבורכם!" והוא הוסיף מטר קללות על ראש הקהל ואנשי העירה. ראש הקהל שנרעש ונפחד בקש מחילה מהמגיד ובקושי פעל עליו שיסור אתו אל הרב דמתא לדבר עמו על הזמן המתאים לשמיעת דרשתו.
המגיד אמר לראש הקהל שלפי התקנות כשמגיד מגיע לעיירה עליו לגשת את ראש הקהל לבקש רשות לדרוש, אבל אין הוא מחויב ללכת אל רב העיר. מגיד רגיל מחכה עד שהרב ישלח אליו שליחים נכבדים להזמינו אליו ומגיד תלמיד חכם גדול כמוהו מחכה בהליכתו אל הרב עד שהרב בכבודו ובעצמו בא אליו.
ראש הקהל בא אל הרב וסיפר לו את כל המאורע. הרב בהיותו עניו ושפל ברך ענה כי בטח כבוד תורתנו הקדושה וכבוד תלמיד חכם גדול ביותר , ובפרט חכם כזה כמו המגיד, שבדרשות המוסר שלו הוא מזכה את הרבים ומוסר נפשו על כך, ובשמחה גדולה הוא מוכן ללכת אל המגיד.
אכסניתו של המגיד היתה אצל שמש בית המדרש. בדרכו לעיירה החליט המגיד שמכיון שעליו למצוא בעיירה אדם מתאים שיוכל לומר לו אל מי עליו לפנות וכן לבצע עבורו שליחויות שונות, הרי המקום הטוב ביותר הוא להתאכסן אצל שמש בית המדרש, ואחר כך יראה איך יפול דבר.
כשהרב וראש הקהל הגיעו לאכסניתו של המגיד נחה דעתו של המגיד. מיד התפתחה שיחה תורנית בין הרב לבין המגיד והרב נוכח לדעת שהמגיד הוא באמת למדן גדול. ראש הקהל עמד מהצד ובהדרת כבוד האזין למדובר, אם כי לא הבין הרבה.
ככלותם לדבר קבעו את זמן הדרשה. לאחר "שלוש סעודות" עד לזמן אמירת פרקי שיר המעלות שבתהלים, לפני תפילת ערבית.
הרב הזמין את המגיד אליו לארוחת בוקר ובזמן הארוחה שוחחו ביניהם בדברי תורה בפלפול וחריפות. מיד התפרסם בעיירה שהגיע לשם מגיד מפורסם, גאון גדול וצדיק המזכה את הרבים שיאמר דרשה בשבת אחרי ,שלוש סעודות" לפני אמירת פרקי "שיר המעלות" בבית המדרש הגדול, ואשר על כולם לבוא לשם.
נשי העיירה הקפידו על ההוראות המיוחדות לגבי שבת הודאה זו , ומצדן הוסיפו נוהג נוסף, שבמקום נר אחד שהיו מדליקות כל שבת, הוסיפו לכבוד שבת זו נר נוסף בבית המדרש שהואר כולו.
השמחה הגדולה ששררה בשבת זו מהדלקת הנרות, סעודת השבת והזמירות השונות, אמירת התהלים בשבת לפנות בוקר, תפילות השבת וברכות "מי שברך", אמירת התהלים הנוספת, חלוקת המאפה המתוק לילדים וסיפור חסדי ה', עשו רושם כביר.
הבעש"ט וחבריו הצדיקים הנסתרים היו בשמחה רבה מקידוש שם שמים רב זה, והיו שבעי רצון על שנשארו לשבת בעיירה.
כשהגיע הזמן לדרשתו של המגיד, התאספו כל תושבי העיירה לבית המדרש. המגיד עלה על הבימה והתחיל במשנה ב"אבות"(פרק ה.)- "שבעה מיני פורענויות באין לעולם" ותירגם את המילים לאידיש מדוברת שכולם הבינו והתיפחו בבכי רב. המגיד דיבר בקול רם יבש ומרוגז וייסר את הקהל על כך שאינם חרדים כראוי והקב"ה יעניש אותם- בתחילה ברעב, תבואות השדה ייבלו ואחר כך יעניש השי"ת את ביתם.
