preload
בס"ד
אוקטובר 21

לכל ידע נצרך חוש.

חוש הנגלה שבתורה הוא חוש ה"קל וחומר", ראשית וכללות ה"דין" של שלוש עשרה המדות שבהן התורה נדרשת.

חוש הקבלה האמיתית הוא חוש ה"אין ערוך".  "מבשרי אחזה אלוקה" בחוש הקבלה מביאה לידי הרגשת האחדות מהמטה אל המעלה ומהמעלה אל המטה.

חוש החסידות הוא חוש ה"נושא הפכים" שבכוחו לגלות עצמות הבלי גבול האמיתי ב"ה בגבול ממש

(הרב יצחק גינזבורג שליט"א. "שלושה חושים". מתוך הספר "אשא עיני")

אוקטובר 21
המרגלים היו "אנשים" – "צדיקים". אך הם טעו טעות חמורה בהפעלת שיקול דעתם תוך מילוי השליחות.
ניתן ללמוד מסיפור המרגלים כמה דברים:
א. שליחות הוא המקום שקל מאד לטעות בהפעלת שיקול הדעת
ב. ללא שיקול הדעת של השליח השליחות בכלל לא מתחילה
ג. על אף הטעות, החטא והעונש – צריכים להמשיך את השליחות (לכן משה רבינו שולח שוב שלוחים בסוף מ' שנה במדבר)
ד. הרב דיבר לאחרונה על 4 דרגות בשליחות. כנראה רק בדרגא הכי נעלית ניתן לכוון ממש לדעת המשלח. אך בדרגות יותר נמוכות – ייתכנו, ובאופן כמעט ודאי – הטעויות. ובודאי זה לא אמור להחליש את האדם הנמצא בשליחות.
ה. זה לא גורע בכהו זה מחומרת החטא ועונשו, והעיקר – הפיספוס הגדול שפיספס אותו הדור, שהיה אמור להיכנס לארץ ובפועל לא נכנס
מועדים לשמחה!
אוקטובר 18

מעלת "דורו של אחאב" על "דורו של דוד" – אחדות ישראל טבעית

מובא בגמרא ההבדל בין דורו של דוד המלך לדורו של אחאב. דוד הוא מלך צדיק, וגם בדור שלו היו צדיקים וגבורים בקדושה, שלחמו את מלחמות ה' יחד עם דוד המלך, הכינו את כל החומרים של בית המקדש – דור של צדיקים. אף על פי כן כתוב שהיו פעמים שנפלו במלחמה, שלא נצחו. למה? הביטוי הוא "דורו של דוד אף על פי שהיו צדיקים היו יוצאים למלחמה ונופלים". למה? כי היו דילטורים בתוך עם ישראל, היו מוסרים, היו מספרי לשון הרע. כלומר, לא היתה אחדות. היו צדיקים, אבל בלי אחדות טבעית, שרשית, שיהודי לא יספר רע על החבר שלו, לא ילשין, לא ימסור את החבר שלו. מי היו המוסרים בזמן דוד המלך? דואג, אחיתופל. היו גדולים. את מי הם מסרו? את דוד עצמו. היו דור של הרבה צדיקים, אבל היו שם אנשים מאד לא בסדר מבחינת אחדות, אנשים שאוהבים להלשין ר"ל. אם יש כאלה דילטורים, שאוהבים להלשין על יהודים, אז אף על פי שכל הדור כאילו בסדר – יוצאים למלחמה ונופלים.

אחר כך הוא אומר "ואילו דורו של אחאב", שרובם ככולם עובדי עבודה זרה ממש, חילונים גמורים, בלי תורה ומצוות כלל, "היות שלא היו דילטורים ביניהם היו יוצאים למלחמה ונוצחים". ככה חז"ל אומרים. למה הוא מביא את זה? להראות שהכל תלוי בחן. זה שאדם לא ילשין על השני, לא יספר עליו לשון הרע, במיוחד שיכול להזיק לו ואפילו מתכוון להזיק לו – זו מציאת החן, שכל אחד ימצא חן בעיני השני. יש חן וחסד, אם יש חן כל אחד חס על השני, לא יאמר דבר שיכול להזיק לשני ולא יעשה דבר שיכול להזיק לשני. זה משהו פלאי, שיש כאן מלך הכי רשע מכל המלכים, אחאב, וכולם עובדי עבודה זרה, אבל "יוצאים למלחמה ונוצחים" כי אין בהם דילטורים. מאיפה יודעים שאין דילטורים? מי היה בדורו של אחאב והכי התנגד לו? אליהו הנביא. אליהו הנביא מעיד, שאף על פי שאחאב ואיזבל רדפו אותי, בתוך העם לא היה אף יהודי פשוט – עובד עבודה זרה – שמסר אותי למלכות. אליהו הנביא מעיד על צדקות היהודים הפשוטים, החילונים לגמרי.

