החסידות - גילוי האחדות הפשוטה

תורתנו הקדושה אשר ניתנה לנו מסיני - תורה אחת היא, ואולם ארבעה רבדי פרד"ס בה - פשט, רמז, דרוש וסוד, שהם ארבעה חלקים וארבע שכבות עומק המתקיימים בתורה זה תחת זה (בסדר ההשתלשלות של "שיר מרובע"). בתחילה, טרם התגלות תורת החסידות, היתה כל אחת מארבע הדרגות הללו תחום בפני עצמו, הנדמה כנפרד מן השאר. אמנם, גדולי ישראל שבמשך הדורות היו עולים ויורדים בסולם העולה בית אל כחפצם וכהכנת לבם בטהרה, ועוסקים בכל החלקים השונים של התורה.

כך היה העולם נוהג עד שהערה עלינו השי"ת - בידעו את עניינו ולחצנו הנורא, ומה ש"לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" - רוח ממרום, ונחית מן שמיא עיר וקדיש, הלא הוא מורנו הבעש"ט (ותלמידיו ותלמידי תלמידיו הקדושים), וגילה לנו את תורת החסידות. ומהי תורת החסידות? היא גילוי האחדות הפשוטה, ממנה יוצא הכל ובה נעוצה החלוקה האחרונה לארבע.

החסידות היא הגילוי האלהי שכשם שהשי"ת, על כל הופעותיו בעולם שברא לכבודו, הינו עצם אחד בלבד - "אחד יחיד ומיוחד" - כך תורתנו הקדושה, היא עצם אחד בלבד, ואין נפרדים רבדיה זה מזה, וכך גם עם ישראל, על כל שכבותיו ופרטיו, הוא עצם אחד בלבד. יתרה מכך גילתה תורת החסידות - לא זו בלבד שקוב"ה אחד הוא, שהתורה אחת היא, וכל ישראל אחד הם - ולא זו בלבד ששלשתם קשורים זה בזה, כמאמר: "תלת קשרין מתקשראן דא בדא, ישראל מתקשראן באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא", אלא שבעצם "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" ממש - שאף כל שלשת אלו, קוב"ה, התורה, וישראל עמו מקשה אחת הם יחדו.

והנה, מצד היחידה שבנפש האלקית של כל אחד ואחת מישראל - שורש נשמתו ובחינת ה"משיח" הפרטי שבו, הנשאר לעולם טהור ומתוקן - מצד זה שווים כל ישראל לטובה, מצדיק גמור ועד לרשע גמור ממש (כל עוד שעדיין בשם ישראל יכונה), ואין גילוי השוויון העצמי הזה תלוי אלא בתשובה (בשעתא חדא וברגעא חדא), שלגביה שווים כולם - רשעים, בינונים ואף צדיקים - שהרי "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא".

וכשם שהוא ביחס לישראל - "גוי אחד", כן הוא אף ביחס ל"תורה אחת". מצד האחדות הפנימית של התורה, הפשט והסוד שווים ממש, אך כדי לגלות את יחודם הפנימי צריך שכל אחד ואחד מהם יהיה מוכר בפני עצמו. והוא בסוד "והחיות [החיות הפנימית שב'דברי אלהים חיים' - 'כי הם חיינו וארך ימינו'] רצוא [ב'סוד'] ושוב [ב'פשט'] כמראה הבזק".

[ועוד, "והחיות" רומז ל"לב ישראל חי", השרש והמקור של החיות הפנימית ממנה יוצא הבל הדבור אל הפה, ו"רצוא ושוב" רומז לעצם התנועה שבדבור. בכל דבור ודבור היוצא מפי האדם בדברי תורתנו הקדושה - בכל תנועת שפתים של תורה (= "רצוא ושוב") - הוא יכול וצריך לחוש מחדש את החיות הפנימית, את חוית הלב האלקית שהיתה בשעת מתן תורה, כמאמר חז"ל: "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע". גם עומק חוית מתן תורה היה בסוד "רצוא ושוב" - "על כל דבור ודבור פרחה נשמתם" הוא ה"רצוא", והחזרת הנשמה בטל בו עתיד הקב"ה להחיות מתים הוא ה"שוב". ה"רצוא" במתן תורה נבע מראית ה"סוד" שבדבר הוי', וה"שוב" שלאחריו נבע מראית ה"פשט" שבתורה. בקבלה מוסבר כי "פשט" היינו הלבוש החיצוני שניתן לפושטו, וענינו הפנימי הוא הכח האלהי להיות "פושט צורה ולובש צורה" - הכח לפשוט את לבושו-גופו הראשון (שבבחינת "משכא דחוויא") על מנת ללבוש צורה חדשה, גוף זך וטהור באמת. אזי, דווקא בגוף זה, מתעצם הסוד הפנימי והעצמי ביותר בפשט הפשוט ביותר ממש, וה"פשט" וה"סוד" נהיים לאחד. חיבור מחודש זה הוא בבחינת תחית המתים - פשיטת הלבוש הראשון והסתלקות מן העולם הזה, שתכליתה לשוב וללבוש לבוש חדש בתחיה מחודשת (שגם היא בעולם הזה דווקא) - שבה ועל ידה נשלמת ומתגשמת תאוותו יתברך, להיות לו דירה בתחתונים.]