קהל השומעים פרץ בבכי מר. אנשים ונשים זקנים וצעירים זלגו עיניהם דמעות מרות. המגיד המשיך בדברי מוסרו שהקב"ה יענישם ח"ו גם בדם, בתחילה את ילדיהם ואחר כך את ההורים, שיהיו ח"ו אלמנות ויתומים כמו שהיה לא עלינו בגזירות ת"ח ות"ט.
בשמעם דברים אלה פרצה צעקת כאב מפי כל הנאספים, רבים מהם התעלפו והרעש גבר מרגע לרגע.
בתוך כך נכנס הבעש"ט לבית המדרש, ובראותו את הבכיות והצעקות ובהיוודע לו כל מה שאמר המגיד, נגע ללבו צערם העמוק של תושבי העיירה. הבעש"ט עמד על אחד השולחנות ופנה אל המגיד בקול רם:
"רבי, במדרש כתוב שהשי"ת כביכול אמר אל משה רבנו שיוכיח אותו. למה הינכם אומרים דברי מוסר לאנשי העיירה על שאינם עובדים את הבורא יחיד ברוך הוא בנאמנות כל כך. הוכיחו את הקב"ה כביכול על שאינו מרחם על בניו ונחלתו ואשר עתה אחרי שבאמת ריחם עליהם ושלח להם גשמי ברכה יעבדוהו בניו בנאמנות!"
"אמת!" פרץ כל קהל הנוכחים, אמרו מיד קדיש דרבנן אחרי דרשתו של המגיד והחלו לומר פרקי שיר המעלות בשמחה רבה.

אוצר סיפורי חב"ד א' עמ' 43

המגידים הטובים - בסיס החסידות
הסיפור בא להמחיש את השינוי הטוטלי שהביאה החסידות בשיטת הדרשנות לעם. מתחדש כאן שהיו גם מגידים חיוביים שעוררו את הציבור לגלות את כוחותיו העמוקים. הם היו בין הצדיקים הנסתרים של אותו דור. הבעש"ט הגיע לדור בו יש כבר חלק מסוים המוכן לשמוע את בשורתו. בשורתו של הבעש"ט היתה שכל עבודת ה' מתחילה מאהבת ישראל ודוקא בין פשוטי העם צריך לרומם את קרן ישראל ורק לעודד ולשמח ולא להטיל פחד. היו כבר אזניים קשובות לשיטתו החדשה. המגידים החיוביים היו ראשוני התלמידים של הבעש"ט.
לעומת זאת היו מגידים שתארו לפני העם איך הקב"ה בא לנקום בהם ולעשות להם רע. הבעש"ט בא כדי לתקן את הרושם המעוות לגמרי הזה. אצל הנביאים היתה התוכחה בלולה עם טוב. לא תיתכן תוכחה שהיא כולה רעה. הנביא בא בשם ה' להתרות בעם ולנבא לו חורבן, אבל כל דיבור שיוצא מפי ה' ממותק. לעומת זאת המגיד לא אומר כלל דברים מפי ה' אלא רק מפי עצמו, מתוך מידת הדין של עצמו. הרושם שיצרו בקרב פשוטי העם כי הקב"ה רוצה להרע להם הוא אבסורדי לגמרי.

מתנגד- 'רווק' , חסיד- 'נשוי'
העובדה שהבעש"ט נשאר לשבות כדי לרוות נחת משבת ההודיה מדגימה את הענין החסידי שיש לעשות נחת רוח לרבי. אצל המתנגדים המושג צורם אוזן ולדעתם יש לעשות מצוות כדי לגרום נחת רוח לה' יתברך בלבד. שורש התנגדותם הוא שבפנימיות אין להם אמונה שעבודת ה' היא צורך גבוה. לדעתם ה' לא זקוק כלל לעבודתינו ובעצם גם כלפי שמיא אין כוונה לעשות נחת רוח.

