א

אחד-שניים-שלושה-ארבעה

אחד - אחדות פשוטה

ראשית הכל היא האחדות הפשוטה, אחדות ה' יתברך ש"הוא לבדו הוא" ו"אין עוד מלבדו". זו נקודת האחד שאין בה כל השגה, וכאשר מדברים עליה עדיין אין מקום לשום זולת חוצה לה. אכן, באורח פלאי, באופן של "נשיאת הפכים", נקודה זו היא היא מקור כל גילוי וכל התפשטות לחוץ - מקור כל מגוון התופעות במציאות - שהרי אחדות זו היא "אחדות פשוטה", שאינה עומדת בסתירה למושג הריבוי (מה ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" ו"לית כל מוחא [- השכל האנושי עליו בנויה חכמת הפילוסופיה] סביל דא"). כאשר מעמיקים בריבוי התופעות במציאות (תוך הקבלתן למבנים הנכונים, החושפת את בטולן לאלקות) זוכים לגלות כיצד הן משקפות אחדות פשוטה זו. לקמן, נשוב להתבונן בגילוי האחדות הפשוטה.

שנים - סוד החן

ראשית גילוי האחדות הפשוטה הוא תחלת הריבוי - מהאחד מאירים שנים. הזולת נוצר חצוי במהותו - עצם המושג זולת מניח שיש לפחות שנים, שרק ביחד מרכיבים את השלמות (בתוך השנים הללו, אחד משקף יותר את האחדות ממנה נבע הכל והשני משמש כדמות של "זולת", ונראה יותר חצוי ומפורד; אך, אליבא דאמת, שתי הנקודות יחד הן שני צדדים מאזנים ומשלימים, שחושפים את האחדות המקורית רק בצירופן, וכדלקמן). הגילוי המפוצל הוא בעצם שני צדדים של אותו ענין - שני צדדים המשלימים ומשקפים זה את זה. תיקון הריבוי במציאות - כבר בראשית נקודת הריבוי, בפיצול לשנים - הוא בגילוי שאין מדובר בשני ענינים שונים מרוחקים ומנותקים, שאין ריבוי כחות אמיתי והמציאות איננה מפוצלת ומסוכסכת באי-סדר. זהו גילוי הסימטריה, ההשלמה והשיקוף ההדדיים, בין שני הכחות השונים - סימטריה זו מכונה "חן". ה"חן" האמיתי על פי תורה הוא חן הזוגיות - חן ההשלמה והשיקוף בין שני דברים, המשלימים זה את זה למציאות אחדותית אחת. בפרטות, הדמיון והשיקוף בין שני דברים הוא בסוד "מציאת חן" - כשכל אחד מוצא את חנו בתוך זולתו - וההשלמה ההדדית בין ההפכים היא בסוד "נשיאת חן" (הרומזת לנשיאת ההפכים העליונה).

בעומק יותר, יש בשנים "חן" והשתקפות לא רק בינם לבין עצמם - השנים יוצרים "חן" סימטרי עם האחדות הפשוטה ממנה יצאו. כשהשנים מתחברים הם משקפים את האחד הראשון ממנו האירו - אין זה רק חן מאוזן, על אותו מישור, אלא יש כאן גם חן מאונך, כשהרובד הנמוך יותר בהשתלשלות (כאשר מתבוננים בו באופן מתוקן, המזהה את המבנה האחדותי העומד בשרש הריבוי שלו) משקף את הרובד הגבוה ממנו הוא יורד ומשתלשל. זהו סוד החן שקיים בין ה"יום אחד" (בו הכל אחד) ל"יום שני" (בו כבר יש פיצול בין ההפכים המשלימים), כפי שיתבאר לקמן.

שלשה - הכנעה, הבדלה, המתקה

אחר שמתבוננים בכך שה"חן" העמוק יותר הוא בין הזוג החינני לבין מקורו האחד, יורדת נקודת האחדות להתיצב באותו מישור עם שתי הנקודות האחרות - להיות חלק מאותו מבנה התפתחותי. כעת מתגלה מבנה של שלשה - של אחד המתפרט ומתפתח בעוד שתי נקודות (שגם ביניהן ניתן להבחין בתהליך של התפתחות, וכבר אין מדובר בהשתקפות גרידא). המבנה ה'משולש' שנוצר הוא יסוד עבודת ה' על פי תורת מורנו הבעל שם טוב (כפי קבלתו ממורו ורבו בעל הח"י, אחיה השילוני), שבכל עבודה אמיתית לשם ה' יתברך צריכות להיות שלש בחינות (- שלשה שלבים זה אחר זה) - הכנעה, הבדלה, המתקה.

כל עבודה (מלשון "עיבוד עורות", כמבואר בחסידות) כרוכה בהתמודדות עם הרע שיש במציאות - הן במציאות הפנימית של האדם והן במציאות החיצונית של העולם - על מנת לתקנו. בתחילה, הטוב והרע, האור והחשך, משתמשים בערבוביא. במצב זה, כל עוד לא הוכרה מציאות הטוב בפני עצמה, על האדם 'לשתוק' (בחינת "חש" שתתבאר בסמוך) מתוך הכנעה ושפלות על שאינו מסוגל כעת לקיים 'דו-שיח' פורה עם המציאות שעליו לתקן. בכך נכנעת מציאות הרע שבתוך האדם, ומציאות הרע החיצונית - שעד כה ינקה תוספת חיות מרגש הישות של האדם - 'מרגישה' את הכנעת האדם ונכנעת אף היא. מעתה מוכן האדם להכניע ישירות את מציאות הרע החיצונית. חוית ההכנעה הזו נובעת מנקודת האחדות שירדה למטה, אל תוך מציאות האדם, הגורמת לו הכנעה ושפלות בפניה.

