חיי הבעש"ט

ד
התגלות אחיה השילוני

נולדתי בעירה אקופ בשנת תנ"ח וכשמלאו לי חמש שנים התיתמתי מאבי ומאמי זכרונם לברכה. חייתי על חשבון הקהל באכילה שתיה, מלבושים ושכר לימוד. אך בראות פרנסי ומנהיגי העיר שאין בי סימן ברכה בלימודים עזבוני לנפשי, והלכתי מעיר לעיר וממושב למושב, עד שבאתי לעיר בראדי בהיותי בן י"ח שנה ונעשיתי למלמד דרדקי. בעיר זו גר גיסי הקדוש רבי גרשון מקיטוב, ובביתו גדל יתום אחד ומסרו לי אותו שאלמד אתו חומש ועל ידי זה התגלגל שנעשיתי גיסו, בנשאי את אחותו לאשה.
לא ידעתי אז- מספר הבעל שם טוב במכתבו-שבזכות אבותי הקדושים יש לי נשמה גבוהה. והנה פעם אחת ביום ערב שבת קודש פרשת "וישב", בשעה אחת אחרי חצות היום, נפלה עלי תרדמה גדולה ובחלומי והנה איש זקן אומר לי:
-היודע אתה מי אני? לא! עניתי.
- ויאמר לי: דע לך שנשלחתי מן השמים ללמוד אתך ובכל יום ויום תהיה בין ההרים הגדולים אשר סביבות העיר, ואבוא ללמוד אתך ולגלותך איך להתנהג. אך אל תגלה זאת לאף אחד וגם לא לזוגתך, כי אסור שדבר זה יוודע עד שאתן לך רשות על כך.
וכששאלתיו לשמו - ענה לי שבהמשך הזמן יוודע לי.
הזקן נעלם, ואיקץ. דמיתי בלבי שרק חלום הוא ואין לשים לב לזה. הלכתי לטבול לכבוד שבת קודש, והנה אך הכנסתי ראשי במים, חזיתי את הזקן בעיניים פתוחות - דרכי היתה לפתוח את העיניים בתוך המים - ומורא ויראה גדולה נפלה עלי, הרגשתי שנהפכתי לאיש אחר ורוח קדושה מרחפת עלי.
בשעת קבלת שבת - ממשיך הבעל שם טוב -ראיתי את אנשי הקלויז ולא ידעתי על מה ולמה. והנה בליל שבת בא אלי אותו זקן בחלום ואמר לי: אל תדמה בנפשך שהיה זה רק חלום, לא יקירי, היו אלה דברים אמיתיים, והא לך ראיה שביום ראשון תצא אל מחוץ לעיר ותפגוש אותי בין ההר השני לשלישי ולמען השם לפני שתצא לשם תטבול במקוה ארבע פעמים, ונעלם.
כשהקיצותי משנתי התחלתי להבין שאין הדברים כפשוטם. כי אין זה רק חלום אלא דבר מן השמים והכל הוא בזכות אבותי הקדושים ז"ל שהרבו תחינה ובקשה לפני כסא הכבוד שירחמו עלי מן השמים ואזכה להגיע למדרגה גבוהה, כך הבנתי. והנה בתפילת שחרית של שבת קראוני לתורה וכיבדוני ב"מפטיר". והדבר היה לפלא בעיני כי עד אז לא זכיתי אף פעם שיכבדוני ב"מפטיר".
בסעודה השלישית של שבת קודש. קראני גיסי הקדוש- רבי גרשון מקיטוב-ואמר לי: ישראל'יק רואה אני בך השתנות גדולה על פניך, האם אינך בקו הבריאות, או מה?- לא עניתי מאומה כפי שפקד עלי האיש הזקן. במוצאי שבת קודש בביתי אחרי הבדלה כשאמרתי "אליהו הנביא" שאלה אותי עקרת ביתי מה הנך חיוור כל כך? וגם לא עניתי כמובן.
ביום ראשון פרשת מקץ - ממשיר הבעל שם טוב במכתבו - ירד שלג גדול, אך אני לא שמתי לב לכך ועשיתי את שלי. שעה אחת לפני חצות היום הלכתי לטבול במקוה , ומיד שמתי פעמי אל מחוץ לעיר אל המקום המיועד בין ההר השני לשלישי. והנה האיש הזקן עומד לנגדי ואמר לי ללכת אחריו.
הלכתי אחריו אל תוך מערה אחת בנקרת הצור שהיתה מלאה אורה ועמדו בה שלחן אחד ושני כסאות. הזקן התיישב על כסא אחד וציווה עלי לשבת על הכסא השני, הוציא מחיקו ספר שראיתיו זו הפעם הראשונה וכשהתחלתי לקרוא בו הרגשתי כאילו נשמה יתירה נכנסה בי, וממש האירו עיני ונהירין לי שבילין דרקיע ונפתחו לפני שערי בינה. כעבור שעתיים אמר לי הזקן, בני מספיק להיום ובעזרת ה' נמשיך מחר, אך הישמר לך שלא לגלות זאת לאף אחד. שאלתיו לשמו וענה לי עוד לא הגיע הזמן לכך. נטלתי ביד ימינו ויצאנו מהמערה.
הזקן ליווני עד שער העיר, הניח ידיו הקדושות על ראשי ויברכני. וכך נמשך הענין יום ביומו משך שנה תמימה ולא ידעתי את שמו של מורי ורבי זה. פעם אחת באמצע הקיץ לפני שנפרדנו ליד שער העיר, גילה לי את שמו הקדוש ומרוב מורא ופחד שנפל עלי על שזכיתי לקבל לקח וללמוד תורה מרב קדוש ונורא כזה - נפלתי ארצה בחלישות, אך בעזרת השם שבתי לאיתני ומורי ורבי אמר לי להחליף מקום עיר מגורי לכפר, ובעזרת גיסי הקדוש רבי גרשון, שניתי מקום מגורי לכפר קיטוב, שם עשיתי לי בית מזיגה ומשבת לשבת הנני בהתבודדות בין ההרים ובכל ערב שבת אני הולך לביתי לשבת. מדי יום ביומו מימות החול אני מקבל את פני מורי ורבי הקדוש המגלה לי רזין דרזין, אשר ב"ה כל רז לא אניס ליה.
אך זה לי כחודש ימים שמורי ורבי אמר לי: יודע אתה ישראל'יק שכבר הגיע הזמן שתתגלה, כי כך נכתב ונחתם בשמים שכשימלאו לך ל"ו שנה - תתגלה, וכפי הנראה הנה - ממשיך הבעל שם טוב במכתבו - שנה תצ"ד אהיה מוכרח להתגלות ומצטער אני צער רב מזה כי מה נופל אני משאר חבירי הקשישים ממני. ועוד זאת בידעי ששערוריות גדולות ומחלוקת רבה תפרוץ על ידי זה ויהיו לי מתנגדים רבים אשר ירצו לבלעני חנם ואם שלבי נכון בחסדי ה' מעודי לא עזבני עד היום ובטח לא יטשני לנצח, אך למה לי כל התלאה הזאת, הלא כעת טוב לי מאוד, לומד אני בסתר וזוכה לקבל את פני מורי ורבי הקדוש מדי יום ביומו ורחוק אני מהבלי העולם השפל ועתה תבוא עלי עת נוראה כזו.

