התגברות אהבת ישראל

צירופי חב"ד בספר התניא

ידוע לכל גודל העומק והדיוק בכל ביטוי, מלה ואות בספר התניא קדישא. כלל גדול לעיון מעמיק בתניא הוא העיסוק בשלישיות מושגים - ביחס לענינים רבים מופיעות בספר התניא שלישיות של מושגים, שלש מלים או שלשה משפטים שבאים להגדיר ולתאר ענין מסוים. מכיון שספר התניא הוא ספר היסוד של שיטת חב"ד, מתבקש להקביל כל שלישיה כזו לחכמה, בינה ודעת.

תכלית המוחין איננה השכלה קרה חלילה, אלא עבודת ה' פנימית בלבבו של האדם. בלשון ספר יצירה, המובא בתניא פ"ג, המוחין נקראים "ג אמות", על שום שהם המולידים את מדות הלב. בלשון האר"י המוחין נקראים "חיות", על שום שהם המחיים את מדות הלב, הם מפיחים חיות, התלהבות וחמימות ברגשות. באופן מפורט, האר"י מבאר כי כל אחד מששת הצירופים השונים של חכמה בינה ודעת (המכוונים כנגד האותיות י-ה-ו של שם הוי' ב"ה) מוליד ומחיה מדה אחרת משש מדות הלב: הצירוף חכמה-בינה דעת (יהו) את מדת החסד (שפנימיותה אהבה); הצירוף בינה-דעת-חכמה (הוי) את מדת הגבורה (שפנימיותה יראה); הצירוף דעת-חכמה-בינה (ויה) את מדת התפארת (שפנימיותה רחמים); הצירוף חכמה-דעת-בינה (יוה) את מדת הנצח (שפנימיות בטחון); הצירוף בינה-חכמה-דעת (היו) את מדת ההוד (שפנימיותה תמימות); הצירוף דעת-בינה-חכמה (והי) את מדת היסוד (שפנימיותה אמת). לפי זה, כל הקבלה נכונה של שלישית מושגים לחכמה, בינה ודעת תלמד אותנו - על פי צירופם - על המדה בה מעונין אדמו"ר הזקן שנתעורר בה בעקבות התבוננות זו.

על הקדמה יסודית זו - תוך הבאת דוגמאות שונות שלה - חזרנו במקומות אחרים, וכאן ננתח דרכה את ההתבוננות המובאת ב"לב התניא", פרק לב, המבארת כיצד לעורר בנפש אהבת ישראל ללא סייגים:

מעלת נשמות ישראל

בפרק לב בתניא מבאר אדמו"ר הזקן כי אהבה אמיתית בין יהודים - אהבה שאינה תלויה בדבר, ומאפשרת קשר עד כדי מסירות נפש עבור הזולת - תתכן רק אצל מי שעושים את נפשם עיקר ואת גופם טפל. הרבי בביאוריו לפרק זה מבאר כי ה"גוף" הטפל כולל את כל תדמיתו האישית של האדם, את אופיו, את דעותיו, את השתייכותו המפלגתית וכיו"ב. במקביל להפיכת הגוף לטפל יש להתבונן בגדולת נשמות ישראל, וכך מנחה אותנו אדמו"ר הזקן להתבונן:
והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים. בשגם שכולן מתאימות ואב א' לכולנה
התבוננות זו כוללת שלשה היגדים:
א. "והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים".
ב. "בשגם שכולן מתאימות".
ג. "ואב א' לכולנה".

ההתבוננות הראשונה, "והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים", היא התבוננות במעלת הנשמות כפי שהן בשרשן, גם אם הדבר איננו בא לידי ביטוי במציאותן בעולם הזה.

ההתבוננות השניה, "בשגם שכולן מתאימות", היא התבוננות בכך שקיימת התאמה בין הנשמות גם כפי שהן מתלבשות בגופים בעולם הזה. גם אם מצד הגופים - התדמיות החיצוניות - נדמה כי ישנה אי-התאמה בין יהודים שונים, הרי שבאמת, מצד הנשמה שבתוך הגוף, "כולן מתאימות" (בדרך רמז, זהו הגילוי כי "בראשית ברא אלהים" - כי בסופו של דבר ישנה התאמה בין כל בריותיו של ה', בהיות ניצוץ אלקי-יהודי נמצא בכל אחת מהן, וד"ל).

