חיי הבעש"ט

ו
הנסיעה לארץ ישראל

להלן יובאו שלוש נוסחאות שונות על נסיעת הבעש"ט לארץ ישראל. המספר מביא בשם האדמו"ר הזקן שכל הסיפורים נכונים ואירעו בשלוש תקופות שונות בחיי הבעש"ט. בכל המקרים הנסיון להגיע לארץ לא הצליח בשלימות.

ידוע על שלוש תקופות בחיי הבעש"ט:
א. עד גיל 26 בו התגלה לו הנביא אחיה השילוני.
ב. עשר שנים בהם למד עם אחיה השילוני שלוש שעות ביום במערה מדי יום עד להתגלות בגיל 36.
ג. 26 שנות התגלותו עד להסתלקותו בגיל 62.

שנות חייו מתחלקות ל- 26 , 10, 26 שנים. התקופה הראשונה, בה היה צדיק נסתר, היא כנגד שם הוי"ה (26 בגימטריא) הנעלם. התקופה השניה, בה 'נגנז' במערה, כנגד 10 הספירות הגנוזות והשלישית, בה היה צדיק גלוי, כנגד שם הוי"ה הגלוי.
השתוקקות הבעש"ט להגיע לארץ ישראל היא החוט השוזר את כל תקופות חייו.

הנסיון הראשון להגיע לארץ ישראל
התלמיד חכם שהתגלגל בצפרדע

הבעש"ט נהג להתבודד בהרי הקארפטים. בקירבת מקום קיננה לה חבורת שודדים שראו מכמה אותות בהתנהגותו שהוא איש קדוש והם רכשו לו כבוד ויראה.
פעם אמרו לבעש"ט : אדוננו, אנחנו יודעים דרך קצרה ללכת ולהגיע לארץ ישראל דרך מערות ומחילות. אם רצונך לעלות לארץ ישראל דרך שם, לך אתנו ואנחנו נורה לפניך את הדרך שיש ללכת בה. הבעש"ט הסכים ללכת אתם. בהליכתם הגיעו לאגם עמוק מלא מים רפש וטיט. כדי לעבור את האגם היו משליכים קרש מעבר לעבר והיו נשענים על יתד ארוך שהיו נועצים באגם כדי לסמוך עליו ולעבור על הקרש.
הבעש"ט הכיר שכאן הוא מקום "להט החרב המתהפכת"{בראשית ג, כד} וחזר לאחוריו כי ראה סכנה גדולה עומדת לפניו. אמר הבעש"ט שלא לחנם באתי הנה.
בחזרתו פגש בצפרדע משונה וגדולה כמו חיה גדולה. הכיר הבעש"ט שיש בה גלגול נשמה ושאל מי אתה? ענתה הצפרדע שהיא תלמיד חכם שהתגלגל בצפרדע. אמר הבעש"ט בתמיהה: תלמיד חכם אתה? ובכך העלה אותו הרבה. הנשמה סיפרה שכבר חמש מאות שנה היא מגולגלת פה. אמנם האריז"ל תיקן את כל הנשמות בדורו אבל הוא הורחק מגודל עוונו למקום שאין בני אדם מצויים בו כדי שלא יהיה לו תיקון.
שאל הבעש"ט במה חטא ופשע והנשמה ענתה שפעם אחת לא נטל את ידיו כהוגן מחמת זלזול וקטרג עליו המקטרג. אמרו בית הדין למקטרג כי אין להאשימו עבור עבירה אחת ואם יוכל להכשילו בעבירה אחרת גם עבירה זו תחשב, ואם יעשה תשובה יהיה נקי גם מעבירה זו.
השטן ניסהו בעבירה אחרת ולא עמד בנסיון וכך שנה ושילש עד אשר עבר על כל התורה כולה. יצא פסק דין מבית דין של מעלה שיש לדחותו ולא לקבל את תשובתו. אבל אם היה דוחק את השעה היו מקבלים את תשובתו שאין דבר העומד בפני התשובה. המקטרג הסיתו והוא נפל בשכרות, עד כדי כך שלא היתה לו שעת הכושר להתבונן במצבו ולבוא לידי תשובה.
מאחר שהחטא הראשון היה זלזול בנטילת ידיים לכן יצא הפסק דין של בית הדין של מעלה שיתגלגל בצפרדע שהיא תמיד במים. כמו כן יהיה נדח במקום שאין איש יהודי עובר כדי שלא יהיה לו תיקון בקרוב. הרי כשעובר יהודי וחושב מחשבה קדושה או מברך ברכה הוא מתקן את הנמצא בקירוב מקום וכך יהיה לו תיקון.
הבעש"ט עשה תיקון לנשמתו משום ש"לא ידח ממנו נדח" והעלה את הנשמה והצפרדע מתה תכף ומיד.

