עבודת החסידות

יב
הגאוה גורמת לאדם להשתגע

הבעש"ט דיבר פעם אודות חומרת הגאוה ואמר כי כתוב "השוכן אתם בתוך טומאתם"(ויקרא טז, טז.), אף על פי שהם טמאים שכינה עמהם , אבל לגבי גאוה כתוב "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"(לפי סוטה ה, א.). כמו כן כתוב לגבי "לא תביא תועבה"(דברים ז, כו.) כי "תועבת ה' כל גבה לב"(משלי טז, ה.).
עוד אמר שרוב המשוגעים השתגעו מחמת גאותם. הם לא יכלו לגמור ולמלא את גאותם וכך השתגעו.

רשימות דברים ד עמ' פב' קטע עו'

גאוה ועצבות באותה מטבע
דברי חז"ל מעידים על כך שגאוה גרועה יותר מטומאה. ה' יכול לדור אתנו גם כשאנו טמאים, אך לא במצב של גאות. הגאוה, יותר מכל מידה אחרת , דוחקת את רגלי השכינה.
הגאוה לא נותנת לאדם לשמוח משום שהשמחה באה משפלות. דוקא ב"באדר מרבין בשמחה"(תענית כט, א.) משום שאדר הוא א'- אלופו של עולם דר ושוכן עמנו. הריבוי בשמחה נובע מהשפלות שבזכותה ה' יכול לדור בתוכנו. השפלות גופא היא על כך שאנו טמאים. על האדם להרגיש תמיד את הטומאה שעוד נאחזת בו ושמחתו גדלה, משום שאף על פי כן ה' שוכן עמו. כך על ידי השמחה, ה' מתגלה יותר ויותר. העיקר הוא שלא להכניס התועבה שנדרשת כגאוה -"תועבת ה' כל גבה לב"- לתוך ביתך, כלומר לפנימיותך.
לכל אדם יש תנודה של שפל וגאות פנימיים, אך בדרך כלל היא מתונה ונורמלית. כאשר התנודה קיצונית, כשהאדם מתגאה ביותר ואח"כ בהכרח נשבר לגמרי- "יעלו שמים ירדו תהומות"-(תהלים קז, כו.) זהו השגעון. ה'פריצה' כלפי מעלה לגאוה מתחילה את המשבר. אחר כך האדם יורד תהומות אל הדכאון. הגאוה והעצבות הן שני צדדים של אותה מטבע. כאשר הגאוה לא מתגשמת לאדם הוא יורד תהומות לעצבות.
בכתבי האריז"ל כתוב דבר לא פוגע בי-ה של שם הוי"ה פרט לגאוה (העולה בגימטריא י-ה). כל המצוות נמצאות ב-וה (ביחוד זו"ן). הדבר היחיד הנוגע לי-ה, "הנסתרות לה' אלקינו"(דברים כט, כח.), זו הגאוה. אפשר לעבור על כל המצוות ולא להשתגע, אבל כאשר לוקים בגאוה הנוגעת בדעת של הנפש השכלית, עלולה הדעת להטרף.
ישנה כיום תפיסה שהבעיות הנפשיות הן רק תוצאה של פעולות כימיות ואין לאדם שום אחריות ואשמה. לפיכך יש רק לתת לו תרופה מתאימה שתאזן את החומרים. דברי הבעש"ט הם היסוד לכך שניתן לטפל בחולי נפש על ידי הבנת הבעיה בשורשה אמיתי.


מתחילים


מתקדמים


מושגים


ספורי הבעש"ט