ההתבוננות השלישית היא בכך שלנשמות כולן יש שורש משותף, "אב אחד". כפי שנתבאר בתניא פ"ב, הרי זהו שרש נשמות ישראל ב"מח האב", כביכול, שהוא הגורם לכך שבכל אחד מהם יהיה "חלק אלוה ממעל ממש". בשל שורש משותף זה, גם בעולם הזה - בו נתרחקו ויצאו הבנים ממח האב ו"הגופים מחולקים" - "נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בה'".

חשוב להעיר כי מבין שלש התבוננויות אלו הסבוכה ביותר היא האמצעית. נקל להאמין, ואולי אפילו להבין, כי גם מי שבעולם הזה נדמה פחוּת ושפל (מצד גופו-אופיו-תדמיתו) הריהו גדול ונעלה בשרש העליון. התבוננות זו מחבבת עלי את הזולת, חיבה מופשטת משהו, המתבססת על שרשו העליון והנעלם, ללא שהיא סותרת את התחושה וההכרה הפשוטות שלי כלפי האופן בו הוא מופיע בעולם. גם ההתבוננות השלישית, המגלה וממחישה כי כל ישראל הם אחים, איננה סותרת את העובדה כי יתכן שבמצד התחושה הפשוטה יש ריחוק ושוני - עד כדי תחושה של אי-התאמה - בין יהודים שונים. גם בין אחים, לעתים, יש שוני רב ואף חיכוכים וכו'. עצם ההתבוננות כי אנו אחים, ש"כולנו בני איש אחד נחנו", מכניסה לתודעה את הכרח הנאמנות ההדדית בקשר זה, שאינו בר התרה, וממילא גם מעודדת לנסות לטפח יחסים של אהבה ואחוה. אך ההתבוננות השניה, באה ללמד - בניגוד לחוש הפשוט - כי בין כל היהודים כפי שהם חיים בעולם הזה יש התאמה, ועל כן עליהם לחיות ביחד מתוך שיתוף פעולה ואהבה. התאמה איננה ענין של אמונה - היא דבר שיש לחוש בו - ומשום כך זו ההתבוננות התובענית והמשמעותית ביותר. מתוך הקבלת שלשת ההיגדים לספירות חב"ד תעלה ההבנה מהיכן האפשרות והכח לעסוק גם בהתבוננות זו עד להפנמה מלאה שלה.

הקבלת ההתבוננויות לחב"ד

כפי שהוסבר בהקדמה, יש להקביל לספירות חכמה-בינה-דעת כל משפט, ביטוי או מושג 'משולש' בספר התניא. כאן הדברים חשובים במיוחד, משום שעצם העבודה של ההתעלות מהגוף אל הנשמה היא בעצם עבודה של עליה ממדות הלב אל המוחין שבראש. שש מדות הלב הן ו קצוות המגבילות ומודדות את המציאות - הן ה"גוף" של האדם (ועל כן הן מקבילות ל"גופא" בפתיחת אליהו), והן מקום ההזדהות העצמית שלו. "אני מרגיש משמע אני קיים" (כמבואר בחסידות שהמוחין של כל מדרגה היא קבלתה מלמעלה, ומדרגתה התחתונה היא השפעתה למה שתחתיה, כאשר הרגשות עצמם הן עצמיותה של כל מדרגה). העליה אל הנשמה היא עליה אל ההתבוננות, אל ההפשטה והמבט מבחוץ. בחסידות מבואר כי חלק הנשמה שאיננו מתלבש בגוף הוא בחינת ישראל שבנשמה - אותיות לי ראש. אם כן, עצם ההתבוננות בנשמות שהן העיקר, ביחס לגוף הטפל, היא עליה מההזדהות עם הרגש - בו מתייחד האופי הפרטי, כנ"ל - אל המוחין (ורק לאחר מכן, כ"שוב" לאחר ה"רצוא", שבים המוחין לעורר ולהחיות את הרגש - "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים").