"רשימות דברים ב' עמ' טו' קטע א' פגם במזל העליון

הבעש"ט לומד מכל אדם ולכן התחבר עם השודדים. רק כאשר לומדים ממישהו ניתן לתקנו, כמו שרב זושא אמר כי ניתן ללמוד מגנב שבעה דברים.
הכלל הגדול של הבעש"ט הוא ההשגחה הפרטית. אפילו כאשר האדם מתכנן דבר גדול ולא מצליח עליו לדעת שיש כאן בודאי מטרה סמויה מלמעלה. דבריו "לחנם באתי הנה" הם ראשי תיבות לה"ב כמו "להב החרב המתהפכת"{בראשית ג, כד}. הצירוף ההפוך הוא הב"ל .
כל הסיפור החל בנטילת ידיים. סוד נטילת ידיים נמסר לגדולי הדורות והוא מקשר את הבעש"ט לארץ ישראל. הסוד היה אצל "אור החיים" הקדוש והבעש"ט השתוקק לנסוע אליו לארץ ישראל כדי לגלותו. יש כמה סיפורי מופת של הבעש"ט הקשורים לנטילת ידיים.
משמעות נטילת ידיים על פי החסידות היא להרים את המידות אל המוחין כפי שמרימים את הידיים מול הראש לאחר הנטילה ולפני הניגוב. יש לטהר את מידות האדם עם מי הדעת. למי שאינו נוטל את ידיו עלולות להיות מידות מושחתות ופראיות. המזלזל בנטילת ידיים פותח את הלב ליניקת החיצוניים.
פעם אמר ה"צמח צדק" לאחד מחסידיו שאם הוא מזלזל מעט בנטילת ידיים זה כמו יהודי פשוט שבא על אשת איש! מכאן למדים שיש בחינה של פגם הברית בזלזול בנטילת ידיים. זלזול הוא נוטריקון של זל זרע לבטלה. יש נטיה לאנשים לזלזל בנוזל. כל זלזול נוגע במזל העליון, בשפע המים החיים היורדים לנשמה המלובשת בגוף.
כתוב ב"שולחן ערוך" שיש לכוון ב"על נטילת ידיים" את ראשי התיבות עני משום שהמקפיד על נטילת ידיים ניצול מעניות. המזלזל בנטילה נעשה עני ו"אין עני אלא בדעה"{נדרים מא, א.}. התלמיד חכם לא הקפיד להמשיך את ידיו במי הדעת הטהורים ונעשה עני בדעת, בהתקשרות לה'. שכחת ה' היא המקור לכל המרעין בישין. 'נקיות כפיים' מבטאת את "נשאת ונתת באמונה"{שבת לא, א} שזהו הדבר הגבוה ביותר בנפש. המזלזל בנטילת ידיים מזלזל בכסף , ידיו לא 'טהורות'.
אנו למדים שהתשובה יכולה לשבור את 'חוק הטבע' של "עבירה גוררת עבירה"{דברים רבה פ' ו ד"ה ד}. העבירה הראשונה שהאדם עושה אינה נחשבת, אך היא פתח לבעל דבר לנסות ולהכשילו בעבירה שניה. לאחר שעבר על יתר העבירות הוחשב גם הזלזול בנטילת ידיים בכללן ואף הפכה לסיבה העיקרית ולאשמה העיקרית. אבל התשובה יכולה בכל שלב לעצור את ההדרדרות.
פסיקת הבית דין היתה שיקשו על התלמיד חכם לעשות תשובה בדומה לפרעה שהיה כל כך רשע עד שהקשו את ערפו ומנעו ממנו לעשות תשובה. הבית דין של מעלה מנעו ממנו את המשכת ה'אורות' לסייע לו, אבל הם אינם יכולים לעשות דבר כנגד גילוי הפנימיות והעצמיות שלו. ואדרבא, ברגע שסותמים לו את הדרך החיצונית לעשות תשובה, עליו דוקא לדחוק את השעה.
התבוננות במצב שנועדה לעשות תשובה נקראת "ולבבו יבין ושב ורפא לו"{ישעיהו ו, י}. כדי לעשות תשובה צריך להבין את המצב כמו "איכה"{בראשית ג, ט} שאמר ה' לאדם הראשון- היכן אתה נמצא? השכרות מנעה את התלמיד חכם מלהתבונן במצבו האמיתי, להבין היכן הוא נמצא בחיים. כל טירדה בחיים עלולה למנוע את האדם את שעת הכושר להתבונן במצבו.

