עבודת החסידות

ג
ר' יחיאל מיכל מסרב לבעש"ט

אנשי עיר אחת הפצירו בבעש"ט שישפיע על תלמידו רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב שיקבל עליו את עול הרבנות בעירם. הבעש"ט הפציר בתלמידו מאד, אך דבריו בענין זה לא הועילו ורבי יחיאל מיכל מזלוטשוב לא הושפע מהם.
הבעש"ט אמר לו : אם לא תשמע לדברי תאבד את העולם הזה ואת העולם הבא!
השיב רבי יחיאל מיכל: אף אם אהיה אבוד משני העולמות לא אקבל עלי שררת רבנות אשר לא נכונה עבורי.
אז אמר לו הבעש"ט בשמחה : ברוך אתה לה' וברוך טעמך. באתי רק לנסותך לדעת את אשר בלבך כדי להטיבך באחריתך.

"רשימות דברים" ג' עמ' כט' קטע מב'

ציות חכם של תלמיד
אנו למדים מהסיפור על אופי תלמידיו הגדולים של הבעש"ט. אף על פי שהרבי הפציר בו ואף הזהירו באיבוד עולם, הבא לא הסכים התלמיד לדבר המנוגד להכרתו. למרות שהבעש"ט הוא רופא הנפש הגדול ביותר בעולם כתוב בהלכה שלעיתים סומכים על דברו של החולה בבחינת "לידע איניש בנפשיה" (ברכות סא, ב). רבי יחיאל מיכל ידע לסמוך על תחושת נפשו ולא על דבר ה'רופא'.
בחב"ד מוסבר כי המושג "חסיד" במובן המקובל היום של ביטול מוחלט לרבי החל רק מתקופת האדמו"ר הזקן. אצל הבעש"ט היו עדיין "תלמידים" ולפנינו שיחה אפשרית בין רב מובהק לתלמיד מובהק. אצל המגיד היו כבר "מקושרים" שזו דרגת ביטול גדולה יותר, ואילו הדפוס של רבי וחסיד המתבטל אליו לגמרי החל רק אצל האדמו"ר הזקן.
דוקא בחסידות חב"ד שעניינה הוא בירור המוחין החסיד בטל לגמרי למוחין המבוררים של הרבי, ויכול לסמוך על דבריו ב'עיניים עצומות'. הוא סומך על בירור המוחין של הרבי. זו בחינה שלא מצאנו אפילו ביחס למשה רבינו והיא תתקיים לעתיד לבוא אצל המשיח.
ניתן להסביר זאת בעמקות יתר באופן השייך לכל מאמין. כתוב בחז"ל כי "כל מה שבעל הבית אומר לך עשה חוץ מצא" (פסחים פו, ב.). הטעות של אלישע אחר היא שלא עמד על הסוד הזה ולכן נדחה ואיבד את עולמו. אפילו אם הקדוש ברוך הוא בעצמו אומר לאדם להשתחוות לצלם או לעבוד עבודה זרה אין לשמוע לו. כל תכלית הציות למצוה הוא כדי לשמור על צותא עם ה' , ולכן לא ניתן לקיים את "צא מכאן", לציית לדבר שהוא הפך הצותא. תכלית המצוה מלשון צותא היא לבנות ולחזק את היחס לה'. משמעות דברי חז"ל היא שעל האדם לציית לכל דבר שאומר לו בעל הבית, פרט לציווי שנדמה לו כי ירחיקו משמעותו היא הרחקה וניתוק ממנו.
יש לומר בדקות שבדקות לגבי יחס הביטול המוחלט של החסיד לרבי כי אפילו אם הרבי יאמר לחסיד דבר שנדמה כהרחקה, הדבר לא יתכן ומופרך מעיקרו.
רבי יחיאל מיכל חש כי אם יהיה רב באותה העיר, תגרום לו השררה לגאוה ורמות לב שיגרמו לשכחה, ובסופו של דבר לניתוק בינו לבין הרבי והקב"ה. לכן הוא סרב להפצרת הרבי. הדבר היה עבורו בגדר "צא" שלא שומעים לו.
ניתן להבין את הסיפור מצד עמוק נוסף. הבעש"ט לא נודע בעולם כגאון ופוסק הלכה וכל הרינון אחריו נבע מאותה תדמית מסולפת לחלוטין שדבקה בו בקרב חוגים מסוימים. מצב זה גורם בעיה לתלמידו העומד להיות מוכר כרב גדול בהלכה. כל זמן שהרב נמצא התלמיד מבקש להיות 'ראש קטן'. הוא מוכן להיות 'חייל' אבל לא להיות רב אפילו במצות הבעש"ט.
גם בחב"ד היו מקרים בהם ציוה הרבי על שליחות מסוימת והחסיד ענה שהיא לא מתאימה עבורו. היו למשל תלמידי ישיבה שהרבי כתב להם שיניחו תפילין ברחוב דיזינגוף בת"א וחלקם השיבו לו שהשליחות קשה מדי עבורם מצד שמירת עיניים וכו'. הרבי ענה להם שאם כן הם פטורים.

