בע"ה
י"א אד"ש ע"ט – אהלי תורה, קראון-הייטס
שיעור אנגלית
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
קיצור מהלך השיעור
ה', שברא את עולמנו, עם כל השברים שבו, נתן לנו את התורה, על כל הטמון בה, כדי לתקן את העולם. פרק א מתייחס לזמן – הסמיכות לפורים – ומדגיש את כח ה"יקר" לברר ולהעלות ניצוצות. פרק ב עוסק ביחוד החכמות, חכמת התורה וחכמת המדע, המתחולל דווקא במציאות החיצונית. הפרק מדגיש כי העולם נשלם ונתקן דווקא ביחוד החכמות, בעוד שחכמת הבריאה לבדה (המתבטאת, לדוגמה, בהתפתחות הטכנולוגית) מוסיפה שבירה. פרק ג, עיקר בנין השיעור, משרטט 'פרצוף' משמעויות ופירושים במלה 'תורה' – מגוון כחות תיקון העולם והאדם הטמונים בתורתנו.
א. "'אורה' זו תורה"
ערב טוב. לא היינו כאן הרבה שנים, תענוג להיות כאן.
נושא השיעור, כפי שפורסם, הוא כח התורה לתקן עולם שבור – לפי בקשת מארגני השיעור. אנחנו קרובים לפורים, אז נתחיל ממלה בנוגע לפורים. בהשגחה פרטית, אנחנו סמוכים לפורים – בין שבת זכור ליום פורים. הדבר מלמד אותנו שפורים הוא סוד תקון עולם – עם כל ההתמודדויות שאנחנו עומדים מולן בעולם המודרני, להבאת משיח.
"אורה ושמחה וששֹׂן ויקר"
בפורים כתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹׂן ויקר"[ב] – פסוק שאנחנו אומרים כל שבוע בסדר הבדלה, כך שהוא מלווה אותנו כל השנה. חז"ל[ג] אומרים שכל אחת מארבע המלים בפסוק רומזת למשהו מיוחד אחר:
"אורה" זו תורה [תורה אור],
"שמחה" זה יום טוב [פורים הוא יום טוב, וכך כל הימים הטובים של התורה – עושים שמחה ומשתה מיוחד בפורים, אומרים הרבה 'לחיים', "עד דלא ידע", שמגיעים למעלה מטעם ודעת, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[ד], זו שמחת פורים.],
"וששון" [ששון הוא שיא השמחה, וכאן חז"ל דורשים:] זו מילה [דורשים זאת מהפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב"[ה], שמתייחס לברית מילה. סוג השמחה ששייך לברית הוא 'ששון', שיא השמחה.],
"ויקר" אלו תפילין [עליהם כתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[ו], חז"ל מקשרים את השרשים יקר ו-קרא. "רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש".].
"יקר מזולל"
מדייקים[ז] בדברי רבי אליעזר הגדול שלא כתוב 'תפילין שעל הראש' אלא "תפילין שבראש". הקדושה ואור ההכרה של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ח] – יחוד ה' שכתוב בתפילין – הם לא רק על הראש, אלא בתוך הראש. האור והמודעות הללו מאירים החוצה גם לעולם הגויי וגורמים לכל האנושות לפחד מעם ישראל. במגלה, בפסוק שאחרי "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר", כתוב "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[ט] – היראה מהנס גרמה לרבים להתגייר. כשרואים נס גדול חשים רגש יראה – תחושת עמי הארץ שה' חולל את הנס גרמה לרבים מהם להתגייר. בימינו אנו קוראים לכך 'המהפכה הרביעית'[י] – "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[יא]. המהפכה הזו מתחילה בפורים, היא השיא של "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".
כתוב בקבלה[יב] ש'יוקר' מתגלה בהוצאת ניצוץ מהקשר לא קדוש, כפי שמוצאים מרגלית בבוץ ומוציאים אותה – "אם תוציא יקר מזולל"[יג]. המרגליות הן הניצוצות האוניברסליים שמוצאים בכל העולם, ניצוצות שיש בתוך אינם-יהודים שעלינו האחריות למצוא אותם ולמשוך אותם לקדושה. כאשר הם מתקרבים מעצמם לקדושת ישראל זהו ה"יקר" – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".
"יקר" – ירידת המלכות לתקן עולם
בקבלה[יד] ובחסידות[טו] מוסבר שארבע המלים האלו מקבילות גם לארבע אותיות שם הוי' ב"ה – י–ה–ו–ה:
"'אורה' זו תורה" היינו ה-י שבשם – "אורייתא מחכמה נפקת"[טז].
"שמחה" היא פנימיות הבינה – "אם הבנים שמחה"[יז]. האור נקרא אבא והשמחה היא אמא.
"'ששון' זו מילה" – שיא השמחה, שחז"ל קושרים לברית מילה – הוא שיא שש מדות הלב, המדה הששית שבהן, ספירת היסוד, הצינור האלקי של קשר לה', המתבטא בברית מילה.
היסוד מתקשר למלכות, שנקראת "יקר". גילוי והעלאת הניצוצות בכל העולם הם תפקיד המלכות, ה תתאה של שם הוי'. המלכות יורדת לעולמות התחתונים ומעלה את כל הניצוצות, פודה את הניצוצות שהיו שבויים בעולם השבור, להוציא "יקר מזולל". שייך לנושא שלנו הערב.
המושג 'עולם שבור' בקבלה בא משבירת הכלים – שבירה של עולם קדום. מתחלת הבריאה יש שבר בעולם. יש גם שבר שאנשים עושים בעצמם, אבל יש שבר קדום. הניצוצות נשברו ומתו ונפלו לעולמות התחתונים, למודעות עצמית. לפני שבירת הכלים לא היתה מודעות עצמית, רק מודעות אלקית, ושבירת הכלים גרמה לכך שיש מודעות עצמית נפרדת. מודעות עצמית היא עצמה מציאות של שבירה, נפילה מהמקור להיות נפרד, והתיקון הוא חזרה למקור, לתחושת האחדות. בשבירת הכלים נפלו ניצוצות לתוך שברי הכלים, והתפקיד שלנו – לפי האריז"ל – הוא לגאול את הניצוצות הללו, על ידי שמירת התורה והמצוות שה' נותן לנו.
יחוד תורה ויום טוב
על אבא ואמא כתוב בקבלה וחסידות שהם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יח]. בהקשר שלנו, שתי המלים הראשונות ב"ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר" – "אורה ושמחה", שהם כנגד אבא ואמא – הולכות ביחד, בכל מקום שיש אורה יש גם שמחה. שתי התכונות האלה זקוקות זו לזו, בעוד שתי האחרות יכולות להיות עצמאיות. לפי דרשת חז"ל, התורה והימים הטובים הולכים יחד.