צפרדע - יחוד תחתון
זו הפעם הראשונה שבה הבעש"ט תקן נשמה ולכן המקרה מהווה אב טיפוס לתיקוני נשמות שהבעש"ט עשה בחייו. עד כה עסק רק עם תיקוני החיים. רבי נחמן , נינו של הבעש"ט, כותב שרק בשלב מסוים בחיי הצדיק הוא מתחיל לעסוק בנשמות מתים. כדי לתקן מתים עליו להיות בו זמנית בשני העולמות. לפני כן עליו להתעסק עם נשמות החיים בלבד. זהו מקור להעלאת נשמות שעשה הבעש"ט בסוד "לבלתי ידח ממנו נדח"{שמואל ב יד, יד} כאשר הכוונה היא גם לנשמות מתים. העובדה שהבעש"ט ממשיך מהנקודה שבה הפסיק האריז"ל היא רבת משמעות.
כתוב ב"פרק שירה" שהצפרדע היא מלשון צפירה והשמעת קול. אין חיה ש'מדברת' כל הזמן כמותה. ב"מדרש פרק שירה" מסופר שכאשר דוד המלך סיים לכתוב את "תהלים" זחה עליו דעתו ואז הביאו לו צפרדע שאמרה לו כי היא משבחת את ה' יותר ממנו. היא שרה לה' ללא הפסק ולכן הפסוק שלה ב"פרק שירה" הוא "ברוך כבוד מלכותו לעולם ועד". זהו יחוד תחתון המבטא את גילוי האלקות בכל רגע ובכל מקום. היחוד העליון פירושו ביטול של כל המציאות לה' ואילו התחתון מבטא את ההשגחה הפרטית, את האלקות שכל רגע חדור בה ולכן 'צפרדע' עולה בגימטריא 'מקדש'.
מה הסיפור מלמדנו?
בכל פעם שניסה הבעש"ט להגיע לארץ ולא הצליח, בודאי למד מהשמים את סוד ההגעה לארץ ישראל. למרות שלא הגיע לארץ, קבל את תיקון הצפרדע הקשורה להגעה לארץ. קודם כל סוד נטילת ידים קשור לארץ ישראל. היהודי נקשר בנטילה למזלו. כתוב "אין מזל לישראל"{שבת קנו, א} ונדרש בחסידות כי האין הוא המזל לישראל. המזל הוא הקשר לארץ ישראל.
בתיקון נשמות המתים יש דבר עצמי הנוגע לארץ ישראל. לאחר שקין הרג את הבל כתוב "דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה"{בראשית ד,י} בגלל שהרג את כל זרעו, את כל הצאצאים העתידים לצאת ממנו. העונש מתקנו ומעלהו כמו בתחיית המתים. ה"יוקם קין"{בראשית ד, כד} כתוב כדי לתקן את הבל. אם אין הבנה בתיקון נשמות המתים דוקא, אי אפשר להגיע לארץ.
יש ציונות שהיא עבור החיים בלבד שזהו דבר חשוב בפני עצמו. אך מבלי לדעת את סוד "וכפר אדמתו עמו"{דברים לב, מג}, שארץ ישראל היא תיקון כל הדורות, כל ההסטוריה היהודית, שזהו מקום תחיית המתים ולא רק מקום החיים, לא ניתן להגיע באמת לארץ. רק על ידי נקמה אמיתית המתקנת את המתים ניתן להגיע לארץ ישראל.

