בתקופה שלפני קום המדינה לא נראתה רחבת הכותל המערבי כפי שהיא נראית כיום. רחבת הכותל הייתה אז כעין פרוזדור צר. מאחורי ה"פרוזדור" היו בתים ערביים, ודייריהם לא הרשו לנו, היהודים, להעמיד שם ארונות קודש, ספסלים או שולחנות. ממשלת בריטניה גזרה גזרות שנועדו להשפיל את כבוד היהודים במקום הקדוש, ואלה היו אחדות מגזרותיה: אסור ליהודים להתפלל בקול רם ליד הכותל, כדי לא להרגיז את הערבים. אסור ליהודים לקרוא בתורה בציבור. היה עליהם, אפוא, להיכנס לאחד מבתי-הכנסת שברובע היהודי, כדי לקרוא בתורה. אסור ליהודים לתקוע בשופר בראש השנה. גם לתקיעת שופר הלכו היהודים לאחד מבתי-הכנסת שבעיר וחזרו אל הכותל להמשך התפילה. המושלים הבריטיים העמידו ליד הכותל שוטרים, שהשגיחו על היהודים לבל יפרו את החוקים הללו. אפילו .שרפרף אסרו השוטרים להכניס לסמטה הצרה.

המשך »

באמרי "חג שמחת תורה" בכפר חב"ד, אינני מכוון לאותן הקפות המוניות וריקודי הראווה, הנערכים שם במוצאי החג ואלפים נוהרים לשם מתל אביב, כדי לראות, והצפיפות גדולה והרעש גדול והראווה גדולה, כוונתי לעצם החג כשחסידי חב"ד שרויים בינם לבין עצמם ועם עצמם, וכפי שיסופר תיכף, עם עצם עצמיותם עד תוך תוכם. הוזמנתי ע"י אחד ממייסדי הכפר ועמודי התווך שבו, והוא ידידי ר' משה סגל. והוא מראשוני התוקעים ליד הכותל, והוא מראשוני המחתרת הלוחמת, ואש קודש זו, שיקדה בו, מצאה מזבח לעצמה, בחסידות חב"ד ולא בזאת הקלה, העירונית, חסידות של ימי הילולא, כי אם זו של חיי כפר חב"ד, שבו חיים את חב"ד ברמ"ח האיברים ושס"ה הגידים, תוך כדי עבודה חקלאית.

המשך »