זה ממש שייך לדור שלנו, כמו איזה רב שמדבר נגד הממסד. מה קורה? התקשורת קופצת עליו, כולם צמאי דם, מה שנקרא רצח תקשורתי. מהרצח התקשורתי, שקופצים ומלשינים, מגיע כל מרעין בישין. נתאר אם היה כזה דור שאפילו שיש ממסד לא בסדר, מאד לא בסדר, אבל יהודי בטבע הפשוט שלו לא מלשין על אף אחד אחר, לא קופץ עליו בתקשורת – כך חז"ל מתארים את הדור של אחאב. בזכות זה היו יוצאים למלחמה ונוצחין. אם זה ההיפך, שיש דילטורים, יוצאים למלחמה ונופלים. [כנראה לאחאב היה כשרון  לעשות אחדות בעם.] היה לו כשרון לעשות אחדות שלא ימסרו בידיו את אויביו… לא סתם קראו לו אחאב, כולנו אחים ויש לנו אב אחד, יש לו שם מאד משפחתי, משפחת אחת באהבה.

רמזי חבור דורות דוד ואחאב

נעשה כעת גימטריא. לפי מאמר חז"ל העבודה של משיח הוא לקחת את הצדיקים של דוד, לא הדילטורים, ואת היהודים הפשוטים של אחאב, שתהיינה שתי המעלות יחד. זה דור שכולו זכאי. יש כאן שני דורות, שלכל אחד יש מעלה וחסרון, וצריך לחבר אותם.

אחאב ועוד דוד עולים שם הוי' ב"ה. אחאב דוד נוטריקון אחד כאשר שאר האותיות, לפי הסדר – אחאב דוד – הן אבוד = אחד, היינו שאחאב דוד הם אחד אבוד, על דרך משיח בגימטריא מקרה אבוד, הכל בסוד אבדה המתבקשת כנ"ל. והנה, דורו של אחאב ועוד דורו של דוד עולה יחד 1118, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"!  (מתוך ה"שבע ברכות" של מזרחי-מוניס, כפ"ח כ"ו מנחם אב תשע"ו)

אוקטובר 18

14729217_1243507215705359_2584026863822474278_n

יוני 17

בע"ה

ט' סיון ע"ו – כפ"ח

קבלת פנים דוד והודיה-דבורה שפירא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חופת האהבה

נגנו "קול דודי דופק", "שיר השירים".

[החתן: להגיד את המאמר של הרבי הריי"צ או של הרבי?] מה שאתה רוצה. אפשר גם לפני החופה. אפשר גם את שניהם, יש לנו זמן לשמוע… מה שאתה רוצה. אם תאמר את שני המאמרים נרויח עוד ניגון באמצע.

ניגון לפני המאמר. מאמר "לכה דודי" תרפ"ט. שאמיל. מאמר "לכה דודי" תשי"ד. ניגון אחרי מאמר.

המשך »

יוני 17

בע"ה

אור לט' סיון ע"ו – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת בהעלתך

בר מצוה יוסף-חי שי' אופן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. נצחיות התורה

התורה מסיני – "אנא נפשי כתבית יהבית"

בהשגחה פרטית חלקו לכבוד הבר-מצוה קונטרס של תשעת עיקרי האמונה לפי החסידות, שמבוארים באריכות בספר שלנו "אמונה ומודעות". אני אומר בהשגחה, כי זה קשור מאד למה שחשבנו לדבר הערב.

יום ההולדת של הבר-מצוה, יוסף חי, היה ב"זמן מתן תורתנו", אז היום נדבר על מתן תורה. "'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענום" – כמו שכל התורה כלולה בעשה"ד עשה"ד כלולות בדבר הראשון, והכל כלול במלה הראשונה, "אנכי", שחז"ל דרשו "אנא נפשי[ב] כתבית יהבית", שהקב"ה כותב את עצמותו בתוך התורה. מוסבר ומודגש בחסידות בכלל, ובמאמרים ובשיחות של הרבי בפרט, הענין של "אנא נפשי [כתבית יהבית]" – אני-אנכי את רצוני העצמי כתבתי ונתתי.