בין תשע האמונות של החסידות יש את האמונה שהעבודה היא צורך גבוה. אצל האחרים הדבר לא נתפס. לדעתם ה' לא צריך את עבודתינו כלל בבחינת "אם צדקת מה תתן לו"(איוב לה, ז.). זהו חלק מסוד הצמצום שלא כפשוטו, שה' צמצם את עצמו ורוצה לקבל נחת רוח. זו משמעות המשפט "ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים". למתנגד אין את העיקר של העבודה כצורך גבוה הגורמת נחת רוח וקל וחומר שאין לו את המושג של נחת רוח לרבי שנשמע מגוחך לדעתו.
מהי נחת רוח לה' או לרבי?
נחת רוח היא בחינת חתן - "נחית דרגא ונסיב איתתא"(יבמות סג, א.) (רד דרגא ושא אשה). כאשר עושים נחת רוח היא לא נותרת אצל המקבל אלא יורדת ומשתתפת עם נותן הנחת רוח. לעשות נחת רוח לה' פירושו להוריד את ה' לתוך החויה שלנו. העובדה שהבנים שמחים ויש מכך נחת רוח לאביהם מעידה על השתתפותו בשמחתם. עשיית נחת רוח לה' היא בעצם לעשות לו דירה בתחתונים.
החסיד רוצה לעשות נחת רוח כדי שהרבי יתקרב וימשך אליו. הנחת רוח מגבירה את הסיכוי שהרבי יסתכל על החסיד ו'יחדור' לתוכו. המתנגד נמצא במצב של רווקות נצחית ואילו החסיד שואף תמיד להיות 'נשוי'. המתנגד עושה את רצון ה' אבל עשיית נחת רוח לה' לא מעסיקה אותו. מי שחי על פי מידת הדין עושה הכל כדי שה' לא יענישו. הוא נמצא במתח מתמיד שלא יקבל מכות ולזכות בעולם הבא. הוא פוחד מקירבת ה' ומעדיף 'לשמור מרחק'.
היחס בין חסיד למתנגד מקביל לתיקון לעומת תהו. תיקון הוא מצב של נישואין ותהו - מצב של רווקות. התיקון מבוסס בעיקר על אהבה וחסד - "בחביבותא תליא מילתא" והתהו על יראה וגבורה. יש בתורה יראה - "א-ל קנא ונוקם"(נחום א, ב.)- שאלו אורות דתהו. גבורה לבדה גורמת לשבירת הכלים.
כאשר הבעש"ט ותלמידיו משתתפים בשמחה ומקבלים ממנה נחת הם בודאי מגבירים את השמחה. זהו מעגל שמחה אינסופי שהולך ומתגבר.

העלאת היראה והורדת האהבה
כדי שהנביא יוכיח את העם צריך ה' לשים רסן בפיו ולהכריחו בעל כורחו לעשות זאת. בניגוד למגידים שרצו להוכיח את העם, הוכרחו הנביאים לעשות זאת. אנו למדים כי רק אם ה' מכריח את האדם להוכיח מישהו או את הציבור עליו לעשות כן ואם לאו עליו לפנות לזולת בדרכי נועם בלבד. ה' מעדיף שיוכיחו אותו ולא את בניו! יש חילוק בין יחיד לציבור. יתכן שיהיה ליחיד דין תורה עם הקב"ה, אבל לגבי ציבור קיימא לן ש"ציבור לא מת", כלומר שלא יתכן שציבור שלם יהיה עבריין, ולכן יש להצדיקו תמיד. יש להוכיח את ה' מתוך הכאב הכי עמוק, כמו למשל צעקת הרבי "עד מתי?". דרך החסידות היא לתבוע מה' את הישועה.
