המשך: מאמר ראשי ביסודות הקבלה והחסידות

ה

אור חדש

חדושי החסידות בכל התחומים

כנספח למאמר זה ראוי להוסיף כי שינוי התפיסה הפנימי שחוללה החסידות, החידושים בקבלה והכוונת הלב באופן מחודש לעבודת ה', משנה גם את התפיסה החיצונית ביחס לעולם כולו. החסידות מאירה אור חדש על תחומים רבים בחיי האדם מעבר לעצם התחום המוכר של עבודת ה' - שחידושו והחיאתו הן, כמובן, הנקודה הפנימית של כל תורת החסידות. יותר מכך, כפי שנרמז בכל המאמר, בחסידות יש שאיפה לצאת מההגדרות ה'מרובעות' של עבודת ה' ולגלות את האור האלקי במציאות כולה, בכל תחומי העולם ובכל תחומי החיים. משום כך, אך טבעי הוא שהחסידות תאיר באור פנימי ומחודש כל נושא בו תעסוק. ועוד, התפיסה שבכל תחום ניתן למצוא גילוי אלקי מולידה גם את המסקנה שהעיסוק בתחומים רבים יחשוף אורות שונים ומגוונים החוזרים ומאירים את הנושא העיקרי ממנו יוצאים - דרך עבודת ה' בתפלה, תורה ומצוות. כלומר, העיסוק הרב-תחומי מתוך האספקלריא של החסידות לא מניב רק רווח בהבנה פנימית של כל תחום בו עוסקים - רווח משני ביחס לעבודת ה', שהיא עיקר חיי היהודי - אלא חוזר לעבודת ה' ומגלה בה פנים חדשים ועומקים חדשים. בלשון הקבלה, העלאת ניצוצות האלקות מן המציאות היא "העלאת מיין נוקבין" המעוררת "המשכת מיין דכורין": המציאות (והאור האלקי המסתתר בתוכה) היא נקבה, כלי פתוח לקבלה ולשינוי, ביחס לאור האלקי (הגלוי) המשפיע למציאות מבחוץ. חשיפת האלקות במציאות (הנשית) היא התעוררות הקוראת לגילוי אלקות חדש לבוא ולהאיר, ותחום האלקות המקובל (הגברי) מגיב בהתעוררות חדשה המעשירה גם אותו עצמו .

ארבעה נושאים:

בקוים כלליים ישנם ארבעה נושאים 'חמים' ומענינים בהם מורגשת במיוחד הארת וחידוש החסידות, והדבר מודגש בפרט בדורנו זה - הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה - אשר זכה שתחומי החיים של העם היהודי יהפכו לחיי ציבור, וממילא יתרחבו, יצאו מתחום עבודת ה' בלבד, ויגיעו לכל תחומי החיים בהם חי ועוסק עם . ארבעת הנושאים הללו מקבילים גם הם למבנה הכללי של שם הוי' ב"ה שהוצג בפרקים הקודמים.
שיא המבנה - ה"קוצו של י" בלשון הקבלה - הוא הנושא העיקרי של החסידות, עבודת ה'. "קוצו של י" בכל מבנה הוא ההשראה הכללית על כל פרטי המבנה - הרצון המניע את כל התפשטות התכונות המתגלות בשם הוי' ב"ה. כך, לעניננו, העיסוק בעבודת ה' הוא הרצון הפנימי המפעם בכל 'גיור' והארת הנושאים המדוברים על ידי החסידות - את העיסוק בכל תחום חורז רצון לקשר אותו אל הקדש ולגלות את החידוש המיוחד שהוא מניב בעבודת ה':

קוצו של י עבודת ה'
י    תורה ומדע
ה    תורת הנפש
ו    שכינה ביניהם
ה    מלכות ישראל