הנסיון השני להגיע לארץ ישראל
ליל הסדר הנורא

הבעש"ט ובתו אדל שכרו אניה כדי להגיע לארץ ישראל. בעל הספינה היה גזלן ורמאי. כשהגיעו לנמל לא רחוק מהעיר איסטמבול אמר שצריך לתקן פה איזה תיקון וכאשר יסיימו יתן אות לנוסעים ויסעו הלאה.
הבעש"ט ובתו לא שמעו את האות שאמר בעל הספינה והספינה שטה לה לאיסטמבול. כל חפציהם נשארו בספינה והבעש"ט ובתו נותרו בעירום בחוסר כל.
בעמל רב עלה בידם להגיע לאיסטמבול והבעש"ט הלך לו לבית הכנסת ועסק בתפלה ועבודה. מאחר שהיה ערב חג הפסח הלכה אדל בתו לשפת הים כדי לכבס את הלבנים והבגדים לכבוד החג.
אדל עמדה וכבסה ועיניה זלגו דמעות ללא הפוגה. לפתע קרבה ספינה ורבים ירדו ממנה מבלי לשים לב לבכיה ולדמעותיה.
איש אחד מנוסעי הספינה, שהיה עשיר ויהודי ירא שמים, ירד אף הוא מהספינה ובראותו בת ישראל בוכה בקול גדול נגש אליה ושאל מה קרה לה.
אדל אמרה: אבי צדיק וקדוש ומסבב הסיבות הביא אותנו למצב כזה שנשארנו בעירום ובחוסר כל. והנה חג הפסח ממשמש ובא ואין אתנו כלום, לא אכסניא ולא דבר מצרכי הפסח לסדר סדר חג המצות.
אמר לה האיש: לכי וקראי את אביך וכל מחסורכם עלי! הלכו שניהם לבית הכנסת שבו נמצא הבעש"ט והאיש העשיר הביא אותם לביתו וקבלם בסבר פנים יפות.
הבעש"ט לא רצה לאכול משום שהגיע זמן האסור באכילת חמץ, ואכילת מצה אסרו חכמים. נתנו לו יין והוא שתה באופן המותר.
הנגיד הקצה חדר עבור הבעש"ט שהיה עייף מאד מטורח הדרך והוא ישן בו. הבעש"ט ישן עד הלילה. בעל הבית הנגיד חזר מבית הכנסת בו התפלל מעריב לביתו והבעש"ט עדיין ישן. הוא התפלא מאד שאיש צדיק ישן עד כה כשהגיע הזמן לסדר את הסדר.
בקש הנגיד מאדל שתלך להעיר את אביה לסדר את הסדר והיא ענתה לו שעל פי התורה הקדושה אסור לה לעוררו. בעל הבית הלך בעצמו לעורר את הבעש"ט. כשנכנס הנגיד לחדר שבו ישן הבעש"ט ראה שפניו להבים, עיניו בולטות ודמעות נוזלות מהם וקולות משונים נשמעו מפיו. בעל הבית נבהל בראותו את המראה הנורא ויצא לו מהחדר.
כעבור זמן מה הקיץ הבעש"ט, נטל ידיו והתפלל מעריב בדבקות נפלאה והרגיש הנגיד שאיש קדוש לפניו והוא זכה לארחו לחג הפסח.
לאחר תפלת מעריב ישבו לערוך את הסדר והבעש"ט אמר את ההגדה בהתלהבות ובדביקות וכשהגיעו לפסוק "לעושה גדולות נפלאות לבדו" היתה כבר השעה השלישית לאחר חצות לילה. הבעש"ט אמר את הפסוק בהתלהבות נוראה ובקול גדול.
לאחר שהסתיים הסדר שאל הנגיד את הבעש"ט לפשר בכייתו בעת שנתו וכן לקריאתו בקול גדול של הפסוק "לעושה נפלאות". ענה הבעש"ט כי גזירה נוראה נגזרה על היהודים במדינת טורקיה בכלל ועל איסטמבול בפרט ומסרתי את עצמי בתפלה למעלה לבטלה ופעלתי בעזרת השם. בעת שקראתי הלל והגעתי לפסוק "לעושה נפלאות" התבטלה הגזירה בפועל ומחר אי"ה תשמע בבית הכנסת את תוכן הדברים המפורטים.
למחרת כשהגיע זמן תפלת שחרית המתין כל הקהל עד שיגיע אחד הגבאים, סוחר חשוב מאד, שאחר לבוא. כשנכנס הגבאי אמר בקול רם: מזל טוב! מזל טוב! רבותי! נצלנו מגזירה רעה וישועת ה' באה לנו!

