גדולת הבעש"ט

ה
הבעש"ט בורא מקוה

פעם ציוה הבעש"ט לסופר ר' צבי הירש סופר לכתוב לו פרשיות תפילין ולימדו כוונות בשעת כתיבת הפרשיות. כן אמר לו שצריך להראות לו תפילין דמארי עלמא ויצא עמו להתבודד ביער.
ר' זאב קיציס הסתיר את עצמו ביער הנ"ל ושמע שהבעש"ט צעק "מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה" ומיד במקום נברא מקוה, והלכו הבעש"ט וצבי הסופר לטבול במקוה. הבעש"ט אמר "כמדומה שיש מישהו ביער, ילוד אשה" והלכו ותפסו ומצאו את ר' זאב קיציס. הקפיד הבעש"ט על ר' זאב ואמר: "מה לך פה? אין זה עסק שלך!" והוכרח ר' זאב לצאת מהיער וסוף מה שהיה שם אינו יודע.

רשימות דברים ד עמ' פג' קטע פא'

שורש "שמע ישראל"- מעלת ישראל
אנו למדים שכדי לכתוב תפילין טוב באמת יש לראות את התפילין של הקב"ה אשר כתוב בהם "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"(דברי הימים א יז, כא.). בתפילין של הקב"ה יש את השבח של עם ישראל. כאשר כותבים "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד"(דברים ו, ד.) צריך 'לראות בעיניים', כלומר להיות מודע ל"מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". כתוב שאחד הפירושים של "שמע ישראל" הוא לשמוע את מעלת ישראל. רק לאחר ששומעים את מעלת ישראל ניתן לייחד את היחוד של "ה' א-להינו ה' אחד".
בכל תפילין יש כ"א אזכרות של שם הוי"ה וביחד מ"ב העולות בדיוק כמנין "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"! כלומר שעיקר הקדושה שיש בתפילין- שמות הוי"ה- הוא הפסוק הרשום על התפילין של הקב"ה המבטא את מעלת ישראל.
אנו קוראים שכאשר קרא הבעש"ט "מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה" נברא מקוה במקום. הצעקה בודאי אינה חיצונית, אלא מקורה בקול הפנימי שבלב כמ"ש "צעק לבם אל ה'"(איכה ב, יח.). כאשר אדם מעולם האצילות, כמו הבעש"ט, צועק מפנימיותו הוא מוריד את הפסוק אל תוך המציאות. "מקוה" הוא צורת התגלמות של ה'. פשט הפסוק אינו מקוה של מים, אלא התקוה שישראל מקוים אל ה' שהוא המקוה של ישראל המושיעו בעת צרה.
מה מבטאת צעקת הפסוק הבוראת מקוה?
צריך להיות בדרגה כזו ש"הכל הוא ה' וה' הוא הכל" וממילא גם מקוה היא ה'. הבעש"ט בורא את המקוה משם הוי"ה, כפי שכל דבר בעולם נברא כל רגע משם הוי"ה, לכן כתוב ב"תניא" (שער "היחוד והאמונה") ששם הוי"ה פירושו הויה תמידית, שה' מהוה את כל העולמות תמיד.
אנו יודעים שהמצוה שבה היה הבעש"ט "זהיר טפי"(שבת קיח, ב.) היתה טבילת מקוה. צדיק מסוגל לברוא את ה"זהיר טפי" שלו בגשמיות. כתוב שמשה רבינו ברא את "פי הארץ"(אבות ה.) שבלעה את עדת קורח שחלקה עליו.
אביי, שהוא שורש הבעש"ט מבין האמוראים, אמר שכל מופת שהוא עושה הוא בכח הפסוק "אם בריאה יברא י י'"(במדבר טז, ל.) שהוא ראשי תיבות אביי. בכח הזה ברא הבעש"ט את המקוה שהוא התיקון לאותו "פי הארץ" שבלע את עדת קורח, וכך המתיק את הדין ברחמים.