תורה ומדע

נושא הקשר בין תורה ומדע בכלל, וחיפוש הערך הרוחני בעולם המדעי בפרט, מקבל הארה מהותית רק מתוך העיסוק בפנימיות התורה ובתורת החסידות. כמובן, אין מדובר כאן בישוב סתירות - אמיתיות או מדומות - בין התורה והמדע. ישוב סתירות איננו יצירת קשר פורה בין תורה ומדע ואין הוא חושף שום ערך למדע בפני עצמו - זו הסברה מתגוננת התופסת את האמת המדעית כמוצקת ומשתמשת בכלים המדעיים על מנת להוכיח שאין סתירה בין המדע לתורה. גם אם ההכרה הפנימית מאמינה בתורה יותר משהיא סומכת על המדע, הרי שכשעוסקים בישוב סתירות הדבר נעשה בכלים ובניסוחים מדעיים - בדרך של חיפוש אמת מדעית ולא בדרך של חיפוש הוראה תורנית אלקית (לעומת זאת, כשמתיחסים לסתירות בין המדע לתורה בכלים תורניים אמיתיים - היינו מתוך חיפוש של מסר תורני בדברים - מתגלה גם ההוראה שחידשה התורה על גבי המציאות הסתמית שמתאר המדע).
קשר אמיתי בין תורה ומדע הוא פניה אל המדע בכלים תורניים - חיפוש ערך תורני-אלקי במדע עצמו, והפרית תחומי התורה והמדע מתוך קשר ודו-שיח ביניהם. הקבלה מעניקה תפיסה לפיה כל המציאות היא משל לנמשל האלקי, וממילא בכל אחד מהמשלים - בכל פרט שחושף המדע במציאות העולם - יש יחוד מסוים המדגיש פן אחד בנמשל האלקי. הקבלה אף נותנת את הכלים מכחם ניתן לפענח את המשל המדעי ולגלות לאיזה נמשל מסוים מכוון כל משל - המשמעות הראשונה של המלה קבלה היא מלשון הקבלה (שהרי השרש קבל מופיע בחמשה-חומשי-תורה רק במשמעות של הקבלה: "מקבילות הלולאות" ), והקבלה מציגה את המערכות בהן (ובתבניתן) נברא העולם. חכם אמיתי בחכמת הקבלה מסוגל להעמיד את המציאות בהקבלה נכונה לשרשה האלקי וליצור הפריה הדדית בין הידוע על השרש העליון (שמתארת הקבלה) למציאות התחתונה (שמתאר המדע) - הפריה הדדית בין המים העליונים והמים התחתונים.
אמנם, המבנה הקבלי שנחשף מכח חכמת הקבלה אינו עדיין תורה - אם כי יתכן שהוא פועל ביתר שאת בתוך הנשמה את הפעולה הרצויה של עיסוק במדע, את ההתפעלות ממעשי ה', בכך שהוא מגלה את שרשי הדברים כנבראים ו'מנכס' באופן גלוי את המדע הזר והקר לבריאתו של הקב"ה. תורה היא הוראה מעשית בחיי האדם. רק החסידות מתרגמת את המסר הקבלי הנחשף מתוך המדע למסר תורני הנוגע לעבודת האדם את ה'. הבנה תורנית אמיתית של הקשר בין התורה למדע תלויה במבט פנימי של פנימיות התורה המשלבת בתוכה את הקבלה והחסידות.
בכלל, העיסוק במדע - בתחום המתימר להיות אובייקטיבי, ולא בנושאים שהבנתם תלויה באופן מהותי בהתיחסות הסובייקטיבית של האדם - מקביל לספירת החכמה, שתכונתה הפנימית היא בטול לאמת הנחשפת לאדם מן החוץ (בניגוד למשמעות המתגלה בהתבוננות אישית, משמעות פרטית העולה מהתבוננות המדגישה את ישות האדם ואופן החשיבה שלו יותר מאת האמת בה עוסקים). אם אין במדע כל תוכן אלקי הוא משתייך לחכמה דקליפה , משום שיש בו בטול למציאות נפרדת מאלקות (עד שפעמים רבות בהיסטוריה נתפס המדע כתחליף לקשר עם הקב"ה ח"ו), וכשמקושר המדע כדבעי לעבודת ה' ולתורה הוא מוסיף אור בחכמה דקדושה - ה-י שבשם הוי' ב"ה.
בפרטות יותר, כפי שהוסבר המבנה עד כה, דרישת האור האלקי במדע נובעת מהתפיסה שהצמצום אינו כפשוטו - שה' ומסריו מתגלים בכל מציאות, ואין המציאות רק משל מרוחק לתוכן האלקי (שאזי רצוי להפשיט את המשל מלבושיו ולעלות אל הנמשל לבדו, מה שאין כן אם הצמצום אינו כפשוטו יש לחפש את ה' במשל עצמו). העיסוק במדע האובייקטיבי וחיפוש אלקות בתוכו נובע מהכרה שעצם המציאות עצמה - עצם החלל בו מתיצבים העולמות (גם בטרם מדברים על היצורים בעלי המודעות הסובייקטיבית החיים בחלל זה) - אינו מרוקן ח"ו מאלקות.
[ראוי לחדד ולהסביר מדוע למרות שעבודת "בכל דרכיך דעהו" הוקבלה ל-ה התחתונה, לספירת המלכות, הרי שההתיחסות לתורה ומדע שייכת לספירת החכמה:
ההבנה שהבירור אינו כפשוטו נוגעת ל"דרכיך" הסובייקטיביות של האדם, שאין צורך לעקור מהן את משמעות התוכן העצמאית שלהן ולהפיק מהן רק את התועלת לעבודת ה' - כדרך עבודת הבירורים - אלא יש דרך לעשות אותן על כל משמעותן הפרטית והממשית בקדושה. לעומת זאת, ההבנה שהצמצום אינו כפשוטו וחשיפת האור האלקי במדע אינה נוגעת עדיין לדימוי העצמי ה'רגשי' של הדברים, ואף להיפך: הגילוי אלקי בתוך חלל הצמצום, בעצם המציאות הנדמית כלא-אלקית, מעורר למחשבה שהמציאות ה'מדעית' אינה מרוקנת מאלקות - שהרי לא יתכן שהבריאה לכשעצמה אינה אלקית - אך דווקא משום כך נראה כי המשמעות והממשות הסוביקטיבית שנותן לה האדם היא המנוגדת לאלקות ויש צורך בבירור האובייקט מהעטיפה הסובייקטיבית שהעניק לו האדם. רק לאחר ההבנה הראשונה שבעצם המציאות נמצא הקב"ה יש צורך ולחדש שאף בדימוי של המציאות יש אור אלקי וניתן לגייסה בשלמות לעבודת ה' .]