ואכן, שלשת ההיגדים הנ"ל - שלש התבוננויות במעלת נשמת ישראל - מקבילים לחב"ד באופן בולט:

הביטוי "והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלקים חיים" מסמן ב-3 סימנים בולטים את הקשר שלו למדרגת בינה, פרצוף אמא. שאלת "מי יודע..." מצביע על מדרגת הבינה - הכוללת מי שערי בינה - עליה אומר הזהר כי היא "'מי' דקיימא לשאלה" (וכן היא בסוד "מי [אמא, נ שערי בינה] ברא [מולידה מתוכה] אלה [ו קצוות הכלולים זה מזה,ו פעמים ו]", כנודע). ההתבוננות ב"שרשן ומקורן" היא התבוננות ברחם האם, מקור הנשמות, המכונה "מקור" בלשון חז"ל. והמובהק ביותר, שם "אלקים חיים" הוא המאיר בספירת הבינה, כמבואר בקבלה ובחסידות בכ"ד.

עצם ענינו של הביטוי "בשגם שכולן מתאימות" שייך לספירת הדעת. הדעת היא כח היחוד המזווג בין שונים - כהופעה הראשונה של הפועל ידע בתורה: "והאדם ידע את חוה אשתו" (והובא כך בעצם הגדרת הדעת בתניא פ"ג, ובמ"א נתבארו הדיוקים בהגדרת כח הדעת על פי סוד ה'שלשות' שבתניא). שאלת ה"התאמה" בין בני זוג - ובין אנשים שונים בכלל - היא שאלה מובהקת של דעת. כך בכוונות הלולב מבאר האר"י כי תיומת הלולב - מקור ההתאמה - היא בסוד ספירת הדעת. דעת אמיתית של יהודי היא הגילוי כי אכן "כולן מתאימות".

רמז עיקרי נוסף יבהיר לנו גם מה מקור הדעת הזו: המלה "בשגם" מופיעה ב-גן פרקי "לקוטי אמרים" שבספר התניא (שהוא ה"תורה שבכתב" של החסידות) רק פעם אחת בלבד, כאן, כפי שהיא מופיעה רק פעם אחת בלבד ב-גן פרשיות התורה - "בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה". חז"ל דורשים את הפסוק הזה על משה רבינו - העולה בגימטריא בשגם, וימיו היו "מאה ועשרים שנה". משה רבינו - וכמותו ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" - הוא כח הדעת של כלל ישראל, והוא המקור לניצוץ הדעת (המאפשר להעמיק בהתבוננות) של כל יהודי ויהודי, כמפורש בתניא פמ"ב. הכח לראות כי "כולן מתאימות" - להרגיש במציאות שלנו את התאמתם של כל היהודים זה לזה - תלוי בהתקשרות למשה רבינו שבכל דור. מנהיג הדור הוא "איש אשר רוח בו" - "שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד". המנהיג, הנשמה הכללית השקולה כנגד כולם, מזדהה עם יחודו של כל יהודי ומגלה כיצד בתוכו נכללות כל הנשמות בהתאמה מלאה. המנהיג של כל דור גם נוטע בכל יהודי את כחו המיוחד, המייחד את הופעת משה בדורו, ומאפשר בכך לגלות את ההתאמה בין כל בני דורו. כך אנו מוצאים כי כל ישראל נקראו על שם צדיק הדור "עם מרדכי" - ועל מרדכי במיוחד נאמר בפירוש כי "מרדכי בדורו כמשה בדורו" - ובכחו היה לקיים "לך כנוס את כל היהודים". מי שקשור למנהיג הדור מסוגל גם הוא להתבונן באופן מוחשי "בשגם שכולן מתאימות".

ההתבוננות של "ואב א' לכולנה" שייכת באופן המובהק ביותר לספירת החכמה - פרצוף אבא - וכמבואר גם בתניא פ"ב, כנ"ל. (באופן אחר נתבארה הלשון "בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה" בביאור ח בספרנו כלל גדול בתורה, ואכמ"ל ביישוב הדברים).

הפחד מניתוק והתגברות האהבה

לפי המבואר עד כה, הצירוף שיוצרות שלש הלשונות הנ"ל הוא בינה-דעת-חכמה (הוי) - הצירוף המוליד את ספירת הגבורה, שפנימיותה חווית היראה. לכאורה, בפרק העוסק כולו באהבת ישראל, ובפרט בהתבוננות שנועדה לעורר את הלב לאהבת ישראל, היינו מצפים שהצירוף יהיה כזה המעורר את מדת החסד-האהבה, ולא את המדה ההפוכה לה, גבורה-יראה. מהו פשר התעוררות מדת הגבורה דווקא בעקבות התבוננות במעלת נשמות ישראל?