התורה ונס פורים שה' עשה לנו, וכמוהו כל הנסים, הולכים יחד. המגלה מתרחשת בתוך הטבע, אבל היא נס. גם הטבע הוא נס, אבל פורים הוא נס יותר גדול שמתגלה בטבע. פסח – שעלינו לקשר אליו את פורים ("למסמך גאולה לגאולה"[יט]) – הוא נסים שמחוץ לטבע. קישור פורים לפסח הוא הגילוי שנסי פורים גם הם נסים, כמו נסי פסח, כפי שמסביר הרבי בהרבה שיחות ומאמרים. יש טבע – שגם הוא נס – ומעליו פורים, נסים המלובשים בטבע, ומעליהם נסי פסח, נסים שמעל הטבע. יש בפורים גם מעלה אפילו לגבי נסים שמעל הטבע, כי בנס המלובש בטבע יש נשיאת הפכים, פרדוקס, "עד דלא ידע"[כ].
שוב, שמחת פורים היא השמחה של גילוי הנס והתייחסות לנס בעשית משתה ושמחה – סעודה ושתית לחיים "עד דלא ידע". השמחה הזו הולכת יחד עם ה"'אורה' זו תורה". התורה המיוחדת של פורים היא מגלת אסתר, ה"אורה" של פורים, והשמחה והאורה צריכות לבוא ביחד.
ב. תיקון השבירה – יחוד החכמות
יחוד החכמות "בחוץ"
כעת נפנה לשני פסוקים בספר משלי. פסוק אחד הוא "חכמות בחוץ תרֹנה ברחֹבות תתן קולה"[כא]. הפסוק השני שמופיע בפרק ה – "יפוצו מעינֹתיך חוצה ברחֹבות פלגי מים". יש הקבלה בין שני הפסוקים, שעוסקים בגילוי בחוץ[כב]. את הפסוק השני אנחנו מכירים יותר מאשר את הפסוק הראשון, כי בו ענה משיח לבעל שם טוב[כג] ששאל אותו "אימתי קאתי מר?". משיח ענה – תשובה שנעשתה סיסמא של החסידות – אבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". לכן כולם יודעים את שלש המלים הראשונות של הפסוק. ההמשך פחות מפורסם – "ברחֹבות פלגי מים".
הפסוק הראשון, "חכמות בחוץ תרֹנה ברחֹבות תתן קולה", מבואר בעומק בחסידות, בעיקר אצל אדמו"ר האמצעי, כדיבור-המתחיל שהוא יסוד כל התורה שלו – עליו מבוסס הדרוש הראשון שלו בתורת חיים. אדמו"ר האמצעי מסביר ש"חכמות" לשון רבים, אבל המיוחד בפסוק שהנושא הוא בלשון רבים והפועל בלשון יחיד, "תרֹנה"[כד]. לשון רבים מתייחס לשתי מדרגות של הנושא, כך שחייבות להיות שתי מדרגות חכמה שמתאחדות, ופעולתן היא אחת, "תרֹנה". היחוד קורה כאשר שתי החכמות יוצאות החוצה. לפני כן הן נפרדות, ודווקא כשהן מגיעות החוצה הן נעשות אחת ושרות יחד, שיר אחד – "חכמות בחוץ תרֹנה". הפסוק ממשיך בלשון יחיד – "ברחֹבות תתן קולה".
חכמת העולם וחכמת התורה
שתי החכמות שיוצאות החוצה הן חכמת התורה וחכמת העולם (שנקראת גם החכמה החילונית). לפעמים קוראים להן "חכמת אלהים"[כה] ו"חכמת שלמה"[כו] (חכמת הטבע)[כז]. מה ההבדל ביניהן?
חכמה העולם היא חכמת היצירה – ה' הוא בורא, וגם אנשים יוצרים. הטכנולוגיה היא דוגמה ליצירה אנושית – יוצרים עוד ועוד מכונות ומכשירים. הטכנולוגיה מתפתחת – כל כמה שנים יש דור חדש. התפתחות הטכנולוגיה 'תורמת' גם לשבירת העולם. אנשים חושבים שזו אך ורק התפתחות טובה, אבל באמת כל עוד התפתחות הטכנולוגיה נפרדת מהתפתחות מקבילה בתורה היא שוברת משהו במודעות.
חכמת התורה – לעומת חכמת מעשה בראשית – היא חכמה של בירור, זיהוי הניצוץ שיש בכל דבר (ה"יקר" הנ"ל). חכמת התורה היא הכח להחזיר את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, להחדיר למציאות את המודעות לבורא. החכמה החיצונית פועלת משהו במציאות – נשמע טוב, אבל פעולה נפרדת מהבורא אינה טובה, היא המשך לשבירת הכלים. כאשר חכמה זו קשורה לחכמת התורה – היא מאד טובה. הרבי לימד שכל הטכנולוגיה נבראה בשביל לשמש את התורה, כל המדיה נועדה להפצת אור התורה – אבל לא פשוט לעשות זאת.
"בחוץ תרֹנה" – "יפוצו… חוצה"
כך מסביר אדמו"ר האמצעי: צריך לקשור את חכמת הבריאה לחכמת התורה, והדבר נעשה בחוץ – לא מכניסים את החכמה החילונית לבית המדרש, למגרש של התורה, אלא "חכמות בחוץ תרנה". החכמות מתחברות ונעשות אחד בחוץ, ואז שרות ביחד שיר חדש לה'.
"בחוץ תרֹנה" בגימטריא אסתר המלכה, הדמות החשובה ביותר במגלה (הנקראת על שמה), לה היתה מסירות נפש – הקרבה עצמית – לצאת למקום הכי חיצוני (ועולה סיום התורה, "[אשר עשה משה] לעיני כל ישראל"[כח], הננעץ ב"בראשית ברא" – יציאה לבר, לחוץ). "בחוץ תרנה" רומז ל"לקחה מרדכי לו לבת"[כט], היא היתה לו בת כילדה, ואחר כך התחתנה עמו, "אל תקרי 'לבת' אלא לבית"[ל], לפני שיצאה החוצה – "חכמות בחוץ תרֹנה ברחובות תתן קולה".
יש הקבלה לפסוק השני – "יפוצו מעינתֹיך חוצה". איפה נמצא את מעינות התורה? כאשר ניישם את המהפכה הרביעית ונביא את מעינות התורה החוצה, עד לניצוצות הקיימים אצל הגוים, שלא יסתפקו בלהיות חסידי אומות העולם – גוים טובים – אלא שמי שיש לו פוטנציאל להתגייר יתגייר, כפי שקרה בעקבות נס פורים. זהו "יפוצו מעינתֹיך חוצה" – חוצה שאין חוצה הימנו. אם לא מגיעים לאומות העולם נשאר עוד "חוצה", משהו יותר חיצוני. "חוצה" היינו שאין משהו יותר חוצה ממנו.
זו הנקודה החשובה הראשונה: בכדי שהתורה תתקן ותרפא את כל השברים במציאות שתי החכמות צריכות להתייחד, והדבר לא מתחולל בבית המדרש אלא בחוץ, ברחובות.
