בתקופה שלפני קום המדינה לא נראתה רחבת הכותל המערבי כפי שהיא נראית כיום. רחבת הכותל הייתה אז כעין פרוזדור צר. מאחורי ה"פרוזדור" היו בתים ערביים, ודייריהם לא הרשו לנו, היהודים, להעמיד שם ארונות קודש, ספסלים או שולחנות. ממשלת בריטניה גזרה גזרות שנועדו להשפיל את כבוד היהודים במקום הקדוש, ואלה היו אחדות מגזרותיה: אסור ליהודים להתפלל בקול רם ליד הכותל, כדי לא להרגיז את הערבים. אסור ליהודים לקרוא בתורה בציבור. היה עליהם, אפוא, להיכנס לאחד מבתי-הכנסת שברובע היהודי, כדי לקרוא בתורה. אסור ליהודים לתקוע בשופר בראש השנה. גם לתקיעת שופר הלכו היהודים לאחד מבתי-הכנסת שבעיר וחזרו אל הכותל להמשך התפילה. המושלים הבריטיים העמידו ליד הכותל שוטרים, שהשגיחו על היהודים לבל יפרו את החוקים הללו. אפילו .שרפרף אסרו השוטרים להכניס לסמטה הצרה.
אחרי תפלת "שחרית", שכאמור, התפללתי בישיבת "עץ חיים", הלכתי להתפלל "מוסף", "מנחה" ו"נעילה", במקום ששאפתי להגיע אליו, הכותל המערבי של הר הבית.
בשעת ההפסקה הקצרה שבין תפילת "מוסף" לתפילת "מנחה" ראיתי קבוצות מתפללים מתגודדות ומתלחשות : מה יהיה על "התקיעה" ? אין כל אפשרות לתקוע כאן. מספר השוטרים הבריטיים הוא כמעט כמספר המתפללים היהודים, והם שומרים שמירה מעולה לבל נתקע. מפקד המשטרה בכבודו ובעצמו נמצא כאן, כדי למנוע את תקיעת השופר החותמת את תפילות היום הקדוש.
הקשבתי בדאגה והרהרתי בלבי: האם נוותר על התקיעה, המבטאת את הכרזת מלכות ה' של "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים"? האם אפשר לוותר על התקיעה, המסמלת את גאולת ישראל?! אמנם נכון שתקיעה זו מנהג היא, אבל "מנהג ישראל דין הוא"! על אחת כמה וכמה מנהג הנוהג ביום הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר וברגעים המקודשים ביותר של נעילת השערים. לפנות ערב, לפני תפילת "נעילה", ניגשתי אל הרב יצחק אורנשטיין, רב הכותל, שהיה ממונה מטעם הוועד הלאומי על שמירת סדרי התפילה, ואמרתי לו:
"תן לי בטובך שופר".
"למה לך שופר?"
"אני אתקע!"
"מה אתה שח? אינך רואה את השמירה כאן?"
"אף-על-פי-כן אני אתקע."
הרב סר הצדה ופנה אל הסמטה העולה מן הכותל, אבל מבטו נדד ממני אל "עמוד" התפילה, שעמד בפינה השמאלית, ומן ה"עמוד" אלי, כרומז ואומר : השופר, שם הוא [בתוך ה"עמוד"]. בתוך ה"עמוד" קבועה מגרה לתשמישי קדושה. בוודאי גם השופר שם, חשבתי, ו"די לחכימא ברמיזא". ניגשתי אל ה"עמוד", נשענתי עליו. השעה הייתה קרובה למועד התקיעה.