תורת הנפש

נושא עיקרי נוסף המואר באור תורני אמיתי על ידי תורת החסידות הוא תחום הפסיכולוגיה - תורת הנפש על כל תחומיה. הרמב"ם תיאר את הצדיק והחכם כרופא הנפש , והחסידות - שהחזירה למוקד עבודת ה' את הצדיק המורה לאדם דרך - חזרה לברר את דרך רפואת הנפש האמיתית. אמנם, עד להופעת החסידות עסקה רפואת הנפש התורנית בהוראות כיצד על האדם לתקן את מדותיו המקולקלות ואיך לשום את דרכיו - אין זו פסיכולוגיה במובן המודרני שלה, אין כאן התבוננות במבנה הנפש אלא הנחיה חיצונית "מה לעשות".
לעומת זאת, החסידות נתנה מקום לנפש האדם כעצם שיש לעיין בו כתורה בפני עצמה - ולא רק כמכונה, בה משתמשים להפקת תועלת מוגדרת מראש, אך לא מעבר לכך - ופיענחה בעומק עצום את מבנה נפשו של האדם, את תכונותיו ופגמיו, ואת הדרך לטפל בהם. שוב, גם כאן, המבנה הקבלי - שהוא הוא "צלם א-להים" בו נברא האדם - העניק את התבנית הראשונית להבנת הנפש, אך רק החסידות חידשה את הדרך לפענח את דרושי הקבלה, העוסקים באלקות, כמתיחסים לנפש האדם (ובכך הסירה את חשש ההגשמה מכל העיסוק בקבלה). מכיון שהחסידות התמקדה באהבת ישראל ביחס לכל יהודי באשר הוא, היא גילתה שעיקר המכוון של כל השתלשלות העולמות המתוארת בקבלה היא הופעת הדברים בנפש - ומשום כך דרשה חשיפה של הוראה הנוגעת לנפש האדם בכל דרוש ודרוש מדרושי הקבלה. ההבנה הנכונה והאלקית של נפש האדם מביאה ממילא את הדרך לטפל במשבריה ולתקנה, תוך חשיפת שרש הבעיות וטיפול פנימי ועדין בהם (ואף תוך הפקת תועלת מכל מצב בו נמצא האדם - משום שהוא משקף אור אלקי מסוים).
העיסוק בתורת הנפש מקביל ל-ה עילאה שבשם - עצם חויות האדם שייכות בעיקר לתחום הרגש, ו הקצוות שבז"א, אך ההתעמקות במבנה הנפש ובחוויותיה שייך לספירת הבינה המקיפה את הרגש ומתבוננת בו מבחוץ. הדבר מודגש עוד יותר כשמדובר בטיפול - בשינוי הרגשות השבורים, או בשמירה על הרגש מפני משברים - שאזי תפקיד הבינה הוא לכוון את הרגש, לתקנו ולשמור עליו. בכלל, הפסיכולוגיה כולה עוסקת בתיקון שבירת הכלים בנפש - תיקון כל משברי האדם - והיסודות הפסיכולוגיים שבקבלה נלמדים בעיקר מהדיון רחב ההיקף בנושא שבירת הכלים ותיקונם (שעל שום כך אף אמר אדמו"ר המהר"ש שלדידו לימוד עץ חיים הוא לימוד מוסר, משום שרוב הספר הזה עוסק במידות שבורות ובתיקונן). כפי שהוזכר, שבירת הכלים כולה שייכת לשם סג המקביל ל-ה עילאה שבשם.