חן - מנקודה להתפשטות

והנה, ידוע בשם כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שמורנו הבעש"ט זי"ע הוא "ראש כל המחנכים", ותלמיד תלמידו אדמו"ר הזקן נ"ע, בעל התניא והשו"ע, הוא "ראש כל המדריכים". ענין החנוך הוא לגלות את עצם "נקודת" היהדות בלב המחונך, בחינת "מועט מחזיק את המרובה", ואילו ענין ההדרכה הוא פיתוח ה"נקודה" הראשונית והמשכתה בבחינת "קו" ו"שטח" רחב, בגדלות אחר גדלות, שהוא ענין חסידות חב"ד. המשכה זו, בקו ושטח, היא סוד אות ן פשוטה, כרמוז בצורתה (סוד "ובו תדבקון).

נמצא ששני המאורות הגדולים - הבעש"ט, שענינו חנוך, ואדמו"ר הזקן - הם בסוד חן (כאשר שרש ה-נ של עבודת ההדרכה כלול בעבודת החנוך עצמה, וד"ל). האחדות הפשוטה שבאה לחשוף החסידות מאירה ומנצנצת דרך ה"חן" של שני המאורות הגדולים, שרק חיבורם יוצר שיקוף מלא, מוחשי ומיושב של האחדות הפשוטה. כפי שהוזכר לעיל, בתוך שתי הנקודות המתפשטות מן האחדות, הנקודה הראשונה דומה יותר לשיקוף פשוט של עצם האחדות ואילו השניה היא המחשה והמשכה מפורטת שלה (תוך פירוט ויחס לזולת חצוי). אכן, כפי שהוסבר, אליבא דאמת אין שיקוף של האחד בלי חיבור השנים שאחריו - החינוך של הבעש"ט מראה את האחדות הפשוטה (הבעש"ט מראה כיצד "צריך להיות") אך רק ההדרכה של אדמו"ר הזקן מאפשרת להמחיש ולהביא אחדות זו אל תוך המציאות (אדה"ז מלמד כיצד "אפשר להיות" ברמה אליה חנך הבעש"ט). החן האמיתי ממשיך את האחדות הפשוטה מהנקודה העליונה ומאפשר לה להופיע במציאות (ללא אבדן ממד האחדות הנקדותי ומעבר לסדר של השתלשות וריבוי - זהו בדיוק החן שבשילוב).

והנה, ציור האות ח עצמה כלול משתי האותיות ו ו-ז. בלשון האריז"ל, ה-ו רומזת ל"מקיף דאור ישר" בעוד שה-ז רומזת ל"מקיף דאור חוזר", והם כנגד שני הפרצופים שבכתר-עליון, עתיק יומין ואריך אנפין. במסורת החסידות ידוע ששני הפרצופים הם כנגד מורנו הבעש"ט (עתיק יומין) ותלמידו ממלא מקומו מורנו המגיד ממעזריטש נ"ע (אריך אנפין). לפי זה, אדמו"ר הזקן הינו כנגד פרצוף אבא, ראשית התגלות חב"ד - פרצוף אבא קשור במיוחד עם פרצוף עתיק, שהרי "פנימיות אבא פנימיות עתיק" (כפי שיתגלה בביאת המשיח, כידוע בכתבי האריז"ל), וד"ל.

"כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"

שתי הבחינות הנ"ל של מורנו הבעש"ט וכ"ק אדמו"ר הזקן - סוד החן כנ"ל - מרומזות בפסוק: "כי עמך מקור חיים (= אור אין סוף = אור אור) באורך נראה אור". פעמיים "אור" - אור אור - הוא סוד שמו של אדמו"ר הזקן - שניאור. שני האורות הם כנגד שני ה"אור" המופיעים ביצירת האור במעשה בראשית: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" - "יהי אור" כנגד אור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין, "ויהי אור" כנגד אור אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין, כמבואר בדא"ח.

האור הראשון, הסובב, הוא האור הנעלם, שנמצא בהשואה בכל העולמות הנאצלים והנבראים לקיימם תמיד. האור השני, הממלא, הוא האור הנגלה בפנימיות המח והלב ע"י עבודתנו, עבודה תמה, בתורה ומצות, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה".

ועוד, בדרגה נעלית יותר, האור הראשון הוא "אורך" ממש, שהוא ההעלם העצמי של אור במאור (עצמותו ומהותו יתברך ממש), שלמעלה מעלה מבחינת סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, שכן אינו בערך כלל לבחינת עלמין ועל כן אינו מתייחס אליהם כלל, כמבואר בדא"ח. האור השני הוא בחינת "נראה אור", דהיינו סוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (כאשר אנו, כל נשמות כנסת ישראל המושרשות בשכינה, רואים את אור קודשא בריך הוא ומתיחדות עמו) - יחוד וזיווג האור הסובב והאור הממלא על-ידי עבודתנו בתורה ומצוות. אמנם, הכח לשוב ולחבר את שני האורות הנפרדים בא מכח האור העצמי הראשון דוקא - "באורך נראה אור".