מבואר בחסידות כי פעמים רבות תפקידה של הגבורה הוא להגביר את החסדים. החסד לכשעצמו הוא כמים הזורמים בחולשה, כשהם חודרים רק למקומות אליהם קל להכנס, ולכן אין בכח השפעת החסד לכשעצמו לגבור על מחסומים. לכך נדרשת עוצמת הגבורה, המוסיפה לחסד כח להתאמץ ולחדור גם למקומות רחוקים ודחוקים. כך מתפרש המושג "גבורות גשמים" - המטר הוא חסד לעולם, אך על מנת שחסד זה ירד מן השמים ויחדור אל הארץ (על צמצומיה ועל ריחוקה מן השמים) דרושה תוספת של גבורה. ובנפש פנימה, גבורה זו היא היראה המתלווה אל האהבה שבפנימיות החסד. כפי שמבואר בתניא סוף פי"ט אהבה כוללת בתוכה גם יראה מפני ניתוק קשר האהבה. יראה זו היא המחזקת ומגבירה את האהבה עצמה - הפחד מניתוק גורם לאהבה להיות פעילה, לחשוש מפני מחסומים ולטכס עצה כיצד להתגבר עליהם.

דוגמה לדבר ניתן לראות כיום, כאשר ישנו איום על קשר האהבה בין עם ישראל לארצו - אהבה שעיקרה בישוב הארץ באופן רצוף, בנקודות ישוב-קשר רבות (שהן בבחינת "בנות ירושלים", בנות לעיר החיבור העיקרית) של העם והארץ, לקיים מה שנאמר "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם" - מתגלה כיצד דווקא היראה מפני ניתוק-התנתקות האהבה מחזקת את עוצמתה ומעוררת למעשים של מסירות בעד הארץ ויישובה. כך לעניננו, כאשר מדובר באהבת ישראל שצריכה להתעורר דווקא אצל מי שהלב איננו נוטה לו אהבה וחסד בטבעיות - כאשר צריכים להתגבר על מחסומים בזרימת האהבה הטבעית וה'חלשה' - מקבלים את הכח לכך מתוך היראה מפני ניתוק האהבה.

תפקידה וכחה של ההתבוננות בכלל הוא להגביר את האהבה שבנפש, למעלה מהאהבה הטבעית שהיא "אהבה כמים", ולעורר באדם "אהבה כאש", בה פועלת תגבורת האהבה. כאן בפרט רואים כיצד ההתבוננות - המתחילה מספירת הבינה, מקור רשפי אש האהבה - ממלאת תפקיד זה. וכך ניתן לצייר את כל מהלך ההתבוננות: ראשית ההתבוננות היא במעלת נשמות ישראל שבשרש - למעלה מהמציאות - והתבוננות זו אכן מעוררת אליהן "אהבה רבה" (השייכת לבינה) שלמעלה מפרטי המציאות וגבולותיה. אחר כך בא שלב הדעת - המורה כי יש להפנים את האהבה המקיפה הזו, המתנשאת מעל פרטי הזולת, אל תוך יחס אוהב הבא עם גילוי ההתאמה בין כל יהודי ויהודי. שלב החכמה, הבא בסוף, מזהיר (כאב המטיל מורא) מפני ניתוק הקשר בין אחים. לשון אחרת, תודעת האחוה באה לומר כי הקשר איננו בר-התרה בקלות, וכל ניתוק הוא בעצם סכסוך קשה ומאיים בין אחים (אלא שבמדרגת החכמה אין זו יראה 'לוחצת' ומכבידה - יראה מאיימת - אלא "יראה עילאה", בושה מפני אפשרות של ניתוק בקשר האהבה). מכלול התבוננות זה מחדיר בלב את היראה מפני ניתוק קשר האהבה, ובכך פועל התגברות החסדים בקשר האהבה, להתגבר על כל מחסומיו של הגוף הטפל ולגלות את קשר הנשמות העיקרי והנצחי.


מתחילים


מתקדמים


מושגים


ספורי הבעש"ט