שבר חיובי
נתבונן הערב שלכל דבר בעולם, אפילו דבר רע, יש שרש בקדושה – התיקון הוא חזרתו לשרש. בעברית, שבירה היא גם מלשון שבר חשבוני (fraction). השבר הכי פשוט הוא חצי – תחלת השבירה היא חלוקה לשני חצאים. התיקון הוא באיחוד החצאים, כמו איש ואשה – כל חצי צריך למצוא את זולתו והם צריכים להתאחד. מדות ארון הקדש הן דוגמה לחצי שנקרא שבר – אורכו, רוחבו ועומקו הם עם חצאים, הנקראים בחז"ל[לא] "מדות שבורות" (או "אמות שבורות"). כל מדות הדבר הכי קדוש במקדש שבורות, כולן חצאים. מה השבירה הכי חיובית? "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"[לב] – ה' אוהב לב שבור. הרבי הרש"ב אמר[לג] שאין כלי יותר מושלם לקבלת אור ה' מלב נשבר – יש משהו טוב בשבירה. כל תופעות השבירה צריכות לחזור למקור הטוב של השבירה.
כשנלקח אדמו"ר הזקן למאסר הוא שלח בידי אחד מגדולי החסידים פ"נ למחותנו, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שיתפלל עליו. אף שהיו מחותנים, רבי לוי יצחק לא ידע את שם אמו של אדמו"ר הזקן, כפי שנוהגים להתפלל, ושאל את החסיד – שגם לא ידע… היום כל חסיד – כאן ב-770 – יודע שאם הרבי נקראת חנה, אבל כאן רואים ש'אמאליגע חסידים' – חסיד חב"ד אמתי של פעם – לא ידעו את שם אם הרבי. מה שחשוב לדעת – חשוב, מה שלא חשוב לדעת – לא חשוב. מכיון שהחסיד לא ידע רבי לוי יצחק פתח חומש באקראי – כמו שפותחים אגרות קדש – ואצבעו נחה על המלים "כי יש שבר במצרים"[לד]. הוא אמר – ברוח הקדש כיצד לפענח – "שבר" ראשי תבות שניאור בן רבקה, כפי שאכן היה שם אמו של אדמו"ר הזקן (ורמז: שניאור בן רבקה עולה שבר – אמונה פשוטה – ועוד משיח בן דוד).
כאן "שבר" אינו מלשון שבירה, אלא דבר חיובי – מזון ופרנסה, שנקראים "שבר" כי הם שוברים את הרעב[לה] (כמו 'לשבור צום'). קנית אוכל גם נקראת שבירה – "לשבֹר בר"[לו]. על יוסף הצדיק, שסיפק מזון לכל המצרים – ובמיוחד למשפחתו ולעמו – נאמר "הוא המשביר לכל הארץ"[לז], הוא שובר את הרעב של כל תושבי הארץ. אם כן, רואים שגם לשבירה יש שרש בקדושה, והמלה 'שבר' יכולה להיות מאד חיובית ולרמוז (ברוח הקדש) לאדמו"ר הזקן עצמו, "המשביר לכל הארץ" כיוסף הצדיק, ולמדות השבורות בארון הברית.
לשבור את העולם
מוסבר בחסידות ש'עולם' הוא לשון העלם והסתר – האלקות מסתתרת ונעלמת בעולם, כמו שכתוב "אכן אתה אל מסתתר"[לח], "אסתר מן התורה מנין, שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר [הסתר בתוך הסתר] פני ביום ההוא'"[לט]. שבירת העולם יכולה להיות שבירת ההעלם שלו. המלה החשובה עולם שוה 146 – מספר זוגי, המתחלק לשני חלקים שוים. שבירת העולם היא חלוקתו לחצי, הנותנת פעמיים 73 (מספר ראשוני, שלא ניתן לשבור עוד לחלקים שוים), פעמיים חכמה. יש כאן יחס ישיר לפסוק "חכמות בחוץ תרֹנה", שתי חכמות המתאחדות בחוץ ושרות שיר אחד.
אם כן, לומדים שהשבירה היא כי יש רק חכמה אחת בעולם השבור – רק חכמת הבריאה והיצירה, שבדורנו מתבטאת בהתפתחות הטכנולוגיה. הדרך לתיקון העולם השבור היא החדרת החכמה הפנימית – חכמת התורה – שתאיר, כמו פנס, את הניצוצות שבאפלה. אזי תתאחדנה החכמות לשיר יחד שיר אחד – רננה בתורה ("תרֹנה") היא גם ביטוי לעילוי ניצוצות – שיר חדש לה', ותתקיים "תורה חדשה מאתי תצא"[מ], תורה אחת המאחדת את שתי החכמות.
השבירה שבמדע – שכל מנותק
[שאלה: מדוע המדע הוא שבירה?]
אם אדם חושב שהוא מתקדם, אבל יש להתקדמות תוצאות שליליות – זו שבירה. כעת התכוונו בעיקר לקדמה טכנולוגית. כל דור חדש של סמארטפון 'שובר' את המח, בעיקר אם מתמכרים אליו. בהתמכרות מאבדים את הראש. לדוגמה, שאלה חשובה בחינוך – האם להתיר לילדים להביא סמארטפון לכתה? האם מותר שיהיה בבית? הדבר טוב או גרוע לחינוך ולפיתוח המח?
עוד לפני הסמארטפון, כתוב בפ"ח בתניא שהשתקעות בחכמה חיצונית מזיקה למוחין דקדושה, 'שוברת' את השכל הקדוש, שמאפשר לך להתקשר לה'. יתכן שבחשיבה היום זהו חידוש מעורר התנגדות, אבל כך כתוב בתניא. נחשוב על מתמטיקאי דגול: המתמטיקה היא אם-המדעים, השכל הטהור של החכמה החילונית – כל מדע יכול להיות מוטעה, אבל מתמטיקה לא יכולה להיות מוטעית, היא מוכחת – איך אמת טהורה יכולה להזיק למח?! חשוב במיוחד לבעלי תשובה להבין זאת. השקיעה במתמטיקה של המתמטיקאי הכי גדול – דוגמת אוילר, גאון כמעט כמו יהודי… (ואפילו אם היה יהודי) – היא אמת, אבל ללא אמונה ויראה הקודמות לחכמתו היא מנותקת מה'. צריך לחבר אותה חזרה לשרשה.
החידוש הגדול יותר, שאיחוד שתי החכמות הופך-מתקן את השבירה שמתוארת בתניא, כמפורש שם שהרמב"ם והרמב"ן וסיעתם ידעו להשתמש במדע לעבודת ה', בתורה. אז המדע – שבפני עצמו, כנפרד מהתורה, היה שלילי – נעשה מאד טוב. זהו נושא חשוב שצריך להבין ביחס לעולם שלנו – "חכמות בחוץ תרֹנה".
ג. פרצוף התורה
כעת נדבר על התורה עצמה: התורה נִתנה לנו כדי לתקן את העולם. ה' ברא את העולם שבור, ונתן לנו את התורה כדי לתקנו. כל הסודות מסתתרים בלשון הקדש, לכן נתבונן כעת במלה 'תורה'? מה היא אומרת? מה השרש ומה המשמעות שלה? רוצים להעמיק ולדעת מהו כח התורה לתקן את המציאות ולהביא משיח, לשם כך אנחנו כאן.