שכינה ביניהם

יחסי איש ואשתו הם בפשטות הנושא שיותר מכל יכול לזכות בהארה מתורת הקבלה - רוב רובה של תורת הקבלה עוסק במצבי שונים של זיווגים או הכנות להם, ובתיאור היחסים בין הפרצופים השונים. אמנם, בדורות הראשונים השראה זו של הקבלה נגעה ליחסים שבין איש לאשתו בעיקר כלפי הכוונות הפנימיות בזיווג (היינו ראית הזיווג האנושי כמשל לזיווגי הפרצופים העליונים, ואף נסיון לכוון את האדם מלמטה אל סדרי הזמנים והתיקונים העליונים). כשם שהקבלה כולה ראתה את המשל האנושי - את בריאת האדם ב"צלם אלהים" - בעיקר מצדו הגופני (ולכן בזהר ובאריז"ל מכוונים אברי הגוף כנגד הספירות), ורק החסידות חשפה שעיקר המשל הוא דווקא נפש האדם, כך גם בנוגע ליחסי איש ואשתו - בקבלה מירב ההשלכה של הזיווגים העליונים היא רק על הזיווג הגופני בין איש לאשתו, ואילו החסידות חשפה כיצד מורות מערכות היחסים בקבלה על הדרך הנכונה לקיום מכלול היחסים, הנפשי והגופני, שבין איש לאשתו. כל תחום היחסים בין איש לאשתו מקביל ל-ו שבשם - שבה כלולות תכונות החיבור שבין איש לאשתו: ראש ה-ו (הכולל את שש רגשות הלב בסוד "מפתחא דכליל שית" ) הוא ספירת הדעת - כח החיבור של "והאדם ידע את חוה אשתו" - וסיום ה-ו (המקבל לתוכו את הארות חמשת הרגשות העיקריים שלפניו) הוא ספירת היסוד - עצם הברית המחברת בין האיש לאשתו. כמובן, כל הלימוד על היחוד והקשר בין איש לאשתו עולה מלימוד סוד הפרצופים ויחודיהם, המקביל ל-ו שבשם ביסודות קבלת האריז"ל, כנ"ל. עוד יותר נלמדים הדברים מהיחוד העיקרי - היחוד שבין הקב"ה לכל יהודי, כפי שחדשה החסידות בתחום זה (וכמובן, נושא זה - כמו גם כל הנושאים האחרים בהם דובר - בא ללמוד ונמצא מלמד וממחיש את הדברים במשלים נוספים).

