עבודת החסידות

ב
סוד התינוק שנפטר

אשה אחת באה אל הבעש"ט, וביקשה, כשדמעות בעיניה, שיברך אותה לזכות ללדת בן.
"סעי לביתך" אמר לה הבעש"ט וה' יברך אותך בבן".
האשה חזרה לביתה שבעת רצון, וסיפרה לבעלה, רבי יעקב, שהיה צדיק נסתר, על ברכת הבעש"ט אשר דבריו קדושים ומתקיימים. ואכן, כעבור שנה נולד להם בן. הבן היה יפה תואר ומוצלח והוריו רוו ממנו הרבה נחת.
בהגיע הבן לגיל שנתיים, הביאוהו הוריו אל הבעש"ט כדי שיברכו. הבעש"ט לקח את הילד על ידיו ונישקו. החזירו להוריו וציוה להם לנסוע הביתה.
עם שוב ההורים לביתם, נפטר הילד לפתע.
ההורים השכולים, שבורים ורצוצים, באו מלאי יגון אל הבעש"ט מיד לאחר ה"שבעה" ושפכו לפניו את מר לבם.
"שמעו את אשר אספר לכם" אמר להם הבעש"ט וכך סיפר:
היה פעם מלך אדיר שלא היה חסר לו מאומה כי אם בן שיירש את המלוכה אחריו. שאל המלך את יועצו מה לעשות. אמר לו היועץ: "איש לא יוכל לעזור למלך מלבד היהודים, והעצה- יוציא המלך פקודה, שאם בתום שנה לא יזכה המלך לבן, יגורשו כל היהודים מארצו.
המלך גזר את הגזירה והיהודים התכנסו בבתי כנסת, צמו ואמרו תהלים, ובקשו רחמים מאת ה' שיתן למלך בן. בכייתם ובקשתם בקעו את כל הרקיעים. בגן עדן היתה נשמה קדושה שלא יכלה לראות בצערם של היהודים, עמדה לפני כסא הכבוד ואמרה: "ריבונו של עולם, שלח אותי לעולם הגשמי כבנו של המלך, ובלבד שהיהודים לא יסבלו חלילה!"
וכך הווה, בטרם כלתה השנה, ילדה המלכה בן. המלך היה מאושר מאד וביטל מיד את הגזירה על היהודים.
המלך שכר פרופסור גדול ללמד את בנו. יורש העצר הצעיר גילה כשרונות נדירים בכל תחום שלימדו אותו, אך הלימודים לא היו לרוחו.
פעם אחת אמר יורש העצר לאביו שהלימודים אינם מספקים אותו, והמלך החליט לשלוח אותו אל האפיפיור בכבודו ובעצמו, שהוא ילמד אותו. האפיפיור הסכים ללמד את בן המלך, אבל בתנאי ששעתיים בכל יום לא יורשה גם בן המלך להפריעו כי באותו זמן הוא מסתגר בחדרו ועולה השמימה. המלך הבטיח לו זאת. הנסיך לא יכל להתאפק מלדעת מה עושה האפיפיור בזמן שהוא מסתתר. פעם אחת התאים מפתחות ונכנס לחדרו, ומה מאד נבהל בראותו את האפיפיור יושב ולומד תורה כשהוא עטוף בתפילין ומעוטר בתפילין.
האפיפיור פחד מאד, כי סודו שהוא יהודי, התגלה. אך הנסיך הרגיעו באומרו שזה זמן רב הינו נמשך להיות יהודי, וביקש את האפיפיור שיכין אותו לקראת גיור.
לאחר מכן נסע הנסיך הביתה אל אביו, אבל לא סיפר לו מאומה ממה שעבר עליו. זמן קצר לאחר מכן יצא הנסיך את בית המלך ולא חזר. הוא התלבש בבגדי איכר פשוטים ויצא למדינה אחרת, שם התגייר וחי כיהודי כשר וחרד לדבר ה' עד יום מותו.
כאשר חזרה ועלתה נשמתו למעלה ועמדה למשפט, לא העיז אף אחד לומר דבר רע כלשהו על נשמה קדושה כזו, שמסרה את הנפש למען היהודים. אולם מקטרג אחד טען ששנתיים ימים התחנכה הנשמה בידים לא יהודיות, ודבר זה צריכים לתקן. הוחלט בשמים שהנשמה תרד שוב לעולם הגשמי ותתחנך במשך שנתיים בידים יהודיות כשרות.
כאן עצר הבעש"ט לרגע, ואחר כך הוסיף:
"הילד שלכם היתה אותה נשמה קדושה. מן השמים לא הוקצבו לכם ילדים, ומה אכפת לכם ששנתיים ימים גידלתם נשמה קדושה?!"
בשמוע ההורים סיפורו של הבעש"ט על הנשמה הקדושה שמסרה את נפשה כדי להציל יהודים מגזרות קדושות פרצו בבכי, באמרם כי לא ידעו איזו נשמה קדושה היתה אצלם, ובקשו מהבעש"ט תיקון שמא לא שמרו על אותה נשמה קדושה בכשרות הראויה לה.
שקע הבעש"ט בהרהורים ואמר לאיש:
"היה לשמש בבתי כנסת, ושים לבך היטב לילדים הרכים הבאים לבית הכנסת ואינם יודעים עדיין לקרוא מן הסידור. אסוף אותם למקום אחד, וכאשר המנין מתפלל- אמור אתם "אמן", "אמן יהא שמא רבא מברך", "ברכו" ו"קדושה", וכאשר נושאים את ספר התורה וכשמחזירים אותו לארון הקודש- הגבה את הילדים למען ינשקו את ספר התורה."
ולאשה ציוה הבעש"ט שתהיה למילדת ותטפל ביולדות עניות, כשיוולדו בנים- אמר לה הבעש"ט- "הזהרי מאד, שעד ברית המילה יקראו לפניהם קריאת שמע, ולחלק לילדים מיני מתיקה כדי שיאמרו שם ברכות, ומן הברית והלאה יחבשו לבנים כיפה, ויזהרו בנטילת ידים שחרית."
הבעש"ט ברך אותם שהשי"ת ירפא את ליבותיהם השבורים.
נסעו בני הזוג לביתם. ואכן האיש נעשה מיד לשמש בבית כנסת גדול בעיר פינסק, והאשה היתה למיילדת. שניהם מילאו את כל אשר ציוה עליהם הבעש"ט בזהירות גדולה.
האיש היה מכנס את הילדים הרכים בבית הכנסת בשעת התפילה ואמר אתם "אמן", "אמן, יהא שמיה רבה מברך", "ברכו" ו"קדושה", והיה מגביהם לנשק את ספר התורה, ובצאתם מבית הכנסת גם את המזוזה.
בד בבד שמרה אשתו על תפקידה לטפל ביולדות עניות, לקרוא קריאת שמע עם הילדים הבאים לבקר כל ילד שנולד, לברך עמהם ברכות, ולהזהר שלילד הנולד יחבשו כיפה גם בשעה שישן וליטול את ידיו כשהוא מתעורר משנתו.
כך עברו שנתיים נוספות ובתום זמן זה ברכם ה' בבן זכר, שנקרא שמו בישראל אהרון. הילד גדל והיה לצדיק מפורסם, רבי הגדול מקארלין, שאביו היה הצדיק הנסתר רבי יעקב מפינסק.