נתבונן במשמעויות שונות של התורה, כנגד עשר הספירות:
חכמה ובינה: אור התורה ושמחת התורה
ראשית, תורה היא אור (על ידי חילוף א–ת באתב"ש – "'אורה' זו 'תורה'") – "תורה אור"[מא]. אור התורה הוא מודעות לנותן התורה. למה חרבה הארץ? כי אנשים למדו תורה בלי לברך בתורה תחלה[מב]. אם אתה לא מברך הלימוד הוא כלום? התורה הופכת למשהו שלילי הגורם לחורבן?! מוסבר בחסידות[מג] שהברכה היא המודעות לנותן התורה בתוך הלימוד. לימוד תורה בלי מודעות לנותן התורה הוא כמו לימוד באוניברסיטה, ולא לימוד תורה פנימי ואמתי. בלימוד התורה צריך לחוש שה' "נותן התורה" ברגע הזה, אומר אותה מפיו לאזנינו וללבנו, והלימוד הוא בבחינת "תען לשוני אמרתך"[מד], כעונה אחר הקורא. אז אור התורה מסוגל לתקן את המציאות – לתקן את כל השברים השליליים בעולם.
על התורה כתוב גם "פקודי הוי' ישרים משמחי לב"[מה], היא שרש כל השמחה היהודית – שמחה יהודית באה מהתורה. יש משהו עצמי בתורה שעושה את היהודי שמח. יש אנשים לא כל כך שמחים. רוצה להיות שמח? תתקשר לתורה, תמצא את האות שלך בה. לכל יהודי יש שער בתורה (מחמשים שערי בינה, כאשר כל שער כלול מכולם וכו' ועד ל"יש ששים רבוא אותיות לתורה" ר"ת ישראל, כנודע[מו]). יש בתורה אין סוף ממדים, ולכל אחד יש את הממד שלו, את חלקו בתורה, כפי שמתפללים לה' "ותן חלקנו בתורתך".
כפי שאמרנו, "אורה ושמחה" הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" ("אור זרֻע לצדיק ולישרי לב שמחה"[מז]). כתוב בחסידות ש"מעט אור דוחה הרבה מן החשך". כשהאור מופיע – החשך אוטומטית נדחה ונעלם. העולם שבור כי יש בו אפילה, חויות חשוכות הן חלק מהעולם השבור. אפילו מעט אור דוחה הרבה חשך, והרבה אור – אור גדול – לא רק דוחה את החשך, אלא הופך אותו לאור, "ונהפוך הוא"[מח]. יש כח להפוך את השלילה לחיוב – להגיע חזרה לשרש האלקי החיובי – ואז מתקיים "כיתרון האור [הבא] מן החשך"[מט]. האור גורם שמחה – אם אינך שמח אתה ודאי בחשך, אם היית באור היית שמח, כי אור ושמחה הולכים יחד, "ליהודים היתה אורה ושמחה".
דעת: התרת ופתרון ספקות
נגיע למשהו יותר עמוק בסוד המלה תורה: אחת המשמעויות של תורה בעברית היא מלשון התרה – התרת דבר שהיה אסור, או התרת קשר, שחרור משהו שהיה קשור. יש חכמה גדולה בהתרת משהו קשור וסבוך. כח ההתרה של התורה מתבטא במיוחד בהתרת הספקות. קשר סבוך שקשה להשתחרר ממנו נקרא ספק. אם יש לך ספקות בלימוד או בעיקרי האמונה אתה – במודעות שלך – מסובך, קשור ואסור (כמו אסיר קשור באזיקים בבית הסהר).
מה לימד אותנו הבעל שם טוב לגבי ספקות? אנחנו בין שבת "זכור" לפורים – בשבת קראנו "זכור את אשר עשה לך עמלק"[נ] וגם בפורים עוסקים במחית עמלק. עמלק בגימטריא ספק, כפי שלימד הבעל שם טוב[נא]. עמלק משמעותו ספק, ספק קיומי. יש כל מיני ספקות. חסידים הסתפקו האם הם קיימים – ה' ודאי קים, אבל שאלה טובה, ספק קיומי, אם אני כאן או לא (זו דוגמה לספק חיובי, כל עוד האדם הנמצא בעולם הזה התחתון מרגיש את עצמו למציאות יש).
ספק הוא 'קשר' באישיות, והתורה היא פתרון ספק או התרת ספק. פתרון והתרה הם בעצם שני הפכים. מהי התרת הספק? בדרך צחות, התרת הספק היינו אמירה שמותר להיות בספק, הספק לא נורא, הוא בסדר. עמלק בסדר?! אכן, יתכן שיש ספק מותר, דוגמת הספק החיובי הנ"ל, הספק הקיומי אם אני קיים או לא. בספירות עמלק הוא הלעומת-זה של הדעת דקדושה – "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אֹבד"[נב]. דעת היא היכולת לדעת את ה', התקשרות והתחברות לה', כמו שכתוב בתניא[נג]. אם יש לך 'קשר' בדעת – אם יש לך ספק – אינך יכול להתקשר לה'. את העמלק-הספק הרע צריך לפתור, לחסל את הספק המחליש את דעתי ומונע ממני מלהתקשר לה'.
"אין שמחה כהתרת הספקות"
מה קורה במח עם פתרון הספק? "אין שמחה כהתרת הספקות"[נד]. פורים הוא שיא השמחה של כל השנה, ו"אין שמחה כהתרת הספקות", כמחית עמלק – זו השמחה הגדולה.
מה מקור הביטוי המפורסם "אין שמחה כהתרת הספקות"? כדאי לדעת. הוא לא מופיע בחז"ל, ומקורו במפרש חשוב על התנ"ך, המצודות דוד, על פסוק שכל חב"דניק אומר כמה פעמים ביום – "מאור עינים ישמח לב"[נה]. חסיד חב"ד שקשור לרבי אומר בסוף התפלה את פסוקי שמות הרבי, מנחם-מענדל. אם שמך מנחם-מענדל אתה אומר את הפסוקים בכל מקרה… וגם אם לא, אם אתה קשור למנחם-מענדל, קשור לרבי, אתה אומר שני פסוקים, שהראשון הוא "מאור עינים ישמח לב וגו'". כדאי לדעת כוונת פסוק שאומרים כל יום, והמצודות דוד מסביר בפשט ש"מאור עינים" היינו אור המאיר את העינים בפתרון ספק, הגורם לשמחת הלב – "מאור עינים ישמח לב".
הוא מביא את הביטוי באופן קצת שונה – "אין בעולם שמחה כהתרת הספקות", בתוספת ה"עולם" עליו דברנו כרגע. הפסוק יחד עם הפירוש – "'מאור עינים ישמח לב'… אין בעולם שמחה כהתרת הספקות" – עולה ה פעמים תורה (3055)[נו].
התרה ופתרון – תרין עטרין שבדעת
כשפותרים את הספק, כשיש דעת, מיד מתעוררת שמחה. על כך כתוב "אם אין דעת אין בינה"[נז] – אם אין דעת אין שמחה, וכשיש דעת (להתיר את הספק) יש שמחה.
הפירושים עד כה מקבילים לחב"ד, וכח התורה להתיר או לפתור ספקות שייך לתרין עטרין שבדעת. פתרון הספק הוא השמאל של הדעת. התרת הספק – הספק הזה אינו רע, לא נורא שיש ספק, ואולי הוא אפילו גורם לך ללב נשבר, שהוא ודאי דבר חיובי – היא הימין של הדעת. צד ימין של הדעת מתיר את הספקות הטובים וצד שמאל פותר את הספקות השליליים, ואז "אין שמחה בעולם כהתרת הספקות".