"רשימות דברים ב' " עמ' יח' קטע ב' #

הנסיון השלישי להגיע לארץ ישראל
הצלה מאוכלי אדם ופקידת עקרות

הבעש"ט, בתו אדל והסופר הרב צבי סופר נסעו לארץ ישראל. קרוב לאיסטמבול עשה רב החובל מעשה רמיה. הוא אמר לנוסעים שיעמדו פה יומיים עד שיעשה תיקון גדול לספינה. רבים מהנוסעים, ובתוכם הבעש"ט בתו והסופר, ירדו מהספינה כדי לשאוב רוח צח ולהנפש מהדרך.
תכף ומיד צוה רב החובל למלחים תופסי ומנהלי הספינה שיסעו הלאה. האניה שטה לדרכה ורבים מהנוסעים ובתוכם הבעש"ט ומלויו נשארו על אחד האיים בעירום ובחוסר כל, מאחר שכל חפציהם נשארו בספינה. הם חיפשו דרך להגיע לעיר ופתאום נפלו עליהם שודדים פראיים אוכלי בשר אדם, עקדו אותם בחבלים וישבו לאכול.
הבעש"ט שאל את הרב צבי סופר אם הוא יכול להזכיר לו פסוק משום שהוא שכח הכל ואינו זוכר אפילו אות אחת מהתורה! ענה לו הרב צבי סופר שאינו זוכר דבר פרט לא' - ב'. אמר הבעש"ט :"הבה נזכור את האל"ף בי"ת והשם יתברך יושיע. הם חזרו על האל"ף בי"ת כמה פעמים בכוונה גדולה עד שנזכר הבעש"ט בעוד תורות.
פתאום נשמע קול פעמון והתקרבה עגלה עם אנשי חוק. הם תפסו את הליסטים ועקדו אותם ואת השבויים העקודים התירו מחבליהם וכך באה להם הרווחה.
לאחר מכן הגיעו לאיסטמבול בתלאות רבות ומצאו להם דירה באחת משכונות היהודים והבעש"ט התבודד בבית הכנסת.
הגיע ערב פסח ולבעש"ט ובני לוייתו לא היה מאומה. לא מצה ולא שאר הדברים הנצרכים לחג הפסח, אך הבעש"ט היה מלא בטחון שהשם יתברך יזמין לו כל צרכו לכבוד יום טוב של פסח.
לאחר חצות היום נסע איש מפולין דרך הרחוב שהתאכסן בו הבעש"ט ושאל את העוברים והשבים איפה מתאכסן פה הבעש"ט. אנשי הרחוב הראו לו את האכסניא בה התאכסן הבעש"ט ובא לשם עם אשתו ומצאו שם את אדל , בתו של הבעש"ט. הוא שאלה אם יוכלו להתאכסן בדירתם.
אדל ענתה שלבטח יוכל להתאכסן בביתם הגדול, שיש בו מקום למשפחה נוספת, אבל אין בידם מאומה לכבוד חג הפסח. אמר לה האיש הפולני שלא ידאגו כלל כי יש בידו את כל צרכי הפסח, לא רק לצורך משפחתו אלא עבור משפחה נוספת. הוא הבטיחה שהכל מוכן ומזומן וכל צרכיהם יהיו עליו.
המשרתים הכניסו הביתה את כל החבילות והחפצים, ערכו את הבית לכבוד החג בכלים נאים, והכינו הכל לקראת הסדר.
הבעש"ט בא מבית המדרש אחרי תפלת ערבית והם ערכו את הסדר עד אחר הכוס השניה בשמחה רבה. הבעש"ט נתן שלום לאורח ואמר לו: הנה נא ידעתי כוונתך שעקבת אחרי לבוא לאיסטמבול היות והנך חשוך בנים ומבוקשך להתברך בבן זכר ולד חייא וקיימא, ובזכות שהחיית אותי ואת מלווי הנני נשבע שאשתך זאת תלד לך בן.
שמע הבעש"ט כרוז שאבד את חלקו בעולם הבא כי בשבועתו זאת הכריח לשנות סדרי בראשית, כי האיש ואשתו עקרים מלידה. כאשר שמע הבעש"ט את הכרוז שמח מאד ואמר : ברוך ה', אעבוד את השם יתברך בלי שום פניה! מיד שמע כרוז אחר שתכף ומיד פסקו למעלה שאם הוא עובד את ה' בלי שום פניה, בעבור זאת יש לו חלק לעולם הבא.