פתחתי את המגרה והוצאתי ממנה שופר. החלקתיו לתוך חולצתי והטמנתיו בחיקי. השופר בידי אבל מה יהיה אם יגלוני ויתפסוני לפני שאספיק לתקוע בו? פניתי אל אחד המתפללים, שעמד סמוך אלי עטוף בטליתו, ואמרתי לו: "אדוני, הרשה לי בבקשה להתעטף בטליתך". להסתיר את השופר נתכוונתי. רווק הייתי אז, ולפי מנהג האשכנזים אין רווקים מתעטפים בטלית. יהודים רחמנים הם, יהודים ביום הכיפורים ודאי שרחמנים הם, ובתפילת "נעילה" בודאי ובודאי, ובמקום הקדוש הזה בודאי ובודאי. ברצון וללא הרהור הסיר היהודי את טליתו ונתנה לי. התעטפתי, ובתוך הטלית הזאת נוצרה באותה שעה רשות היחיד שלי. הרגשתי, שאם מסביב יש שלטון זר, השולט על היהודים במקום הקדוש הזה ובזמן הקדוש הזה, ואין אנו בני חורין לעבוד את אלוקינו, הרי מתחת לטלית הזאת יש רשות, שהיא שלי ושבה אני בן-חורין לעשות כלבבי. כאן אין עלי שליט אחר זולת אבינו שבשמים ואני אעשה רצונו ואיש לא יעמוד בדרכי. כשנשמעו פסוקי הסיום של תפילת היום הקדוש: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" הוצאתי בו ברגע את השופר מחיקי ותקעתי "תקיעה גדולה". הכול התרחש כהרף-עין. ידיים רבות תפסו בי. הסרתי את הטלית מעל פני, ומולי עמד המפקד הבריטי שציווה לאסרני. נלקחתי ל"קישלה", בית-הכלא שבעיר העתיקה, והופקד עלי שוטר ערבי. ישבתי שעות ארוכות ; אוכל ומשקה לא באו אל פי. בחצות הלילה קיבל השוטר הערבי פקודה לשחררני. הוא עזבני ללא אומר ודברים, ואני שמתי פעמי החוצה. כשיצאתי את שער ה"קישלה" פגשתי בקבוצת בחורים מישיבת "מרכז הרב". שאלתי אותם: "רבותי, מה מעשיכם כאן בחצות הלילה?" והם סיפרו לי, שמיד אחרי התקיעה מיהרו בחורי-ישיבת "מרכז הרב" שנכחו במקום, אל הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וסיפרו לו כל שאירע. הרב היה מאושר לשמוע, כי הייתה תקיעת שופר ליד הכותל ואמר : "יבורך הבחור הלז". כשסיפרו לו שנעצרתי, נעצב מאוד. כל זה קרה לפני שהפסיק הרב את צומו. הוא לא החל בסעודה עד שהתקשר אל המזכיר של ממשלת פלשתינה-א"י ודרש את שחרורי המיידי. הוא החליט, כי כל עוד לא אשוחרר ולא תינתן לי אפשרות לסעוד, לא ישבור גם הוא את צומו. בלית בררה, ומפני כבודו של הרב הראשי, ניתנה ההוראה לשחרורי. בעוד אנו הולכים ומתרחקים מה"קישלה", שאל אותי אחד הבחורים: "לא חשבת כלל מה יהיה העונש הצפוי לך?" "לא", השבתי לו, "לא הרהרתי בכך כלל; לא היה אכפת לי מה יקרה לי. דבר אחד מילא את כל חדרי לבבי: הרצון שייתקע בשופר הרגשתי שקומץ המתפללים כאן מייצג את כל עם ישראל, ושאם עם ישראל לא יתקע בשופר, הוא ייכנע בכך לזרים, המפריעים לעבודת ה' ליד הכותל המערבי ביום הקדוש הזה. לא לשווא התאמצו הבריטים למנוע אותנו מן התקיעה הזאת. הם הבינו את חשיבותה. לכאורה זו רק תקיעת שופר, אבל הם זכרו את תקיעת השופר של יהושע בן נון, זו שהפילה את חומות יריחו. הם חששו שתקיעה זאת תפיל, בסופו של דבר, את חומת שלטונם בארץ-ישראל.
במשך 18 השנים הבאות הייתי מלמד, מדי שנה, זוג צעירים לתקיעה זו, בתחילה מ"ברית הבריונים" ואחר כך מבית"ר, "מברית החשמונאים" ומאצ"ל, שהמשיכו את מסורת התקיעה במסירות נפש, עם מאסר אחריה.
התקיעה הזאת הייתה מאותות המרי, המרד והמלחמה שהתפשטה והלכה, עד שזכינו לשחרור ארץ-ישראל מידי הכובש האנגלי, עד שקמה מדינת ישראל.