כח התורה לשחרר מהתמכרויות
[שאלה: האם תאוה יכולה להפוך לספק?]
תשובה: ודאי שתאוה יכולה להפוך לתסביך. יש ווארט חשוב בחסידות, שהדבר הראשון שמשיח יעשה הוא לרפא ולשחרר את כל חולי הנפש – הוא ילך לבתי המשוגעים וירפא את כולם (כולל הפסיכיאטרים עצמם), זו ההתחלה (של תיקון עולם שבור). חז"ל אומרים "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות"[נח] – ירידה מדרך הישר של התורה היא אי-שפיות זמנית, והפעולה הראשונה של משיח היא לרפא את אי-השפיות – הכל במח. תאוה הופכת לאובססיה, התמכרות, אלה ודאי 'קשרים' במח שחייבים להתיר כדי לפתור ולרפא.
הדבר מתואר באמרת חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר"[נט]. באמת אסור? על פי פשט מותר לו – זהו בשר כשר. הרבי מהר"ש הסביר ש"אסור" כאן לשון קשר – הוא באובססיה לאכילת בשר, מכור לאכילת בשר. בתורה יש כח לרפא את ההתמכרות, שכבר לא יהיה אסור. המשמעות של "מתיר אסורים" היא שככל שלומדים תורה יהיו פחות מכורים לתשוקות זרות – בתורה יש כח גמילה.
חסד וגבורה: מותר ואסור
המשמעות הפשוטה של התרה היא הוצאה ממאסר. ה' שחרר את אדמו"ר הזקן, את אדמו"ר האמצעי, את אדמו"ר הריי"ץ וכו' – כולנו בכלא, וכשה' מתיר אותנו מברכים "ברוך מתיר אסורים". מה פירוש "אסורים"? שהות בכלא היא כמו להיות עם 'קשרים', איסור לשון קשר. בחסידות מפרשים "ברוך מתיר אסורים" כמו 'ברוך מתיר איסורים', התרת דברים אסורים. חשבתי שהתורה מלאה איסורים – שסה מצוות לא תעשה, זה אסור וזה אסור – אבל תורה אינה מלשון איסור אלא מלשון היתר.
מה פירוש? מוסבר בחסידות שללא תורה, אם הייתי רוצה להתקשר לה' – המחשבה הראשונה שלי היא שהכל אסור, כי כל העולם מנתק ומרחיק אותי מה'. מה החידוש של התורה? שלא הכל אסור, יש דברים שמותר לעשות. ממש הפך המחשבה של אדם מודרני, שבעיניו הכל מותר, הכל הולך, ואם אומרים שמשהו אסור – זהו חידוש. תפיסת יהודי-פוטנציאלי היא הפוכה – הוא חושש מהכל, כי כל דבר מסיח את המודעות מה', ולכן החויה הפשוטה שלו היא 'אל תעשה כלום, אל תגע בכלום'. התורה אומרת הפוך – היא באה להתיר. בירושלמי[ס] כתוב שאדם שרואה משהו טוב ואינו אוכל ממנו עתיד ליתן את הדין. התורה מתירה הכל, חוץ מהדברים השליליים.
זו נקודה חשובה – יש בתורה אסור ומותר. המלה הראשונה בתורה, בראשית, עולה אסור–מותר. אפשר לקרוא שהאסור נעשה מותר. זהו חסד התורה, שנקראת "תורת חסד"[סא] – לא 'תורת גבורה' (אכן התורה נתנה "מפי הגבורה", על ידי צמצום העצמות להתלבש באותיות התורה, בסוד "אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית"[סב], אך היא עצמה "תורה חסד" דווקא). התורה לא באה לאסור, לא מדת הדין, אלא להתיר. צריך את שניהם – האסור נעשה מותר, אך יש מה שנשאר אסור – והם החסד והגבורה של התורה.
מתבוננים כעת במלה תורה כנגד כל הספירות – עשרת ערוצי האור בהם ה' ברא את העולם. האור המודע הוא חכמה. השמחה – הבלתי-נפרדת מהאור, והנלוית גם להתרת הספקות – היא בינה. התרת ופתרון הספקות הם הדעת. התרת איסורים והאמירה מה בכל זאת אסור הן החסד והגבורה של התורה, והיינו "תורה לשון הוראה" (כפי שמביא הרבי תמיד מהרד"ק), סוד בית שמאי (הנוטה למחשבה הראשונה לאסור) ובית הלל (הנוטה למחשבה השניה[סג], להתרת האסור, "כח דהיתירא עדיף") – "הללו אוסרין והללו מתירין"[סד] ו"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[סה].
תפארת: תואר אלוקי
תורה היא גם לשון תואר ויפי (כרחל ויוסף שהיו יפי תאר ויפי מראה[סו]) – והיינו משמעות ספירת התפארת, המכונה "עץ החיים" ו"עמודא דאמצעיתא", "עמוד התורה" (כנגד יעקב אבינו, "איש תם ישב אֹהלים"[סז], אהלי תורה), כנלמד מהפסוקים:
כשנתן הנביא הבטיח לדוד בשם ה' בית נאמן, הגיב דוד: "ויבֹא המלך דוד וישב לפני הוי' ויאמר מי אנכי א-דני הוי' ומי ביתי כי הביאתני עד הלֹם. ותקטן עוד זאת בעיניך א-דני הוי' ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם א-דני הוי'"[סח]. והפסוקים המקבילים בדברי הימים: "ויבֹא המלך דויד וישב לפני הוי' ויאמר מי אני הוי' אלהים ומי ביתי כי הביאתני עד הלֹם. ותקטן זאת בעיניך אלהים ותדבר על בית עבדך למרחוק וראיתני כתור האדם המעלה הוי' אלהים"[סט]. המפרשים[ע] מסבירים ש"תורת האדם" ו"כתור האדם המעלה" הם משרש תור, לשון תואר ושורה (ע"ד "נאוו לחיים בתֹרים צוארך בחרוזים"[עא]), ועיין במלבי"ם ש"תור האדם המעלה" היינו תואר האדם הכללי (לאפוקי האדם האישי הפרטי), כפי שהוא מצויר במחשבת השי"ת. והוא סוד "כתפארת אדם [לשבת בית]"[עב] (כדוד שבא לישב לפני ה', וכתפלתו 'אחת שאלתי גו' שבתי בבית הוי' כל ימי חיי גו'"[עג]).
חסד וגבורה הם המותר והאסור בתורה – מרשם התורה והוראותיה ("תורה לשון הוראה", כנ"ל) מה עליך לעשות ומה אסור לך לעשות – ולמרשם התורה יש רושם, מזיגת גוונים נכונה, לובן (חסד, להתיר) ואודם (גבורה, לאסור) – רושם-תיאור התורה הוא "תואר אדם". התורה היא תואר-ציור של האדם, "האדם המעלה" כנ"ל.
