קבלה מעשית

יש שני סוגי קבלה: הסוג הראשון של הקבלה נקרא קבלה עיונית. האחד הוא לימוד ההוראות העמוקות שהקבלה מגלה בבריאה, פנימיות אור ה' בבריאה ואורו האין סופי המקיף של ה'. הסוג השני של הקבלה נקרא קבלה מעשית. הקבלה המעשית משתמשת בחכמת הקבלה על מנת להשפיע על אירועים המתרחשים בעולם. לעיתים, הקבלה המעשית מזמינה כוחות רוחניים כגון מלאכים וכוחות רוחניים אחרים הקיימים בעולם, ומצווה עליהם או משביעה אותם לבצע מעשה או תפקיד מסיום במציאות. לפני 400 שנה, האריז"ל קבע שבדורותינו, אל לנו להתעסק עם קבלה מעשית. מכיון שבית המקדש אינו עומד על תלו ואין לנו אפר פרה אדומה, אין לנו אפשרות לטהר את גופינו. עיסוק עם קבלה מעשית על ידי אדם לא טהור הוא מזיק מאד. לכן אסר האריז"ל כל שימוש בסוג זה של קבלה.

כשמייסד החסידות, הבעל שם טוב היה עדיין צדיק צעיר, הוא נקלע למצב מסוכן. על מנת לברוח, היה עליו לחצות נהר. מכוון שהוא ידע קבלה מעשית, הוא ידע איך לבטא שמות סודיים של ה'. על ידי כך, הוא קבל כח לחצות את הנהר, וניצל. מסופר שכל חייו הצטער הבעל שם טוב על כך שהוא פעם השתמש בקבלה מעשית, שכבר נאסר על ידי האריז"ל. למרות שהבעל שם טוב השתמש בקבלה המעשית במצב קדוש של נשמתו הגדולה, הוא התחרט וחזר בתשובה על כך שהוא השתמש בקבלה מעשית להשפיע על המציאות.

כשיהודי חוזר בתשובה באמת, ביחס לדרגת נשמתו והתיקון המתבקש מנשמתו, יש אות משמים שתשובתו התקבלה ושהיא מושלמת. סימן אחד של תשובה אמיתית הוא כשאדם מוצא את עצמו באותו מצב בו הוא חטא מקודם, והפעם הוא מגיב לנסיון בצורה הראויה. כעבור שנים רבות, הבעל שם טוב מצא את עצמו שוב במצב מסוכן דומה. היה עליו שוב לחצות נהר על מנת להנצל מסכנה. אך הפעם, הוא לא השתמש בקבלה מעשית כדי לקבל כח לחצות את הנהר. הוא היה כה מקושר עם ה' שעומק האמונה שבנשמתו הטהורה נתן לו הכח העל טבעי הנסי לחצות את הנהר. אז ידע הבעל שם טוב שתשובתו התקבלה.

זו היא מהות החסידות, הנשמה הפנימית של הקבלה, שהבעל שם טוב גילה לעולם. מזמן הבעל שם טוב, הקבלה היא רק על מנת לקרב את האדם לה', ולגלות את המשיח. הכח של הנשמה להשפיע על אירועים או מצבים בעולם נקרא מודעות טבעית. מודעות זו חייבת להתבסס אך ורק על אמונה תמימה בעצמיות ה' ובאורו האין סוף. דרך גילוי הקבלה של הבעל שם טוב ותלמידיו, אפשר להתייחס למטרה זו ולהתמקד עליה. היא יכולה לחדור את הנשמה, ולהביא כח לחולל נסים בעולם דרך אמונה טהורה ותמימה, ביחד עם ההשראה ורוח הקודש שנובעים מלמוד הקבלה.

האם ראוי לקבל עצות ממקובלים?

הזמנת כוחות רוחניים לבצע את רצונו של אדם היא דבר האסור בתכלית. לעומת זאת, קיימות פעולות אחרות, שאמנם אינן אסורות, אבל הן מהוות חלק שטחי של הקבלה. לעיתים, אנשים הולכים ל"מקובל" ומבקשים שדרך השמות של בני זוג פוטנציאליים יקבע על פי חישובים בקבלה האם זווג זה הוא מתאים. "מקובלים" עושים חישובים אלו בדרכים רבות. אולם, חשוב מאד להבין שנוהג זה שטחי מאד ולא משמעותי. לא מומלץ כלל לבקש עצה כזאת. חישוב מעין זה אמנם אינו נחשב לקבלה מעשית האסורה, אך הוא שטחי לגמרי

מקובל אמיתי הוא אדם שהתפתח מבחינה רוחנית כתוצאה ממאמציו התמימים להתקרב לה'. מתוך כך, הוא זוכה לחושים רוחניים אמיתיים. הוא אינו משתמש באמצעים טכניים או שטחיים. רבי אמיתי, כגון רבי חסידי, הוא אכן כתובת לכל שאלות החיים. הצדיק האמיתי כל כך קשור ללימוד הפנימי של הקבלה, עד שהוא זוכה לחוש עמוק בנשמתו שדרכו הוא חש את המציאות ויודע מה להמליץ לכל אדם שניגש אליו לעצה.

האם קמיעות נחשבים לקבלה מעשית? האם הם יעילים?

קמיעות הם על הגבול בין קבלה מעשית והופעה שטחית של הקבלה, בדומה לחישובי שמות.
יש מקור לקמיעות בתורה. כשתלמיד חכם גדול כותב שמות קדושים (מבלי לומר אותם בפיו) על קלף ומכניס את הקלף למיכל הנלבש על ידי המקבל, יכולים להיות לדבר זה כוחות רפואיים ורוחניים. בתחילת חייו של הבעל שם טוב, מכוון שהוא היה מרפא, הוא השתמש בקמיעות. לפעמים הקמיע פועל בזכות האמונה של המקבל בכח הרוחני של הקמיע. בסוף חייו, הבעל שם טוב כבר לא נהג לכתוב את שמות ה' בקמיעות, אלא את שמו בלבד: או ישראל בן שרה או ישראל בן אליעזר. זה היה הקמיע המושלם שניתן על ידי הבעל שם טוב.

ידוע לנו שהרבי מליובאוויטש נתן דולרים לאנשים כדי שאותם אנשים יתרמו את הכסף לצדקה. הוא נתן מתנה חומרית ממשית, אך המתנה היתה קשורה למצוה הרוחנית של צדקה. בזכות קיום מצות הצדקה על ידי האדם, היה אפשר לברך אותו אדם. חז"ל אומרים שמי שמקבל מטבע מידי איוב (- שהיה צדיק) מקבל ברכה. זה מקור בתלמוד שקבלת מטבע מצדיק גדול מביאה ברכה.
אם כן, אנו רואים שיש קמיעות מותרים. הגורם הקובע הוא צדקותו וכוונותיו של נותן הקמיע.