"אוצר סיפורי חב"ד" א' עמ' 11.

ענוה גמורה
כל סיפור מנסה להעביר משהו בעל מודע של המספר. גירסה זו מנסה להעביר את הענוה הגמורה של הבעש"ט. יש לשים לב בעיקר לרוח הסיפור ופחות לפרטיו. רוח סיפור זה היא הביטול הגמור שיש לבעש"ט כלפי עצמו, למרות שכבר בגיל שמונה עשרה היה ראש הצדיקים הנסתרים והיה לו גילוי אליהו. הוא תולה את מדרגתו העצומה בזכות אבותיו בלבד.

ילדותו של הבעש"ט מזכירה את הסיפור ב"סדר הדורות" על הרמב"ם שלא היה מוצלח בלימודיו עד שאביו גרשו מביתו. הוא נדד עד שהגיע למקום מסוים, בו בכה הרבה עד שנפתחו לו מעיינות החכמה. זהו משל בחסידות לחכמה הטבועה בעצם הנפש. (במונחי הקבלה- לא החכמה שנמצאת במציאות שבאריך אנפין אלא החכמה שבעתיק יומין.)
יתכן שהאדם הוא באמת סתום ורק בזכות התפילה המגלה רצון חדש ומחוללת נס ניתן להגיע לחכמה כפי שהיא בהעלם העצמי של הנפש.

הבעש"ט מודע היטב למחלוקת העתידה לפרוץ בעת התגלותו. מסופר כי נשמתו של הבעש"ט הסכימה לרדת לעולם הזה בתנאי שירדו עמה "ששים גבורים"{שיר השירים ג, ז.}, הלא הם תלמידיו הקדושים. כבר בעת ירידת הנשמה היתה לו תחושת מלחמה. הדבר משתלב עם ענוותנותו. יכולה להיות לצדיק הרגשה תת מודעת לכך שדבריו לא מקובלים בעולם הזה ולכן הוא בוחר לשמור על 'פרופיל נמוך'. בחינוך ניתן למצוא תופעה דומה אצל ילדים גאונים שנחשבים סתומים רק מפני ששיטת החינוך הנהוגה בחברתם לא מסוגלת לחשוף את כשרונם האמיתי.