"רשימות דברים ב' " עמ' כא' קטע ג'

מנפילת המוחין לשער הנו"ן
אנו רואים שהיתה לבעש"ט נפילת מוחין טוטלית. הסיבה הפנימית לכך היא כדי שיוכל לרדת ליהודים במצב הנמוך ביותר ויוכל להעלותם משם. הרב צבי הסופר שזכר את האל"ף בי"ת נפל לגיל של תינוק בחדר ואילו הבעש"ט ששכח הכל חזר לגיל העיבור.
רבי נחמן מברסלב אמר שה"איני יודע" שלו גבוה מכל התורות שהוא מגלה והוא כנגד שער הנו"ן. מצד אחד יש הסתלקות מוחין גמורה ומצד שני יש את שורש שער הנו"ן. הבעש"ט שכח את כל התורה, אך לא שכח את האמונה. הדבר מבטא את עניינו של הבעש"ט שיהודי פשוט, שאינו יודע כלום, קשור באמונתו לעצמות ה' ממש. הבעש"ט מגיע בדיוק למצב שאותו הוא מגלה ומלמד.

הכנעה הבדלה המתקה
הצד השווה בין סיפור הנסיעה השני והשלישי לארץ ישראל הוא ענין חג הפסח. פסח הוא מלשון דבור 'פה-סח' וגם על כך שמלו את עצמם. כתוב פעמיים "בדמייך חיי בדמייך חיי"{יחזקאל טז, ו} כנגד קרבן פסח וכנגד ברית המילה. שלושת סיפורי הנסיעה של הבעש"ט הם כנגד הכנעה- הבדלה- המתקה, המבנה הבסיסי שחידשה החסידות.
הסיפור הראשון הוא סיפור של הכנעה. הבעש"ט נכנע כאשר הוא רואה את הסכנה הטמונה ב"להט החרב המתהפכת" והוא חוזר לאחוריו. ובכל הוא יודע "שלא לחנם באתי הנה". יש לומר שבזכות תיקון הצפרדע זכה ללמוד עם אחיה השילוני.
הסיפור השני הוא ל"עושה נפלאות גדולות לבדו". "נפלאות" הוא דבר נשגב ונבדל כלומר הבדלה. בסיפור זה משמע שהבעש"ט לא ידע עדיין את הכל ויש לאחר מכן התפתחות במצב התודעה שלו.
הסיפור השלישי הוא ההמתקה הגמורה שבאה לביטוי בשני אופנים: על ידי המשכת זרעא חיא וקיימא שהוא כח האינסוף, ויותר מזה בשמחתו הממתיקה הכל. שמחתו הגדולה ביותר של הבעש"ט היא ביטול העולם הבא שלו, הגורם לו לעבוד את ה' ללא פניות באמת ובתמים.
בכל סיפור יש יכולת מרכזית אחרת של הבעש"ט. בסיפור הראשון יש את היכולת לתקן נשמות, גם של המתים. בשני יש את יכולתו לבטל גזירות והסיפור השלישי מנחיל לעולם עבודת ה' טהורה ללא שום פניה.
תוך כדי כך הוא ממשיך זרעא חיא וקימא לחסרי סיכוי לחלוטין. הדבר מזכיר את אברהם ושרה. הזוג מפולין הוא מעין גלגול של אברהם ושרה שגם להם לא היתה אפשרות טבעית להוליד. ה' היה צריך להוציאם מהעולם-"ויוצא אותו החוצה"{בראשית טו,ה}. כתוב שה' שינה סדרי בראשית עבורם בדומה לסיפורנו.
הסיפור השלישי אינו 'לחוץ'. שינוי מעשה בראשית נעשה בשלבים. הולדת ישמעאל לא נעשתה בקדושה שלימה וחסרה לו הה"א. הזרע ממנו נולד ישמעאל הוא זרע של פסולת ולא של קודש.
הויתור של הבעש"ט על העולם הבא מגיע בסוף כמו שתיקון הכבוד הוא בסוף. דוקא לאחר התגלותו, כאשר הוא כבר מפורסם, מגיע הזמן לוותר על העולם הבא.