חן רעננות החסידות

והנה, ידוע שדרך וסגנון מורנו הבעש"ט זי"ע - משקף האחדות הפשוטה - היה לגלות תורתו הקדושה במשל וחידה ורמז, בראשי תבות וסופי תבות, צרופי אותיות וגימטריאות וכו' (עיין בפרוש המיוחס לו למזמור ק"ז בתהלים), ואילו סגנון חב"ד - הממשיך ומפרט אחדות זו עד שתתישב במציאות - הוא לגלות רזין ואף רזין דרזין דאורייתא בבחינת פנים מאירות ופנים מסבירות, בבאור עמוק ורחב ובטוב טעם ודעת, עד שהענין האלהי יקלט היטב במח ובלב, ויפעל את פעולתו הרצויה להוליד אהבת ה' ויראת ה' בלב כל דורש ומבקש ה' באמת בהתבוננות מעומקא דליבא.

ועתה, בעקבתא דעקבתא דמשיחא, נתמעטו הלבבות מאד והשעה דורשת התעוררות כללית מחדש שבאה מכח הרמז - רמזי תורה - דווקא, שמטבעם להפליא, ובכך לעורר (מתרדמת הזמן והשקיעה העמוקה בהבלי העולם הזה) את לב השומע. בחיי היום-יום, ענין הרמז (המתיחס לעולם העשיה), הוא הרגשת ההשגחה הפרטית מאתו יתברך על כל צעד ושעל של החיים, ההבנה שה' מרמז ומורה לו דרך בכל דבר המתרחש לו בחיי היום-יום, כיצד להתקרב אליו יתברך בלב תמים. ביחוד נכון הדבר בארצנו הקדושה, אשר "תמיד עיני הוי' אלהיך בה וגו'", בגילוי השגחה פרטית (על כל אדם ואדם ועל כל פרט ופרט) והשגחה כללית (על הדברים הנוגעים לשלמות העם ולשלמות הארץ) - הרמזים הם פן החן הרומז ומזכיר לאדם בכל מקום שהוא את אחדות ה' הפשוטה.

אכן, כאשר אין הרמז מלא וחדור בתוכן ובאור פנימי הוא עלול להפוך ל"בליטה" חיצונית (המוסיפה יניקה לחיצונים ר"ל), ובסוד "...אף עשיתיו" - הרמז השייך לעולם העשיה (כנ"ל) עלול לגרור אחריו חרון אף. לכן, בכל גימטריא וכו' גוף החשבון והרמז צריך להיות בטל לגמרי לאור הפנימי הממלאו (ועל המצב בו לא נמצא האור הפנימי בגלוי בגוף הרמז נאמר "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"). אסור לנתק את ה-ח העליונה (שאינה מתישבת במציאות, אלא מרחפת עליה ומנצנצת אליה במרומז בלבד) מה-ן המישבת אותה במציאות - כשיש פירוד בין השנים המאזנים סר החן ושוב לא ניתן לפגוש בתוך המציאות באחדות הפשוטה.

החזרה לאחדות הפשוטה - עליה בדרך החן

החסידות האירה את האחדות הפשוטה מלמעלה למטה. אכן, כאשר רוצים לעלות חזרה אל האחדות הפשוטה דרך לימוד התורה - שבגלוי מתחלקת לארבעת רבדי הפרד"ס, תכלית ההשתלשלות של "שיר מרובע" - יש לעשות זאת דרך תיקון הלב ה'משולש', בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה:

ה"הכנעה" פירושה המסירה והנתינה באמת ובשפלות לשקוד בלימוד פנימיות תורתנו הקדושה בכלל, בחשק נפלא ובבחינת "תחנונים ידבר רש" שירחם ה' עלינו במהרה, ויאיר לנו את אור פניו יתברך, ונזכה ל"תורה חדשה מאתי תצא" מפי משיח צדקנו יבוא ויגאלנו בב"א (שאזי יקוים "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון").

ה"הבדלה" היא עבודת העיון המעמיק לברר היטב את הענינים האלקיים המתבארים בפנימיות התורה, "דבר דבֻר על אפניו" . והוא על-פי תורת חב"ד דוקא, שהיא "תורה ברורה" המבארת היטב את כל הענינים והסודות האלקיים, מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, "למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית". זו עליה ל-ן של החן - לקו המתפשט מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין.

מתוך שני אלו יוכל לבוא לבחינת ה-ח המשקפת את האחדות הפשוטה ממש - לבוא לבחינת ה"המתקה" ולזכות ל"נביעת האין-סוף" (לשון מורנו הבעש"ט), בבחינת "חלקי הוי' אמרה נפשי" בכל חלקי פרד"ס התורה, ובפרט בדרך של רמז ו"נקודות" טובות המשמחות לב אלהים ואנשים ומעוררות את הגעגועים והאהבה המסותרת שבלב כל ישראל לשוב אל חיק אבינו שבשמים בענוה ובשמחה, כמ"ש "ויספו ענוים בהוי' שמחה" - "ולענוים יתן חן", אכי"ר.