ד
חדושי החסידות בקבלה ובעבודת ה'
צמצום לא כפשוטו-אהבת ישראל לכל יהודי
אהבה לכל יהודי, ללא תנאים, תלויה בהתבוננות המפנימה כי הצמצום איננו כפשוטו. שתי סיבות מונעות אהבה כזו, ושתיהן מסולקות בהפנמת ה"צמצום שלא כפשוטו":
ראשית, ישנו יהודי שמרחק כה רב - גשמי או, בעיקר, רוחני-תודעתי - קיים ביני לבינו, עד שישנה תחושה שאין שום קשר או סבה שיגרמו לאהבה. והרי, לאהבה זו הטיף מורנו הבעש"ט: "זקוקים למסירות נפש על אהבת ישראל, אפילו עבור יהודי שאף פעם לא ראו" . על מנת לשלול את 'חוסר הסיבה' לאהבת יהודי, יש לחוש כי מקור כל נשמות ישראל - ה"אב אחד לכולנה" - גלוי ומאיר תמיד, וממילא יש סיבה פשוטה וטובה לאהבת כל יהודי (בהרגשת האב המשותף המאיר בכולם - אני בך ואתה בי).
שנית, גם כשהאדם מכיר באחוה בין כל היהודים, הרי שחטאי הזולת (או אף דעותיו השגויות - השונות מדעתי) מהווים תירוץ מספיק על מנת לחוש ש'יהודי כזה אי אפשר לאהוב'. ההכרה שהצמצום איננו כפשוטו, וממילא אין גם שום חטא כפשוטו, מסלקת את ההפרדות ה'עקרוניות' בין יהודי ליהודי.
שבירה לא כפשוטה - שמחה תמיד
העדר השמחה בכל מצב במציאות - היסוד אותו חידש הבעש"ט, על גבי ה"שמחה של מצוה" - נובע מראית רוע במציאות. ההבנה כי כל משבר ונפילה אינם כפשוטם,
ובאמת הם חלק מתהליך תיקון כללי ומושגח שתכליתו רק טוב - "" -מאפשרת שמחה נצחית וקבועה במעשי ה' בעולם, אף בכל נפילה, משבר או חורבן העוברים על הפרט ועל הכלל.
כפי שהוסבר, שמחה זו היא עליה מה'מידות' של השמחה - השמחה המותנית במידות המציאות הגלויה והמדידה, וממילא עיקרה ב"שמחה של מצוה" - אל ה'מוחין' של השמחה
- השמחה בתפיסת ההגיון הפנימי החיובי העומד מאחורי כל מצב במציאות, שאזי השמחה היא בכל מצב, "להיות בשמחה תמיד".
פרצוף לא כפשוטו - דבקות בקיום המצוות
תפיסת המציאות כולה כפרצוף אחד, מאפשרת להבין כיצד יתכן יחוד ודבקות בין האדם לבוראו - בין הפרצוף האחד שבמציאות, לבין ה'פרצוף' של הבורא ברוך הוא.
האריז"ל מלמד שבכל מצוה יש לכוון "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", אך מתפיסת הפרצופים הפשוטה נדמה שכל מצוה מעוררת יחוד בין פרצופים מסוימים,
וכי "קודשא בריך הוא ושכינתיה" הם פרצופי ז"א ומלכות דאצילות. לפי תפיסה זו המצוה היא צווי מן הבורא, שקיומו פועל תיקון נעלה ביותר בתוך הבריאה -
אך ללא חריגה אל מחוץ לתחומיה. תפיסת כל המציאות כפרצוף אחד מחדשת כי "קודשא בריך הוא" היינו כל עולמות האין-סוף (שפרצוף ז"א הוא סיומם) -
'פרצוף הבורא' כביכול - ו"שכינתיה" היינו כל המציאות הנבראת - 'פרצוף הנברא' . "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" שבכל מצוה
הוא, לפיכך, יחוד ודבקות בין המציאות לבין בוראה - צוותא וחיבור.
וליתר הסבר: "-קודשא בריך הוא" היינו כח הבורא הנבדל,
ה-קדוש והמופרש מהעולם - ה' שמעבר לעולם, המתייצב מולו כבורא (ה"סובב כל עלמין"). "-שכינתיה"
היינו כחו של ה' המחיה את המציאות ו-שוכן בתוכה (ה"ממלא כל עלמין") - הכח המאחד את המציאות כולה לכלל הויה אלקית אחת, לכלל פרצוף אחד.
כשרוצים לאפיין כחות אלו כפרצופים (בעלי מבנה של "צלם אלהים"), משורטט פרצופו של "קודשא בריך הוא" המתייחס אל העולם מחוצה לו, כפרצוף המורכב
מ-רמח מצוות-עשה ו-שסה מצוות-לא-תעשה (כנגד רמח אבריו ו--שסה גידיו של גוף-פרצוף המלך ) - רצונותיו של הבורא ביחס לעולמו.
פרצופה של "שכינתיה" היא המציאות בכללותה, אך הוא מתגלה בעיקר כ"כנסת ישראל" - קיבוץ כל נשמות ישראל, בהם מתגלה דמות הכח האלקי באופן הברור ביותר.
כשמקיים יהודי מצוה הוא מייחד את שני הכחות הללו: עצם נשמת היהודי היא חלק מהפרצוף הכללי של הבריאה - "שכינתיה" (אור ה"ממלא כל עלמין") -
והמצוה שהוא מקיים היא חלק מהפרצוף של הבורא - "קודשא בריך הוא" (אור ה"סובב כל עלמין"). בלשון למדנית היחוד במעשה המצוה הוא בין ה"גברא"
(בו מאירה התודעה הפנימית, אור ה"ממלא כל עלמין") ל"חפצא" (עליו חל מלמעלה הרצון האלקי, אור ה"סובב כל עלמין") . החידוש בחיבור זה הוא,
שאין החיבור רק 'פגישה מזדמנת' ונקודתית בין תודעת האדם לבין בוראו (כפי שמתקיים בעבודת הברור, ובכל פנית האדם אל ה') אלא יחוד וזיווג של ממש - בין גוף לגוף כביכול- פגישה של שתי מערכות שלמות ובנויות זו מול זו.
ברור לא כפשוטו -בכל דרכיך דעהו
עבודת הברור של הוצאת הטוב מהרע - "קרוב הניצוץ אל המאור" - היא קשה,
ותלויה בכחו של האדם המברר להעלות מתוך מציאות מרוחקת את הטוב.
ככל שכחו של האדם המברר דל, עליו להסתפק בברור מציאות מצומצמת ו'קלה' יותר -
במציאות הכלולה בתחום המצוות בהן מחויב האדם - וממציאות מרוחקת ו'חילונית' יותר
עליו לפרוש ולהתרחק.
אמנם, עבודת ברור שענינה גילוי הטוב האלקי בתוך המציאות
הנדמית למרוחקת - "קרוב המאור אל הניצוץ" - איננה דורשת מאמץ של העלאה והתגברות על מרחק,
אלא הענות לנוכחות ה'. עבודה זו אינה דורשת כח מאומץ, שמטבעו מגביל לתחום מסוים - שהרי ה' מאיר בכל בשווה
- וממילא הברור, היינו נקודת המודעות לנוכחות האלקית, מתפרס על כל תחומי החיים ממש.
כך מסוגל האדם להאיר בצורה קלה ופשוטה נקודות מודעות לבורא עולם בכל עיסוקיו ועניניו, ולקיים "בכל דרכיך דעהו".
המשך המאמר:
ה- אור חדש -חדושי החסידות בכל התחומים
חזרה לתחילת המאמר
|