שלב ההבדלה הוא תופעה אלקית - "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". הבדלה זו באה לאחר זיהוי האור כ"טוב" - "וירא אלהים את האור כי טוב, ויבדל...". הבעל שם טוב מתאר מצב זה כבהירות נפשית שיש לאדם בשעת התפלה - עד עתה היה טרוד האדם בריבוי מחשבות זרות, והנה, פתאום, הוא משתחרר מהן וכל כולו מתמלא אור כי טוב, כוונה טהורה והתעוררות פנימית לה'.

הטוב המזוהה ו"חי" בפני עצמו, מובדל מהרע לגמרי, הוא על דרך הבדלת עם ישראל קדושים מאומות העולם - "הן עם לבדד ישכֹן ובגוים לא יתחשב". העם השוכן לבדו מתעצם והולך ואור בקדושת התורה והמצוות, רצונו יתברך הפנימי. אך אין זו עדיין תכלית כוונת הבריאה - "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" - כל עוד נשארו ניצוצות של טוב שבויים בידי המציאות החיצונית שממנה נבדל הצד הטוב. הרי היעוד האמיתי של ימות המשיח הוא "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". כאשר הצד הטוב חזק מספיק הוא מסוגל לקיים 'דו-שיח' עם הצד הרע (בו חבויים ניצוצות של טוב, כנ"ל), לרדת אל המציאות החיצונית, להמתיקה (באור כי טוב - "מתוק האור"), ולהפכה לטוב. על שלב זה של המתקת המציאות כולה נאמר (לאחר סיום שלב ההבדלה: "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה"): "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" - הערב החשוך והיום המאיר מתאחדים לאחדות אחת - ואם כן, תכלית שלשת השלבים היא שוב הגילוי שכל צדדי המציאות השונים הם חלק מאחדות אלקית אחת.

הבעל שם טוב מסביר כי כל המבנה הזה הוא בסוד ה"חשמל" אשר רואה יחזקאל במעשה המרכבה. הגמרא מפרשת את המלה חשמל - "עתים חשות, עתים ממללות". ה"חש" הוא ההכנעה - השתיקה (הבאה מתוך חוית "כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים"), ואילו ה"מל" הוא ההמתקה - הדבור. ואולם, מסביר הבעש"ט, ה"מל" כולל בתוכו שלב נוסף - "מל" מלשון "מילה", הבדלת והסרת הערלה מן הבשר, אשר רק לאחריה ניתן למלל ולדבר. ואם כן ישנם שלשה שלבים: חש מל מל.

המבנה ה'משולש' הבסיסי - הכנעה-הבדלה-המתקה, חש-מל-מל - הוא בסיס לתיאור כל העולמות כולם, הוא כלי נכון לבחינת אין ספור דוגמאות במציאות ובתורה והוא יסוד לכל עבודת ה' האמיתית.

ארבעה - שם הוי' ב"ה

המבנה של חש-מל-מל גילה כי ב"מל" המאיר ומתגלה מהעצם האחד והשותק יש בעצם שני ענינים - יש ריבוי המתפצל לשני צדדים זהים (בשמם) אבל שונים (במהותם). אכן, מכיון שנקודת האחדות היא היא שרש הריבוי, יש לחשוף את הריבוי הזה גם בתוך נקודת האחדות עצמה: בשלב הבא מתברר כי מה שנתפס עד כה כנקודה אחת נסתרת מכיל בעצם שתי נקודות דבוקות ומאוחדות - נחשף המבנה ה'מרובע', השכלול השלם של ההתפשטות מנקודה אחת. המבנה הפנימי הבסיסי הזה נקרא "שם בן ד אותיות" - זהו שם הוי' ב"ה, שאותיותיו מבטאות תהליך שלם של הארה ושל התהוות מאחדות ה'.

שתי האותיות העליונות - י ו-ה - הן השרש של שתי האותיות התחתונות ו ו-ה (ה-י היא שרש ה-ו וה-ה העליונה היא שרש ל-ה התחתונה - וכפי שהתבוננו מלמטה למעלה, הפיצול בין ה-ו ל-ה חשף כי אליבא דאמת יש לכל אחת מהן שרש נפרד בנקודת האחדות הנסתרת). אכן, באמת שתי האותיות העליונות - "הנסתרֹת להוי' אלהינו" - נדמו כאחדות אחת בהיותן "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין", בעוד שבשתי האותיות התחתונות - "והנגלֹת לנו ולבנינו" - יש חלוקה ברורה ובולטת לעין, משום שחיבורן (בחן דקדושה) איננו תמידי ואף איננו תדירי.

ושוב, יש להדגיש, כי ההתבוננות בכל ריבוי במציאות (כשתכלית הריבוי היא ד, ארבע זה הרבה, ואחר כך כל הריבוי הוא שכלול והתפשטות של המבנה הבסיסי הזה) - כאשר חושפים בו את ההקבלה ל-ד האותיות של שם הוי' ב"ה - מגלה כיצד כל הריבוי הזה מושרש באחדות הפשוטה, ב"הוי' אחד ושמו אחד". גם למבנה ה'מרובע' הבסיסי יש הקבלות לאין מספר במציאות כולה. (הספר "סוד הוי' ליראיו" עוסק בסודות המבנה הזה ובדוגמאות רבות שלו בתורה ובמציאות.)

המשך המאמר:
ב-שיר פשוט-שיר כפול-שיר משולש-שיר מרובע
ג-תכשיטי הכהן הגדול

חזרה לתחילת המאמר