מהות החסידות

ד
נר ישראל

להבעש"ט זצ"ל בא איש יהודי אחד (לא מהמפורסמים), שבת אצלו, שמע דברי תורה מה ששמע, וכשרצה לנסוע נכנס להבעש"ט זצ"ל ליקח רשות ושיברכו וכו'. ונתן לו הבעש"ט זצ"ל נר ואמר לו שבכל מקום שיסע יקח עמו נר.
בדרך חזרתו מהבעש"ט זצ"ל בא לאיזה עיירה ונכנס לאיזה אכסניא ללון שם. נתנו לו חדר והדליקו חתיכת נר קטנה וסגרו עליו את הדלת מבחוץ וגם לקחו המפתח, הוא תיכף הבין שהוא ענין לא טוב, שהרי בכך פעם המפתח צריך שישאר מבפנים אצל המתאכסן, וגם ראה שעוד שעה קטנה והנר מתכבה, וזכר במה שהבעש"ט זצ"ל נתן לו נר, והבין תיכף שבזה יהי' הצלתו. הדליק את הנר, אבל הבין שכוונת הבעש"ט זצ"ל לא הי' רק בשביל זה שלא ישב בחושך, ולקח את הנר והתחיל לחפש בהחדר. הוא ראה שהוא בקומה שניה או שלישית ויש חלון יוצא להרחוב, אבל החלון הוא סגור ברשת ברזל, התחיל לחפש עוד וראה שתחת המטה מונח איזה מחצלת, הגביה את המחצלת וראה שבהרצפה יש כמו דלת. הגביה את הדלת וראה לאור הנר שמונחים שם פגרים מתים הרוגים רח"ל.
הוא הבין שנפל בפח והתחיל לחשוב מה לעשות, ונפל על המצאה כזו: הוא הוציא מהבור גוף של הרוג אחד והנחו על המטה וכסה אותו בהכסת שהיה שם, ופשט את בגדי עצמו והניחם שם סמוך לו, וגם הניח כמה שהיה לו מעות בכיס, והוא בעצמו ירד בהבור למטה וסגר את הדלת על עצמו.
עברו איזה שעות והוא שומע שפותחים את הדלת של החדר ואחר כך כמו מכת קרדום בחוזק, ואחר כך פתחו את הדלת של הבור והשליכו את גוית המת לתוך הבור, הוא הסכים בדעתו שעדיין אין לו לצאת מן הבור עד שיאיר היום. ישב שם איזה שעות שלפי דעתו כבר האיר היום, הוא התחיל לפתוח את הדלת בנחת וראה שכבר נכנס מעט אור דרך החלון, יצא ועמד ומביט בחלון עד שראה שהתחילו להתראות אנשים ברחוב, אז כשנתקרבו האנשים לזה הבית הוא התחיל לצעוק בקול. אנשים שמעו ועמדו וראו שאיש צועק מהחלון והחלון הוא סגור ברשת ברזל, נכנסו להבית ושאלו מה זה. והשיבו שבא איזה אורח אצלם וניכר שהוא חולי הרוח (משוגע רח"ל) ולכן סגרו אותו וכו', אבל האנשים שנכנסו כמובן לא האמינו להם והכריחו אותם לפתוח את החדר, וכיון שנכנסו זה האיש סיפר להם כל הענין וגם הראה להם את הבור למטה מלא חללים רח"ל.
ותיכף תפסו את האנשים ומסרו אותם להמשטרה וכו', והיה ההצלה מהבעש"ט זצ"ל לא רק בשביל זה האיש כי אם ביערו את הרוצחים לגמרי, וכן יאבדו כל אויביך ד'.

לקוטי סיפורים ד'

הבעש"ט, שאהב אור והרבה בנרות, נתן לחסיד נר (המיועד גם לביעור החמץ-הרע מהעולם). עיקר המופת בהתנהגות החסיד כשבא הנר לשימוש, בהבנה שהנר נועד לשימוש פעיל 'בכח עצמו' (ולא רק להנאה מאורו) ובאופן ההתנהגות הכללי. ראשית, בולטת רגיעת החסיד, הנובעת מבטחונו ברבו, שאם נתן נר להצלתו - וודאי ינצל. מכח הרגיעה פועל החסיד בקור רוח. בפנימיות, נובע הרוגע ממדת הבעש"ט - לא לפחד משום דבר, רק מה' יתברך לבד. תיקון היראה השלם מוליד חכמה כיצד לפעול - "אם אין יראה אין חכמה".
הסיפור ממחיש מהם "עצה ותושיה": החסיד ניצל את 'עצת' רבו - להסתובב עם נר - ב'תושיה'. עצה ותושיה היינו חסד (עצת הנר המאיר) וגבורה (עז ותושיה) שבדעת. עצת הבעש"ט - כדרך החסידות (סוד "חסד שבדעת") - מלמדת את אור-חסד הדעת, ומחדירה תושיה 'גבורתית' לקיום הדברים.
הירידה לבור החללים מבטאת עבודה פנימית: ירידה לעומק בורות הנפש -שם 'חללי' משברים ומדות רעות - והעלאת החללים לעבודת ה'. זו עבודת דוד המלך המכונה "נר ישראל" (וברח מרודפיו כשבמטתו צלמים בדמותו), מדת המלכות ש"רגליה יורדות מות" לבור החללים, להעלותם בכח "נר הוי' נשמת אדם".