ב

שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע

לכאורה, מי שעוסק בקבלה יכול לתמוה, שהרי קיים עוד מבנה בסיסי ועיקרי מאד - מבנה עשר הספירות. אכן, התפתחות זו - אחד-שנים-שלשה-ארבעה - כוללת גם את כל מבנה עשר הספירות. א-ב-ג-ד עולה י, וחלוקה זו היא גם החלוקה הפנימית של מבנה י הספירות, לפי הסדר המבואר בזהר של "שיר פשוט" (על-מודע: כתר) "שיר כפול" (מושכל: חכמה-בינה) "שיר משולש" (מורגש: חסד-גבורה-תפארת) "שיר מרובע" (מוטבע: נצח-הוד-יסוד-מלכות).

ה"שיר" החוזר בכל ארבע הדרגות של הספירות הוא תענוג פנימי, ששרשו בתענוג העצמי של האחדות הפשוטה. זו הלחלוחית שבכל הספירות, תמצית לשד השמן שהיא עצם החיים האלקיים המתגלים בשוה בכל הספירות. "שיר פשוט" הוא עצם השלמות העצמית - התענוג הבלתי מורגש והבלתי נצרך כלל של האחדות הפשוטה (שהרי הרגשת התענוג תלויה בשעשוע שבין שנים, ובהזדקקות ההדדית שלהם זה לזה, וכדלקמן). על שרש כנסת ישראל בדרגה זו נאמר "תמתי" - בשלמות המוחלטת לא מובחן הזולת, התמימות וההתאמה מלאות ויש רק "אחד" ללא פירוד והבחנה. חז"ל דרשו כי "תמתי" היינו "תאומתי" - זהו שרש האחדות השלמה (בה יש נשיאת הפכים מוחלטת - השנים הם אחד).
"שיר כפול" היינו המוחין בעצם - חכמה ובינה מופשטים, השכל כ"אור המאיר לעצמו", הנעלה מכל התיחסות למציאות. בעבודת האדם, המוחין בעצם היינו ראית האלקות כמשתקפת במציאות, ללא כל ענין במציאות לכשעצמה - אין הבחנה בפרטי המציאות אלא רק בפלא העליון המשתקף בהם. נשמות ישראל בדרגה זו קרויות "יונתי" - שלמות זוג היונים הוא בהסתכלות ההדדית המתמדת זה בזה, בבחינת "עיניך יונים", מתוך מציאת חן הדדית שלמה. הסתכלות זו, המסבה שעשועים ותענוג אין קץ, איננה יודעת שובעה - התענוג המורגש בשכל נובע מהכרת ההשלמה ההדדית, ואין רצון להתנתק מהשלמה מענגת זו אף לא לרגע אחד.

"שיר משולש" היינו רגש הלב - חסד (אהבה) גבורה (יראה) תפארת (רחמים) - שהם בגדר "אור המאיר לזולתו" (תוך הדגשת חוית הלב בהארה ובהתיחסות לזולת). לפי הקבלה, במדות החלה "שבירת הכלים", כאן מופיעה לראשונה מציאות של רע - ולפי דרכנו בהקדמה זו, כאן נשברת הסימטריה ויש אחד (חש) מול שנים (מל מל) - ויש להתמודד עם הרע הזה. בעבודת האדם כאן נדרשת עבודת ה', זביחת היצר ותיקון המדות. במקום בו מופיע לראשונה רע נקראו נשמות ישראל "רעיתי" - בסוד "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים", כדרשת חז"ל - כשהם נדרשים לעבודה של ממש על מנת להמשיך את גילוי האלקות לעולם (- זהו תפקיד המזון, להמשיך את הנשמה לגוף, כמבואר בחסידות בסוד "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים").

"שיר מרובע" היינו הכחות המתיחסים בפועל למציאות החיצונית - נצח הוד יסוד ומלכות - הכחות העוסקים במדידה והכרה מדויקת של המציאות (ולא ברגש פנימי כלפיה). בעבודת האדם כל ה"שם בן ד" רומז ל-ד אמות של הלכה - כל רבדי לימוד התורה (הפרד"ס, המכוון כנגד אותיות שם הוי' ב"ה) הם סוג של לימוד הלכה (- לימוד "ארבעה טורים"), שהרי תכלית כל הלימוד הוא תיקון המציאות שמחוץ לאדם, הדורש ידע והשגה חיצוניים של מציאות זו (ברמה זו, גם הסוד אינו עוסק אלא במדידה וכימות של מציאות העולמות האלקיים העליונים ובהגדרת הדרך לתיקונם). נשמות ישראל בדרגה זו נקראו "אחותי" - בקשר בין האח לאחות חש כל אחד כיצד גם זולתו קיים בתוכו, והם בעצם "שנים שהם ארבע" (אז חוזר קשר האחוה ה'מרובע' - בסוד "נעוץ סופן בתחילתן" - דווקא לנקודת האחד הראשונה; וכן בסוד "נעוץ תחלתן בסופן" רמוזים כל ה- באחד עצמו, ודוק). ועוד, כאן (ברמת ה"מוטבע") מתגלה שלמות מציאות הטבע - בעבודת האדם עולה האהבה הטבעית (הקיימת בין אח לאחות) אל הקב"ה.

המשך המאמר:
ג-תכשיטי הכהן הגדול

חזרה לתחילת המאמר