כשסיפר רבנו הזקן סיפור זה, אמר, ששבעה דברים יש ללמוד ממנו:
1. מסירות נפשו של הבעש"ט על אהבת ישראל. דבר ידוע בקרב הצדיקים בעלי רוח הקודש וגילוי אליהו, שבבית דין של מעלה קיים היכל מיוחד בו מענישים את אלה המגלים סודות אלקיים בענין גלגולי נשמות וכדומה, ועם זאת מסר הבעש"ט את נפשו וגילה זאת כדי להשיג שני דברים: לנחם את רבי יעקב ורעייתו, ולהסביר להם שלפני כן לא נגזר עליהם לזכות בילדים.
2. כיצד צריך להבין רמז מתוך מילה אחת.
3. שהדרך העיקרית לעורר רחמי שמים היא על ידי עבודה בפועל.
4. זוג הזקוק לרחמי שמים, אף על פי ששניהם ענין אחד הם, זקוקים שניהם לזכות של עבודה בפועל.
5. גודל הזכות באמירת "אמן", "אמן יהא שמיה רבה", "ברכו" ו"קדושה", לברך עם הילדים הקטנים שיאמרו בשפתותיהם הטהורות.
6. חשיבות מנהגי ישראל לנשק את ספרי התורה בהוצאתם מארון הקודש ובהחזרתם, ולנשק את המזוזה.
7. גודל הזכות שבחינוך למצוות, המתחיל משעת לידת הילד, כי חינוך הוא כלי טהור לאור האמונה.