מלכות ישראל

נושא נוסף המתגלה בעיקר בדורנו הוא הארת החסידות על התחום של חיי הכלל - על מצוות הציבור שבראשן העמדת מלך. עצם ראית עם ישראל כיחידה חיה אחת, לה יש ראש לב ואיברים, מיוחדת לחסידות - שלא רק ראתה את הדברים כך ברמת העיקרון, אלא השתיתה את החיים היהודיים על צדיק שהוא "לב כל ישראל", באופן דומה לזה שצריך להיות המלך . בעומק, ללא הארה פנימית נראה כי כל דיני הציבור הם מסגרת התארגנות טובה ביותר לפרטים - מסגרת טכנית במהותה - שבתוכה יכולים הפרטים לעבוד את ה'. היכולת לבנות כלל של קודש, ציבור שכל הנהגתו היא קדש ברמה הלאומית - ובכך הוא מעלה ומקדם את הפרטים יותר ממה שהם משיגים בפני עצמם - תלויה ביכולת לראות בעצם המציאות (על כל ממשותה, המורגשת במיוחד בהתארגנות לאומית) אור אלקי. ללא יכולת זו נראה כי מערכת התארגנות כללית היא המסגרת היבשה של החיים, המבנה שמתוכו מצפים לעבודת ה' של הפרטים המעולים.
אפילו אם מצוות הציבור הם מצוות דאורייתא (באופן בולט ומונגד לשאר התחומים שהוזכרו לעיל), נדמה כי עבודת ה' במובן החי והרצוני לא תיתכן אצל ציבור - הענות פנימית אל הקדש נראית אפשרית רק בעבודת ה' אינדיבידואלית, בעוד עבודת ה' של ציבור היא הנהגה לפי אידיאל מופשט, אך אין לצפות להזדהות אישית והענות פנימית לדברים. כך גם נתפסה בטעות החסידות מן החוץ, כממירה את יעוד הגאולה של כלל ישראל בגאולת הפרט, בשל הדגש על הזדהות אישית. אמנם, אליבא דאמת החסידות חתרה להעלות את רמת ההזדהות האישית גם לעבודת הכלל כולו. הדרך המקורית של עבודת הבירורים דורשת את בידוד הפרט החי מתוך הכלל בו הוא שרוי (כאשר את הכלל יש להסדיר באופן הפחות מזיק, אך אין סיכוי להעלותו כולו). לעומת זאת, דרך החסידות מדגישה שבכלל כולו - בהתארגנות הציבור המבוססת כולה לכאורה על אינטרסים של "דרכיך" האישיות - יש ניצוץ הקרוב למאורו. לפיכך, בהחלט יש מקום להאמין כי המבנה הציבורי כולו יכול להיות אלקי ופנימי, לשקף את המאור ולהזדהות עמו.
בפשטות, כל נושא בנין המלכות הוא הוא ענינה של ה תתאה שבשם - ספירת המלכות. כך כל תיקון המציאות במלכות ש-די תלויה בבנין ספירת המלכות המבררת את המציאות. כפי שהוברר, תיקון המציאות השלם תלוי דווקא בתפיסה החסידית של מושג הבירור לפיו נותנים אמון במציאות כולה וחותרים לגלות את האלקות גם בעצם העמידה של המציאות כ"מלכותא דארעא" - המתייצבת לכאורה מול "מלכותא דרקיעא" ונותנת לעולמות עמידה משלהם. ראיה זו מאפשרת לגלות כיצד ההתארגנות הציבורית אינה רק אמצעי ליעודים אידיאליים רצויים (- וממילא, ככל אמצעי, הוא נוטה להיות גס ומגושם, לממש את עצמו במנותק מהיעד ולהתרחק ממנו כשאין מאמץ פעיל להטותו לדרך הישר) אלא יש אור אלקי ויתרון ב'פוליטיקה' עצמה - כיצד בעצם המציאות יש אור אלקי (מורגש ומוחשי) נוסף על האור של הפרטים.

חזרה לתחילת המאמר