בלימוד התורה והתקשרות אליה אתה מקבל תיאור של האלקות, של מקור נשמתך. היו נביאים שתארו את הנבואה שלהם כראית ה'. משה אמר שאי אפשר לראות את ה', "אין לו גוף ואין לו דמות הגוף"[עד], "לא ראיתם כל תמונה"[עה], אז איך ישעיהו יכול לומר "ואראה את א-דני"[עו]?! מוסבר בחסידות – כך כותב הנעם אלימלך[עז] – שהנביא רואה את ציור שרש נשמתו בה'. מה נותן לאדם כח לראות את התואר-הציור של (שרש) נשמתו בה'? התורה, לשון תואר – תואר-ציור אלקי. בשבועות, זמן מתן תורתנו, אומרים בפיוט "תואר כלה מאד נתעלה"[עח]. יפי תאר הוא תפארת בקבלה – זהו יפי הקבלה, שהיא תואר אלקי (רושם אלקי – "התורה רושם אלוקות"[עט] – לא רק מרשם-הוראה).
נצח והוד: לתור את הארץ ותר אסתר
הספירות נצח והוד באות יחד, כנגד שתי הרגלים הצועדות יחד (אי אפשר ללכת ברגל אחת, בעוד שבידים אפשר לכתוב ולפעול ביד אחת). משה (שכנגד ספירת הנצח בקבלה) שלח את המרגלים (על דעת עצמו[פ], היינו על דעת ספירתו, הנצח) לתור את הארץ (המלכות) – "לתור" לשון תורה. חוץ מיהושע וכלב (שנשארו נאמנים למשה, "נאמן" בנצח, כנודע, והודו על האמת, שביכולת השי"ת להכניס את בני ישראל לארץ ישראל ובה לנצח לא מלכים) שאר המרגלים חטאו בהוציאם דבה רעה על הארץ (דבה היינו דבור, דבה רעה היינו לשון הרע והוצאת שם רע – בהוד). הם חטאו בספירת ההוד (רגל שמאל) והתקיים בהם "הודי נהפך עלי למשחית"[פא]. יש כאן התכללות של נצח והוד.
במגלת אסתר, "תֹר נערה ונערה"[פב] וכן "תֹר אסתר"[פג] בא כשיא ותכלית העמידה בתור, עמידה בשורה (כנ"ל בספירת התפארת בענין תורה לשון תואר, ומשרש תור-שורה) – כעת הגיע התֹר, "עת דֹדים" הגיע. ה"תר" כאן הוא זמן הזיווג שבבחינת "איהו בנצח ואיהי בהוד" – ההוד בא לקראת הנצח, הכלה לקראת החתן.
יסוד: יורה כחץ
ביסוד יש עוד משמעות חשובה לתורה: היסוד הוא אבר הברית, כח הפריה והרביה של הגוף. כלל גדול בהתבוננות בעברית הוא חיפוש שרש המלה, ושרש תורה הוא ירה. עד כה הוזכרו ענינים הקשורים לתורה, אבל ירה – לשון יריה – הוא השרש עצמו.
היום יורים ברובה, אבל בתורה יורים חצים בקשת. על האויב יורים חצים כדי להרוג אותו, אבל זו לא המשמעות היחידה – ירית חצים היא דימוי להפריה[פד], פעולת ספירת היסוד, תורה לשון הריון (כאשר אבר הברית מכונה קשת). לתורה יש כח להפרות את המציאות, לירות לתוכה חצי אלקות, כמו חצי אור (יסוד אבא, אור, ארוך ומסתיים ביסוד ז"א). בלימוד יורים תמיד חצים למציאות – חץ הוא כמו זרע, ויש בו כח להפרות את המציאות באלקות, בכדי להיות הורים למציאות. אם כן, הפירוש ביסוד הוא שתורה היא לשון יריה. צריך לעשות טירונות, כמו בצבא, כדי להיות צלף מיומן היורה בלימודו את חצי התורה לתוך המציאות, קולע אל השערה ולא יחטיא.
מלכות: "קול התור"
אחרון חביב, הפירוש שמקביל למלכות – נשמת עולם העשיה, בו אנחנו חיים, העולם השבור מעיקרא. כתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[פה], פסוק בו רמוזים שלשת העולמות התחתונים – בריאה, יצירה ועשיה[פו]. לפני העשיה יש "אף" – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – שמשמעותו גם כעס. במעבר לעולמנו יש שבירה נוספת – "אף" – אחריה מגיע ה"עשיתיו". באנגלית עשיה נשמעת כהצלחה (to make it), אבל בעברית המשמעות שונה – עשיה היא לשון תיקון[פז]. סיום מעשה בראשית הוא "אשר ברא אלהים לעשות"[פח] – ה' ברא את העולם כדי שיעשו-יתקנו אותו. שוב, באנגלית יש בעשיה משמעות של הצלחה, אנחנו מצליחים לעשות את העולם יחד עם ה', אבל בלשה"ק המשמעות העיקרית היא תיקון (והיינו שתי החכמות הנ"ל, חכמת מעשה בראשית לעשות בפועל וחכמת התורה לברר ולתקן). ספירת המלכות יורדת לעולם כדי לתקן את כל חולאי המציאות. תכלית ההצלחה-התיקון היא השכנת שלום בעולם – "[יוצר אור ובורא חשך] עֹשׂה שלום"[פט].
ההתבוננות האחרונה מקשרת את המלכות לתפארת: בתפארת התורה היא תואר – תיאור-ציור במודעות הלומד. במלכות תורה היא לשון תור – "וקול התור נשמע בארצנו"[צ] (תיאור שה"ש לתחלת האביב, בו אנחנו נמצאים כאן בהשגחה פרטית). תור הוא סוג יונה (dove), סמל השלום בתנ"ך (כפי שהתקבל אצל העמים) – תואר-ציור מאד מסוים. בקבלה "קול התור" הוא דימוי לקולו של משיח, הבא להשכין שלום – קול הגאולה. לפעמים כתוב על ביאת המשיח "קול דודי הנה זה בא"[צא] – קול האהוב בא – אבל הדימוי כאן הוא "קול התור נשמע בארצנו", ו"התור" הוא תורה.
תור בהיפוך אותיות הוא רות. יש שתי מגלות שנקראות על שם אשה – רות ואסתר. גם אסתר מסיימת באותיות תר, תורה כנ"ל. לפעמים[צב] נדרשת אסתר כנוטריקון אין-סוף שבתורה. רות ואסתר הן שתי נשים שהלכו בכיוונים הפוכים – רות נכנס מבחוץ פנימה, היא התגיירה, ואסתר מסרה את נפשה לצאת מבפנים החוצה. כפי שהוזכר, את שתי החכמות אפשר לייחד דווקא בחוץ, ואזי לגאול את הניצוצות, להחזירם לשרש, ולתקן את העולם השבור. החזרה לשרש היא סודה של רות. יחס שתי הנשים היקרות האלה הוא "רצוא ושוב"[צג], בגימטריא תורה – אסתר יוצאת החוצה ורות חוזרת פנימה.