חידוד שכל התלמיד מגלה פנימיות
כיצד הבעש"ט עושה לתלמידו נסיון, שבסופו הוא מחייך אליו חיוך גדול?
הרבי נוהג בדיוק כמו הקב"ה. כפי שה' מנסה את האדם כך גם הרבי. כמובן שרק רבי המתדמה לקונו כמו הבעש"ט יכול לעשות זאת.
יש שני סוגים של קבלת פקודה - קבלה מרצון כמו "ומלכותו ברצון קבלו עליהם" או קבלה בכפיה ובחוסר ברירה. אנו רואים כאן שאצל הבעש"ט אין לעולם פקודה כופה. תיתכן רק הפצרה לעשות את הדבר ברצון.
מהי האסמכתא בתורה להעמדה בנסיון שעושה הבעש"ט?
מסופר ב"שמות" אצל משה בסנה שהוא סרב לקבל את שליחות ה'. חז"ל אומרים על פי פשט שלא רצה לקבל שררה בפני אחיו אהרון הגדול ממנו. דבר נוסף שחז"ל מגלים הוא שראה ברוח הקודש שלא יכניס את עם ישראל לארצו, כלומר שלא יהיה משיח ולכן סרב. שני הטעמים הם דבר והיפוכו. מצד אחד דחה שררה ומצד שני לא הסתפק בפחות מלהיות משיח.
יש בגמרא סיפורים רבים על רב האומר בכוונה דבר מוטעה כדי שהתלמיד יתנגד. זו שיטה חינוכית הבאה לחדד את שכלו של התלמיד. גישת התלמיד הפנימי היא שב-99.999% מהמקרים הרב אומר נכון , והחידוד הוא רק באלפית האחוז הנותרת. תלמיד חיצוני מקבל בפשטות שהרב אומר תמיד הכל נכון. לגביו לא יתכן שהרב יאמר דבר שאינו נכון.
כאן נעוץ גם ההבדל בין תלמיד 'מתנגד' לתלמיד חסיד. תלמיד 'מתנגד' מחכה תמיד שרבו יאמר דבר לא נכון כדי שיתפוס אותו 'על חם'. לעומת זאת תלמיד חסידי רוצה מאד שהרב לא יטעה, אך רצונו משפיע על שכלו, ואז בשעת מעשה כאשר ישמע דבר שאינו מתיישב בשכלו הוא יכסה זאת ויקבל את הדברים ביגוד להכרתו. לכן צריך להתגלות מקור עליון יותר מהרצון (במונחי הקבלה - המידות של אריך אנפין). החידוד הוא נסיון בשכל. הרב המחדד את שכל תלמידו רוצה שבתוך השכל הגלוי יתגלה השכל הנעלם של התלמיד (ובמונחי הקבלה- עליו לגלות את ה'גבורה דעתיק יומין' המתלבשת ב'מוחא סתימאה' של 'אריך אנפין'.) רק כאשר הרצון מנסה באמת לחפות על הטעות כביכול של הרב יתגלה השכל הנעלם של התלמיד. ובכל זאת מקור השכל פנימי יותר מהמידות ('מוחא סתימאה' של 'אריך אנפין' שבו יש 'גבורה דעתיק יומין'). זה הדבר הגורם לתלמיד להתקומם רגשית בשכלו ולומר שדבר הרב אינו נכון. אז הרב שמח משום שהכל הוא רק תרגיל מכוון, והכל במישור השכלי.
סיפור זה בא להדגים איך שעל הרבי והחסיד להוריד את השכל מטה מטה עד ללב ולמעשה. זה פשר הנסיון שהרב מנסה את תלמידו. כמו בחידוד בו מנסה הרב את שכל התלמיד כדי ששכלו הפנימי יתגלה, כאן מנסים את לבו של התלמיד, שמקורו בכתר גבוה מהשכל, כדי שהלב יתגלה (ובלשון הקבלה נאמר שהרב רוצה שיתגלה ה'חסד דעתיק' המתלבש ב'גולגלתא דאריך').