הרבי הריי"צ סיפר:
אביו של הרב הקדוש רבי אהרון מקארלין היה רבי יעקב שמש, חסיד של הבעש"ט . הוא היה מ"הנסתרים". פועלו היה לבקר בבתי היולדות העניות, להסיק את התנורים ולהאכיל את הילדים בבית.
האימרה ב"תורה אור" (תצוה פב,ב)- "אהרן אותיות נראה", היא מאמר של הבעש"ט אל רבי יעקב שמש. הבעש"ט אמר על רבי יעקב שמש, שהוא רואה אלקות במוחש. מ"נראה" כזה צומח "אהרן". היה זה זמן רב לפני לידתו של רבי אהרן מקרלין.

אוצר סיפורי חב"ד א עמ' 93 . ספר השיחות ה'תש"א עמ' 152

תשובה חסידית
לאחר שהבעש"ט גילה להורים את גודל נשמתו של בנם שהסתלק, חזרו בתשובה של חסידים לפנים משורת הדין על כך. יש סיפור ידוע על רבי אלימלך שנמצא בוכה בערוב ימיו ועושה תשובה על כך שציער את אמו בעת שינק ממנה! יש גם סיפור על יהודי אחד שארח כהלכה את רבי סעדיה הגאון מבלי לדעת את זהותו. כאשר נודע לו לאחר מכן שאורחו היה גדול ישראל, הצטער על כך שלא כיבדו לפי רום מעלתו.
בגלל תגובתם החסידית היתה התעוררות מלמעלה לרחם עליהם והבעש"ט נתן להם תפקיד חדש בחייהם, אותו מילאו בזהירות רבה ובהידור רב, וביטלו בכך את גזירת העקרות. הם זכו לשינוי המזל כמו אברהם אבינו עליו נאמר "אברם אינו מוליד אברהם מוליד"(בראשית רבה פרשה מד ד"ה י.). הכל היה בזכות תשובתם הטהורה, כאשר חזרו בתשובה בתמימות על דבר שאינו מצריך תשובה. עיקר התשובה לפי הבעש"ט אינה על עבירה אלא רצון פשוט לשוב אל ה' כפי שכתוב -" והרוח תשוב אל הא-להים אשר נתנה"(קהלת יב, ז.(. את הסיפור סיפר האדמו"ר הזקן שהיה חברו של רבי אהרן מקרלין שנולד בסופו של דבר לאותו הזוג. מסופר שרבי אהרן מקרלין היה גדול המקרבים בעלי תשובה, והכל בכח של תשובתם הטהורה של הוריו. המגיד אמר עליו שהוא יד ימינו, ימין המקרבת וה"פשוטה לקבל שבים"(תנחומא בשלח סימן ט"ו). רבי אהרן היה כאהרון הכהן בעל מידת החסד.

לקחי הסיפור לפי 7 הספירות
ניתן לסדר את שבעת הדברים שיש ללמוד מהסיפור לפי האדמו"ר הזקן לפי הספירות:

1. הבעש"ט סיכן את עצמו ומסר את נפשו בכך שגילה לבני הזוג סודות בענין הגילגולים והכל מתוך מגמה של אהבת ישראל. על חסיד נאמר שהוא שורף את ציפורניו למרות שבכך הוא מזיק לעצמו והכל מתוך מגמה שלא להזיק לזולת. האהבה שהיא פנימיות ספירת החסד מביאה לידי מסירות הנפש. הבעש"ט הוא אב הטיפוס של החסיד ולכן הוא כאברהם אבינו - "חסד לאברהם"(מיכה ז, כ.) .