כתר: "כתר תורה"
נשאר לנו להשלים את הפירוש שכנגד הכתר – "כתר עליון איהו כתר מלכות"[צד]. באמת, התפארת, "כתור האדם המעלה", עולה עד הכתר ויורדת-נמשכת עד המלכות, בסוד "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[צה]. "כתור" אותיות "כתרו ישועה"[צו] (גילוי שע נהורין, המקור בכתר עליון לאור התורה שבחכמה, בסוד תיקון "ואמת"[צז] – "אין אמת אלא תורה"[צח] – "אור הפנים", במקום הפנוי מן השערות-הצמצומים, היינו גילוי אור פנימיות התורה, רזין ורזין דרזין דאורייתא).
תלמיד חכם המקדש שם שמים ברבים בהתנהגותו הישרה על פי תורה – "נאה דורש ונאה מקיים"[צט] – זוכה ל"כתר תורה", שמעליו עולה "כתר שם טוב"[ק]. לכתר תורה זוכה מי שיש בו מתחלתו כמיהה עצומה וכיסופין לתורה, ללמוד תורה לשמה, לשמור ולקיים את גופא דאורייתא ולהשתעשע בנשמתא דאורייתא.
משמות כל הספירות העליונות, התורה נמצאת בספירת הכתר דווקא. היינו בסוד "מוחא סתימאה" ("כח המשכיל" בלשון החסידות, ממנו מבריקות כל הברקות חידושי אמת בתורה) ולמעלה בקדש בסוד השעשועים העצמיים דרדל"א (המאירים ב"רישא דאין", תענוג).
סיכום הפירושים
נחזור בזריזות על הפירושים:
הכל מתחיל מכתר תורה, הכמיהה לתורה, מקור חכמת התורה.
בחכמה התורה היא גילוי אור (החכמה נקראת "ראשית הגילוי").
גילוי האור עצמו מביא שמחה (בבינה) – מלמעלה באים מאור לשמחה.
יש שמחה הבאה מלמטה, שמחת התרת הספקות – התרה לשון תורה, כנגד הדעת. הכח להלחם בעמלק.
מרשם ה"תורה לשון הוראה" מותר ואסור הוא החסד והגבורה, כשתורה לשון הוראה.
תואר האדם – כפי שה' מתאר ומתקן – הוא בתפארת. כל אדם הוא עולם קטן, וכל העולם הוא אדם גדול. כתוב בקהלת "גם את העֹלם נתן בלבם"[קא] – את כל העולם ה' נתן בלב האדם. ראית העולם כאדם גדול וראית כל אדם פרטי כעולם קטן הן יפי התורה.
בנצח והוד התורה היא מלשון "לתור את הארץ" ו"תֹר אסתר".
היסוד הוא כח התורה לירות חצי אור-תורה לתוך המציאות. מצות "פרו ורבו" מתוארת גם כריבוי הדמות – בתפארת היה לנו תואר, ובכל הולדה מרבים את הדמות. ככתוב בתחלת שו"ע אבן העזר. כדי להביא את משיח צריך להוליד עוד ועוד ילדים – כל אמא צריכה לחשוב שהילד שלה הוא משיח, זו המחשבה הכי טובה. כח ההולדה הוא ההיפוך והתיקון של האנטרופיה ("כל הוה נפסד"). כל צורת חיים – בפרט חיים של יהודי, שיש לו נפש אלקית – היא נג-אנטרופיה, היפוך האנטרופיה, מכח היסוד.
סיימנו במלכות, דימוי התורה לתור – "וקול התור נשמע בארצנו", פסוק בשורת בוא מלך המשיח. קול התור מתחיל בפורים, בו התור מבשר את האביב. האביב – החל מר"ח ניסן – מבשר את הגאולה (ויש "למסמך גאולה לגאולה"[קב], מגאולת פורים לגאולת פסח).
ולסיכום:
|
|
כתר כתר תורה
|
|
|
|
חכמה "אורה זו תורה" |
|
בינה "פקודי הוי'… משמחי לב" |
|
|
|
חסדים שבדעת התרת ספקות |
גבורות שבדעת פתרון ספקות |
|
|
חסד הוראת היתר |
|
גבורה הוראת איסור
|
|
|
|
תפארת תואר אלקי |
|
|
|
|
נצח והוד לתור את הארץ תֹר אסתר |
|
|
|
|
יסוד הפרית המציאות ("יורה כחץ") |
|
|
|
|
מלכות "קול התור" |
|
|
תכלית כל משמעויות התורה בפרצוף שלמדנו היא לתקן את העולם ולהביא משיח. שיהיה פורים שמח ופסח שמח.
ד. שאלות ותשובות
חידוש מעורר מחלוקת
שאלה: הרב דבר על המהפכה הרביעית. איך העיסוק במהפכה הרביעית לא יצור מחלוקת בעם ישראל, עם מי שלא רואה זאת בעין יפה?
תשובה: אם הבעל שם טוב היה יודע את התשובה לכך – משיח כבר היה בא מזמן. אם היה פתרון ל"חדש אסור מן התורה" – לכך שכל חידוש מעורר התנגדות, במיוחד אם מדובר בחידוש גדול. בכלל, אנשים חושבים שהתורה אוסרת, אף שהיא "תורת חסד" – וחידוש גדול מעורר חשש אצל אנשים. עם כל התעוררות המחלוקת, הבעל שם טוב לא נרתע. אפילו הרבי, כמה שלא רצה מחלוקת – לא הצליח להמנע מכך. היו צדיקים שהיה נדמה שאהבו מחלוקת, כמו רבי נחמן – אסור לומר זאת בקול, אבל הוא הזמין את המחלוקת… – אבל רוב הצדיקים אינם רוצים מחלוקת, ובכל זאת לא נמנעו מלמסור לעולם את המסר החדש שה' נתן להם למסור. אנשים חוששים מחידוש – הבעל שם טוב חידש דברים והרבי חידש דברים והם עוררו מחלוקת. אפילו דברים פשוטים, 'מבצעים' – הרבי אמר להניח תפילין ליהודים, יכול להיות בזה משהו רע?! הרבה יהודים, רבנים, חלקו על כך, מצאו בכך חסרונות, כמו בכל חידוש. עם כל זאת, צריך להשתדל מאד למצוא את הדרך הטובה והנכונה לומר את החידושים, כדי להתמודד עם ההתנגדות הפוטנציאלית. יהיו רבנים שיאמרו שהדבר אסור, לכן קוראים לכך מהפכה. אין לנו זמן לחזור כעת על כל המהפכות, אבל כל מהפכה מבוססת על הפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך". עובדים על ספר שלם שיסביר איך המהפכה הזו גם תואמת את ההלכה. צריך גם להתפלל לה' – להתפלל שנאמר את הדברים בלי לעורר מחלוקת, "באופן המתקבל" ( בלשון הרבי).
שאלה:איך אפשר לשלוח את הניצוצות מחו"ל לארץ?
תשובה: היום העולם הוא 'כפר גלובלי' (global village), יש מדיה, ואפשר לעשות הכל בכל מקום.
שיהיה פורים שמח ופסח כשר ושמח.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.
[ב] אסתר ח, טז.
[ג] מגילה טז, ב.
[ד] שם ז, ב.
[ה] תהלים קיט, קסב.
[ו] דברים כח, י.
[ז] דברי תורה (להרח"א שפירא ממונקאטש) מהדורה רביעאה אות כד בשם אדה"ז. מובא בתורת מנחם ח"ה עמ' 54, ובכ"ד.