בן ועבד - מח פנימי ודבור חיצוני
ניתן להבחין בסיפור בחילוק הידוע שבן עבד לבן. מי שיודע רק לציית לאדון נקרא "עבד", אבל מי שיכול לעתים לא לציית דוקא בגלל הקשר העצמי שלו נקרא "בן" הגבוה מהעבד.
מדרגה גבוהה יותר היא בן שנעשה עבד, כלומר בן הכופה את טבעו ומציית תמיד לאביו בניגוד לתכונת הבן שבו. המדרגה הגבוהה ביותר היא עבד שחוזר להיות בן. מובא בחסידות שבן שנעשה עבד הוא בחינת משה רבינו, ואילו עבד שחוזר להיות בן-"בני אתה אני היום ילדתיך" (תהלים ב, ז.) הוא בחינת המשיח.
רבי יחיאל מיכל ידע בנפשו ששררה אינה טובה עבורו והוא עלול להכשל ב"רם לבבך"(דברים ח, יד) ולכן לא הסכים לקבלה בשום אופן. כאשר הצליח לעמוד בנסיון זכה לגלות את פנימיות הלב.
מה ההבדל בין בן לעבד?
הבן קשור לפנימיות המחשבה של אביו ולכן לעתים הוא לא מציית לדבורו. לעומת זאת העבד קשור רק לדבורו של האדון. הוא לא מבין מעבר לכך. הבן שיוצא מהמח של אביו קשור למוחו והתנגדותו נובעת מכך שהוא בוחר ללכת אחרי המח ולא אחרי הדבור החיצוני יותר. הבן בא בעצם לאביו ואומר לו - "אני יודע יותר טוב ממך מה אתה רוצה!.." כמו במקרה של יעקב שגנב את הברכות של עשיו מאביו יצחק. ואכן יצחק הודה לו לבסוף (כפי שרש"י אומר) "גם ברוך יהיה" (בראשית כז, לג). הבן יודע לא רק את מחשבת האב, אלא לעיתים אף את התת מודע שלו. נאמר "יפה כח הבן מכח האב" (שבועות מח, א) והפירוש הוא שהסיבה לכך שכח הבן יפה מאביו נובע בפנימיות מכח האב עצמו.
ישנו סיפור דומה לכאורה שהתרחש בחב"ד. הרבי מליובאוויטש אמר לאחד מחסידיו שעליו לחזור ברבים על דברי החסידות שהוא אומר והחסיד התנגד מטעם חששו מפני גאות לבו. הרבי אמר לו שיהפוך להיות בצל מהגאוה שלו, אבל חסידות עליו לחזור!..
החסיד הוכרח לשמוע לצו הרבי. מה ההבדל בין שני הסיפורים?
הבעש"ט הפציר בתלמידו להיות רב ואדם גדול בפני עצמו , הפוסק על פי שכלו לעומת הרבי שהורה לחסיד לחזור על דברי הרבי ולהיות לו לפה. הגאוה באה לאדם מתוך כך שהוא מוצלח בפני עצמו, כדוגמת אחד שסיים את כל הש"ס. במקרה ה"חבד"י" מדובר בשליחות של האדם בעולם הזה שהוא מוכרח לקיים.
היחס בין שני הסיפורים הוא מורכב. יש מצד אחד ירידת עולמות מהבעש"ט לחב"ד, אך גם עלייה מבחינה אחרת. אצל הבעש"ט מדובר בתלמיד מובהק שיכול להתנגד ובמקרה של הרבי החסיד אמנם מתנגד בתחילה, אבל כופים עליו כמו אצל משה רבינו.
הרבי אמר לחסידיו "עשו כל אשר ביכולתכם. אני את שלי עשיתי". דוקא כעת, בדור העשירי לבעש"ט, מתגלה לפתע בחינת הבן. הרבי אומר שלפי מיטב ידיעתו עשה כל מה שניתן לעשות, וכעת על חסידיו לפעול לפי מה שאינו יכול לחשוב במחשבתו הגלויה. כאילו הוא אומר: "התיעצו ביניכם ותעשו מה שאני רוצה באמת ורק איני יודע!". למרות שזה נשמע כפירוש חריף זה הפשט בדברי הרבי.
מנקודת מבט זו הכל מתהפך ומתגלה עליית דורות מדור הבעש"ט לדור העשירי. בדור הראשון של הבעש"ט התלמיד לא רוצה להיות רב אצל הרבי, וכעת בדור העשירי מחויב החסיד לקחת את היוזמה הגדולה ביותר, ולהיות ב'ראש' הכי גדול. תלמיד הבעש"ט בחר להיות 'ראש קטן' כנגד רבו ואילו כעת הרבי מבקש שנבחר , לפי התחושה הפנימית והעצמית ביותר להיות 'ראש גדול' לגמרי, שזהו הענין של "אורות דתהו בכלים דתיקון".