2. הבעש"ט אמר לבני הזוג שנגזר עליהם שלא יהיה להם ולד. והם הבינו בהבנה פנימית עמוקה מאד שאם הטבע 'נשבר' לגביהם פעם אחת, למרות שהולד נפטר, סימן שעל ידי תשובה גדולה יותר יזכו להוליד פעם נוספת. הפסוק "ולבבו יבין ושב ורפא לו"(ישעיה ו, י. ) המלמד שהתשובה באה מבינה הוא אסמתכא לתחושתם. ה"ורפא" הוא הרפואה וההולדה שבאים בעקבות ההבנה.
הבנת הרמז היא התעוררות של העלאה מלמטה למעלה הבאה מצד ספירת הגבורה כלשון הפסוק "אני בינה לי גבורה"(משלי ח, יד.). הלויים הבאים מצד הגבורה מבינים את הרמז הנסתר - "ועבד הלוי הוא"(במדבר יח, כג.)
.
3. הבעש"ט נותן להם עצה מעשית איך לפעול בחיים. לאיש הוא מורה להיות שמש ולאשה מילדת ומפרט להם כיצד ינהגו בדיוק. לפני הבעש"ט היו בעיקר תיקונים של צומות ותעניות וחידושו הוא שהעיקר הוא המעשה הטוב בפועל ובפרט לגבי אותו ענין שהאדם מעונין לתקן. שניהם מצווים לעשות פעולות הקשורות לילדים. הבעש"ט מורה להם למסור את נפשם ממש עבור ילדים. הדרך שלהם לעורר רחמי שמים כדי לזכות בזרעא חיא וקימא הוא על ידי המעשה בפועל. הרחמים הם פנימיות התפארת. )כתוב בקבלה כי ספירת התפארת מכוסה בשליש העליון וגלויה בשני השלישים התחתונים. השליש העליון הוא התבוננות ועבודה פנימית ושני השלישים התחתונים זו עבודה בפועל. לעבודת ה' הפנימית טובים יותר החסדים המכוסים של השליש העליון, אבל כדי להמשיך דברים למטה בפועל יש להמשיכם משני השלישים המגולים של התפארת.( הישועה באה עבור שניהם כאחד, אך על שניהם לפעול בעבורה בנפרד, כל אחד לפי התאמתו.

4. על פי הסדר מודגשת כאן מידת הנצח. (על פי דברי האדמו"ר הזקן שבני הזוג הם כאחד נראה במבט ראשוני שמדובר בספירות נצח והוד שבמקורם, בעולם התהו, הם "תרין פלגי גופא" כלומר אחד. בשורשם -"איהו בנצח ואיהי בהוד" הם מאוחדים, אבל כדי ללכת, כלומר לעשות מעשה, עליהם להתחלק. רק כאשר כל אחד עושה את שלו בנפרד מתגלה שהם ביחד.
במונחי הקבלה הנצח וההוד מתחלקים למעלה יותר משתי הרגלים- בשתי הכליות, וכאשר מחלקים אותם למעלה זהו עדיין נקרא "נצח". באותו אופן למעלה יותר בפרצופי "אבא ואמא עילאין" ביחד הם "אבא" עילאה ושני הפרצופים התחתונים יותר- "ישראל סבא" ו"תבונה" ביחד הם "אמא". ראשית ההתחלקות תלוי בפרקים העליונים של נצח והוד שהם נצח יחסית לפרקים התחתונים שהם הוד. לכן חוש ההילוך הוא דוקא בהוד.) ר' יעקב שמש, האיש, מגלם בעיקר את הנצח שהוא ענין חינוך הילדים. נצח נקרא "ברא כרעא דאבוה" (הבן הינו ירך אביו). וכן "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"-(שמואל א טו, כט.( על ידי שמחנכים את הדור הבא מנציחים את התורה ואת העם.