ניתן להבין כאן את החידוש שבחסידות. אהבה וחסד הם כטבע המים שיורדים מלמעלה למטה. גבורה ויראה הם כטבע האש שעולה מלמטה למעלה. הבעש"ט בא להפנות את כל היראה כלפי מעלה, כלומר שאין לפחד משום דבר בעולם חוץ מה'. מצד שני יש איזון בין הגבורה והחסד. ככל שמעלים את היראה, כך מורידים את האהבה.
האדמו"ר הזקן אומר ששלימות אהבת ה' היא לאהוב את ישראל, לאהוב את מי שהאהוב אוהב. הסברנו שהתיקון של הבעש"ט הוא שילוב של יראת שמים ואהבת ישראל. לפני הבעש"ט היה מקובל שיש לאהוב את ה' ולפחד מהגיהינום, כלומר מדברים נבראים. כוונת הבעש"ט ב"לא לפחד משום דבר" היא שאין לפחד גם מהגיהינום. הפחד מה' הוא פחד אחר לגמרי ואף הפוך מפחד מפני דבר נברא.
כתוב שהקיום של "ואהבת את ה' א-להיך"(דברים ו, ה.) הוא התקשרות לאור אינסוף. יש לקחת את האהבה ממקור האהבה, מאור אינסוף ויש להורידו למטה. עיקר הביטוי של האהבה הוא כלפי כנסת ישראל, כלפי כל היהודים. באותו אופן פועלת היראה. יש לקחת את כל הדינים ולהפנותם בתוכחה כלפי מעלה, כלפי ה' ואז ממילא הם יומתקו בשורש.
הבעש"ט מוכיח את ה' וגם מלמד זכות על בני ישראל. הוא טוען כלפי ה' שעליו לרחם על בניו ואומר לו שכאשר הוא מרחם על בניו הם מודים לו ועובדים אותו בשמחה. זו המתקה של הענין גם למעלה וגם למטה והא בהא תליא.
כך ניתן להבין יותר את ה"לא לפחד משום דבר" של הבעש"ט. למרות התוכחה יש כאן העלאה של הכל כלפי ה' הממתיקה הכל. אין התוכחה כלפי שמים דומה לתוכחה שבה מוכיחים ומקללים בעל עבירה. המוכיח יודע שמדובר בקב"ה שהוא בעצם בעל הרחמים. מכאן נלמד שגם הפחד שמעלים למעלה נמתק בשורשו.
זו דוגמא נוספת של העקרון שיש להעלות כל מה שנמצא בקו שמאל של הספירות ולהוריד כל מה שנמצא בקו ימין. אם עבודת הבעש"ט היא משני הכיוונים מדוע נקראת התנועה כולה בשם "חסידות" דוקא?
משום שמה שמתגלה בסופו של דבר בסיום ההורדה הוא הימין. על הבעש"ט סופר שהיה שרוי ביראת ה' שאין כדוגמתה. הוא היה נתון כל הזמן ברעד פנימי, אבל היראה לא נראתה משום שהיא הופנתה כלפי שמים. מה שמתגלה היא האהבה היורדת ומופנית לעם ישראל.
הנקודה הפנימית כאן היא שאם צריך להוכיח עדיף להוכיח את ה', מפני שיש סיכוי טוב שיקבלה. לעומת זאת אין כמעט סיכוי שבני אדם יקבלו תוכחה, ובפרט בעיתים הללו.
הרבי הריי"צ מלמד ב"כללי החינוך וההדרכה" שלהפחיד את הילד ולתת לו לבכות מחטיא את המטרה ופועל כבומרנג. בכלל הראשון כתוב שאסור לגרום לכך שהילד יבכה מיד כאשר הוא עושה דבר לא טוב. ואילו בכלל האחרון משבעת הכללים הוא כותב שכל ילד רוצה בטבעו שיהללו אותו כאשר הוא פועל טוב וגם שיעירו לו ואף יענישו אותו כאשר הוא עושה רע. רק כאשר היסוד בין המחנך למחונך נכון ומושתת על אהבה (כנגד החסד) ניתן לתת שכר ועונש (כנגד המלכות).