אתכפיא של תניא היא הכנעה או הבדלה? האתכפיא האמתית של התניא היא שניהם יחד, כל כך הרבה הכנעה עד שיש הבדלה, ואז בסוף באה האתהפכא.
אתכפיא של תניא היא הכנעה או הבדלה?
תכלית המילה היא פריעה ו"מל ולא פרע כאילו לא מל" בכלל, כי ההכנעה לא שלמה אם לא הגיעה לידי הבדלה
תכלית המילה היא פריעה ו"מל ולא פרע כאילו לא מל" בכלל
איך הבעל שם טוב מסביר הכנעה-הבדלה-המתקה בפשט? שחש היא הכנעה עד שכורת את הקליפות, צריך כל כך להכניע את היש עד שהרע נבדל מהטוב.
צריך כל כך להכניע את היש עד שהרע נבדל מהטוב
כלל גדול אצלנו בהכנעה-הבדלה-המתקה שהטעות בכל הדורות – גם של אנשים גדולים מאד, כמו יוסף שמל את המצרים – שרצו להגיע להמתקה בלי לעמוד על ההבדלה שבאמצע. כל מי שחותר להמתיק את העולם, שמיד יהיה שלום, מיד יהיה שויון והכל טוב – בדילוג על הבדלת ישראל מאומות העולם – מועד לכשלון בטוח. בסוף יש המתקה, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה… ולעבדו שכם אחד", אבל קודם חייבת להיות הבדלה. כל התורה כולה זה הבדלה! התכלית היא המתקה, אבל קודם חייבת להיות הבדלה.
כלל גדול בהכנעה-הבדלה-המתקה
כשמתבוננים בשלש האותיות הללו – מ מכאן ו-ש מכאן ו-א באמצע – יש את כל הסוד של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה
ג אמות הן הקצוות והבסיס של האיזון של כל הלשון כולו, כאשר הלשון הוא הא, ושני הקצוות שה-א מאזנת ביניהן הם ה-מ וה-ש. דממה ושריקה הן כמו חש-מל – ה-מ דוממת וה-ש שורקת. שריקה היא עוצמת הביטוי וההבעה. חש היינו לשתוק – לא להביע, להתאפק מלהביע. שתיקה בנפש היא הכנעה – איפוק. בהיות ה-מ דוממת יש בה בטול, לכן היא שייכת לחכמה, כי חכמה היא בטול. ה-ש שורקת.