5. משפתי הילדים הטהורות יוצא הבל שאין בו חטא. עיקר היצר הרע של האדם הוא יצר המין, כפי שכותב האבן עזרא ש"עץ הדעת טוב ורע" (בראשית ב, ט.) הוא יצר על עריות. כל זמן שאין לילד את היצר הזה הוא נקרא טהור, אף על פי שבענינים אחרים הוא מקולקל. הילד טהור מענין העריות שבא עם הדעת בגיל הבר מצוה.
עניית הדברים שבקדושה שהיא כמו הד שייכת לספירת ההוד.

6. כאן לא מדובר על מצוה מיוחדת כמו בעניית אמן וכו', אלא רק על מנהג ישראל- נישוק ספר התורה ונישוק המזוזות ובכל זאת מעלתו עצומה. הסיפור הוא גם המקור בחב"ד לכך שיש מישהו האוסף את הילדים בזמן התפילה, מחלק להם סוכריות ודואג שיקיימו את התפילה ואת כל מנהגיה.
ה'מנשק' העיקרי בתורה הוא יוסף הצדיק, כנגד היסוד. כל מי שהוא בבחינת צדיק אוהב לנשק. (הנשיקין הם בסוד פנימיות היסוד כמ"ש בספר "ברית הנישואין" באנגלית). למדים כאן שמעשי הצדיק הופכים למנהג ישראל כמ"ש "ועמך כולם צדיקים"{ישעיה ס, כא.}. הצדיק הוא מנהיג גם מלשון מנהגים.
נישוק ספר התורה בהוצאתו והכנסתו הוא יחוד בין יעקב, שהוא כנגד התורה- תפארת, לבין יוסף , שהוא בבחינת מנהג- יסוד. המנהג הוא הממוצע המחבר את התורה שבכתב לתורה שבעל פה, שהיא כנגד המלכות. הממוצע המחבר גבוה משני הדברים שהוא מחברם ולכן כתוב שמנהג עוקר הלכה.
היסוד הוא עיקר הביטוי של החיבה. כאשר ילד עונה "אמן" וכו' הדבר נובע מהודאה ולאו דוקא מחיבה, אבל נישוק הספר מבטא בפירוש חיבה לתורה ובפרט שהוא עושה זאת בתמימות ולא כתלמיד חכם הבקי בתורה. גם עצם הוצאת והכנסת הספר מבטא חיבור.
יש וורט מפורסם מהבעש"ט שיש לנשק תפילין באהבת ישראל הפנימית ביותר כפי שמנשקים אדם אהוב.

7. החינוך המודע מתחיל מרגע הלידה וקשור לאשה, בניגוד לשני הסעיפים הקודמים הנוגעים לאיש. החינוך הלא מודע מתחיל עוד מהרחם. כל ענין תיקון הילד הראשון שנפטר היה למטרת החינוך הראשוני של שנתיים שהיה חסר בגלגול הקודם. ב"תניא" מובא גם כי הנזק מהחכמה החיצונית גדול מכל חטא ולכן היה חייב לתקן זאת על ידי החינוך הראשוני, שהוא הכלי לגילוי אור האמונה. הציווי לאשה, שהיא כלי טהור לאור האמונה, נוגע לספירת המלכות. (האמונה יורדת משורש המלכות ברדל"א שבכתר עד למלכות) הכלי הטהור הוא חינוך מהאשה מהרגע שהתינוק נולד ממש.

הבעש"ט אמר על רבי יעקב שמש שהוא רואה אלקות במוחש, ומנראה כזה צומח אהרן, שהוא בנו. דברי הבעש"ט נאמרו הרבה לפני שנולד רבי אהרן מקרלין, ואם יעקב השמש שמעם הוא קרא לבנו בגללם.
עיקר הענין בסיפור הוא עבודת התשובה של בני הזוג. אמרנו שתשובה באה מבינה- "לבבו יבין ושב ורפא לו"(ישעיה ו, י.) ולבסוף נאמר שהכל מתחיל מהראיה, כלומר החכמה. ראשית כל על היהודי לראות את ההשגחה הפרטית האלקית, ואחר כך לבבו יבין בעת הצורך. אז, כאשר יש את ה'אבא' (ראיית אלקות-חכמה) ו'אמא' (תשובה-בינה) נולד הבן.