[ח] דברים ו, ד.
[ט] אסתר ח, יז.
[י] כפי שנתבאר רבות החל מכ"ד טבת ע"ה.
[יא] משלי ה, טז.
[יב] וראה בפרט – ביחס לפסוק דנן – מגלה עמוקות בלק ותפארת שלמה רמזי פורים ד"ה "אם מצאתי חן".
[יג] ירמיה טו, יט.
[יד] ראה מחברת הקדש שער פורים.
[טו] תורת מנחם תשי"ט, שיחת חג הפורים אות יא; סוד ה' ליראיו שער "שמחת פורים" פ"ב.
[טז] זהר ח"ב קכא, א.
[יז] תהלים קיג, ט.
[יח] ראה זהר ח"ג רצ, ב; זהר ח"א קכג, א.
[יט] מגילה ו, ב (ויתבאר באורך בשיעור הבאים אי"ה).
[כ] מגילה ז, ב.
[כא] משלי א, כ.
[כב] ראה גם זהר ח"א קמא, ב.
[כג] אגרת הבעש"ט – כתר שם טוב אות א.
[כד] ראה רבינו יונה עה"פ.
[כה] מלכים-א ג, כח.
[כו] שם ה, י.
[כז] ראה עבודת הקדש ח"ב פמ"ג (ועוד).
[כח] דברים לד, יב.
[כט] אסתר ב, ז.
[ל] מגילה יג, א.
[לא] הובא בשם המדרש בכ"ד – ראה בעה"ט, רבינו בחיי וכלי יקר לשמות כה, י.
[לב] תהלים נא, יט.
[לג] ראה קונטרס התפלה פרק יב.
[לד] בראשית מב, א-ב.
[לה] ראה רד"ק שם מא, נו.
[לו] בראשית מב, ג.
[לז] שם שם, ו.
[לח] ישעיה מה, טו.
[לט] דברים לא, יח. חולין קלט, ב.
[מ] ויקרא רבה נג, ג (עפ"י ישעיה נא, ד).
[מא] משלי ו, כג.
[מב] נדרים פא, א.
[מג] ראה לקו"ש חט"ו עמ' 3 ואילך וש"נ. מחול הכרמים פי"א עמ' קלט ואילך.
[מד] תהלים קיט, קעב. ראה תו"א סז, ב; לקו"ת סוכות ושמע"צ ד"ה "להבין מה שכתוב ביום השמיני עצרת" (פ, ד ואילך), ובכ"ד.
[מה] תהלים יט, ט.
[מו] מגלה עמוקות (ואתחנן) אופן קפו.
[מז] שם צז, יא. במדות הלב מתייחסת התורה לתפארת, אך מקורה ביסוד אמא (בינה-שמחה) המתפשט עד תפארת ז"א (בסוד "בינה לבא ובה הלב מבין") – "ולישרי לב ['איזוהי דרך ישרה כו' כל שהיא תפארת כו"] שמחה", "פקודי הוי' ישרים משמחי לב".
[מח] אסתר ט, א.
[מט] קהלת ב, יג.
[נ] דברים כה, יז.
[נא] הוספות לכתר שם טוב (קה"ת, הוצאה שלישית) אות קיח.
[נב] במדבר כד, כ.
[נג] סופ"ג.
[נד] מצו"ד למשלי טו, ל.
[נה] משלי טו. ל.
[נו] ראה התוועדות ר"ח אדר ב' הערה מט.
[נז] אבות פ"ג מי"ז.
[נח] סוטה ג, א.
[נט] פסחים מט, ב.
[ס] סוף קידושין.
[סא] משלי לא, כו.
[סב] שבת קה, א (גרסת הע"י).
[סג] על דרך "בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין [בית שמאי] ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו את מדת הרחמים [בית הלל] כו'".
[סד] חגיגה ג, ב.
[סה] עירובין יג, ב.
[סו] בראשית כט, יז; לט, ו.
[סז] שם כה, כז.
[סח] שמואל-ב ז, יח-יט.
[סט] דהי"א יז, טז-יז.
[ע] ראה מצודות בשמואל ומלבי"ם בדה"י.
[עא] שה"ש א, י.
[עב] ישעיה מד, יג.
[עג] תהלים כז, ד.
[עד] יג עיקרי האמונה (נוסח הנדפס בסדורים, וראה פיה"מ לרמב"ם, סוף הקדמת פרק חלק) עיקר ג.
[עה] דברים ד, טו.
[עו] ישעיה ו, א (וראה יבמות מט, ב).
[עז] פרשת שופטים ד"ה "כי יפלא ממך".
[עח] מתוך פיוט "אז שש מאות" למוסף שבועות.
[עט] מאמר "השפלות והשמחה" ממו"ה ר' אייזיק מהומיל פרק סה, מאדה"ז בשם הקדמונים.
[פ] סוטה לד, ב.
[פא] דניאל י, ח.
[פב] אסתר ב, יב.
[פג] שם פסוק טו. באסתר עצמה יש אותיות תר, סודה הוא האין סוף שבתורה (כדלקמן) שמתגלה דווקא כאשר מגיע "תר אסתר" לבוא אל המלך, מלכו של עולם. "תר אסתר" = 1261 = 13, אחד–אהבה, פעמים 97, זמן–מהיטבאל (יחוד מה ובן, "אדם ובהמה תושיע הוי'", וד"ל) – "איהי בהוד" (לאחר שקבלה על עצמה "וכאשר אבדתי אבדתי" ומסרה את נפשה בפועל ממש, בחינת נצח). במספר קדמי, "תר אסתר" = 4836 = הוי' פעמים מקום (הוי' בר"פ, "הוא מקומו של עולם") – יש כאן יחוד זמן ומקום (הזמן הנכון במקום הנכון), שהם עצמם כנגד נצח והוד.
[פד] חגיגה טו, א ובכ"ד.
[פה] ישעיה מג, ז.
[פו] ראה סוד ה' ליראיו שער "ארבעה עולמות" (ובשיעורים בסוד ה' שם).
[פז] ראה ראב"ע לבראשית ב, ד; בראשית רבה יא, ו (ובכ"ד); פסיקתא רבתי ו; זהר ח"א מז, ב.
[פח] בראשית ב, ג.
[פט] ישעיה מה, ז.
[צ] שה"ש ב, יב.
[צא] שם ב, ח.
[צב] ראה סוד ה' ליראיו שער "שמחת פורים" פ"ג.
[צג] יחזקאל א, יד.
[צד] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").
[צה] עפ"י שמות כו, כח.
[צו] פיוט "אתה הוא אלהינו" (שחרית לר"ה).
[צז] שמות לד, ו.
[צח] ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח (ובכ"ד).
[צט] חגיגה יד, ב.
[ק] אבות פ"ד מי"ג. כל התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא. שם הטוב רמוז בפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ר"ת אהוה, "כי כל בשמים ובארץ", "דאחיד בשמיא וארעא", היינו הכח האלוקי לחבר שמים וארץ, רוחניות וגשמיות, גם יחד, תכלית כח התורה. והיינו "כתר תורה", הרצון הפנימי של התורה.
[קא] קהלת ג, יא.
[קב] מגלה ו, ב.