על פי פשט נפשי בארמית היינו עצמי, אבל בלשון הקדש נפש הוא לשון רצון – "אין נפשי את העם הזה", ועוד פסוקים מהם לומדים שנפש היא רצון. אז "אנא נפשי" היינו הרצון העצמי שלי, תריג מצוות דאורייתא וגם ז מצוות דרבנן, כמנין כתר, כתר האותיות של עשרת הדברות – כל מצוה היא הרצון העצמי של ה', שהוא ורצונו אחד ממש. המשך »

מרץ 22

עמלק בחסידות איז'ביצה. דמות חסרת אופי. הרע שבשניהם (חסד וגבורה)

טוב, איני יודע האם זה "מי שילוח" בעצמו, או פרשנותו של יהודה, אך ממה שהבנתי – הוא מצייר איזה דמות ללא מהות עצמית. שכולה חיקוי. שהרחמנות שלו ושאכזריות שלו אינה נובעת מפנימיות אישיותו, אלא משיקולים צדדיים לגמרי. ממילא אין לו שום בעיה "לרחם על אכזרים" או "להתאכז על רחמנים" – כי הן רחמנותו, והן אכזריותו אינם קשורים למציאות או אישיות שלו. ממילא פעם הוא מרחם על אכזרים. ופעם מתאכזר על רחמנים.

בהמשך הוא מדבר על כך ש"עמלק" הוא מבחינת "אין" (קצת דומה למה ששמענו בשיעורים אחרים של יהודה, על "דרישה מוסרית" מוגזמת שמביאה בסוף לשבירה ונפילה). היש ה' בקרבנו אם אין. "אין" הוא בחינת כתר. דרגא נעלית ביותר. אך כשהיא מתגלה בעולם יתר על המידה היא גורמת הרס וחורבן.

"יש" – "יש ה' בקרבנו" – הוא ה' בבחינת "יש". י' ספירות, שם הוי'ה, בחינת הדין, שכר והעונש, שמאפשרים מציאות העולם. "אין" – למעלה מכל זה.

לכן, איך יהודה אמר, "השמאל צודק. אך אם יתנהגו בפועל כפי שהשמאל רוצה – זה יחריב את העולם. אובמה צודק. אך התנהגותו מחריבה את העולם"

שיעור מרתק בחסידות ובפסיכולוגיה. כנסו לשמוע

ינואר 17

בע"ה

מוצאי כ"ד טבת ע"ה – ציון דוד המלך, ירושלים

התוועדות כ"ד טבת – רמב"ם יומי (7) הלכות ת"ת פ"ג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים. היום יום ההילולא רבה של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, אז נתחיל עם אחד מעשרת הניגונים שלו – הניגון בו הוא היה מעורר נשמות לתשובה עילאה, "קול דודי דופק".

לחיים לחיים.

א. "כתר תורה" – הפרק היומי ברמב"ם והילולת אדמו"ר הזקן

הפרק היומי ברמב"ם – המסלול הבינוני השוה לכל נפש

בהשגחה פרטית יוצא שבלימוד הרמב"ם של היום, לפי הסדר של פרק אחד ליום, לומדים את פרק שלישי בהלכות תלמוד תורה. לימוד פרק אחד ליום הוא הסדר ששוה לכל נפש, גם לאנשים וגם לנשים וגם לטף. כשהרבי ייסד את לימוד הרמב"ם מטרתו העיקרית היתה לאחד את עם ישראל בלימוד התורה. הוא ייסד שלשה מסלולים, אבל כמו שכבר דובר, המסלול הבינוני הוא הלימוד של פרק אחד ליום. כמו שבתניא יש גדרי צדיק וכו', ובאמצע נמצא הבינוני, ש"היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך" – כל אחד צריך לשאוף להיות בינוני – כך בלימוד הרמב"ם הבינוני הוא מסלול הלימוד של פרק אחד ליום.

בפרק אחד ליום מסיימים את הרמב"ם בקצת פחות משלש שנים. פעם היה מנהג לסיים גם תורה שבכתב בשלש שנים. היום בכל תפוצות ישראל מסיימים את התורה שבכתב בשנה, אבל היה מנהג קדום לסיים בשלש שנים. הרבי אמר שמי שלומד שלשה פרקים מסיים בשנה את כל התורה שבעל פה, כמו שמסיימים תורה שבכתב, אבל יש גם אסמכתא למסלול שלש שנים. המשך »

אוקטובר 08

שער הכוונות – דרושי יום הכיפורים דרוש ד

בענין התפילות דיוה"כ הנה למעלה בענין ר"ה ולמטה בענין חג הסוכות נתבאר ענין זה בארוכה האמנם קיצור הדברים הוא כי בר"ה ועד יוה"כ הוא בחי' שמאלו תחת לראשי וממוצאי יוה"כ עד ח' חג עצרת הוא וימינו תחבקני ובח' עצרת הוא הזווג כי בט' ימי תשובה נשלמה הנסירה כמו שנת"ל בדרוש כל האוכל ושותה בט' כו' בענין דרוש הנסירה כי בערב יוה"כ ננסר הוד ויסוד ומלכות דנוקבע ובעת הנסירה ניתנין כל הדינין שבאחורי ז"א בנוק' ואח"כ שמאלו דז"א מחבקה למתק דיני האחוריים אשר בה כי אין הדינין נמתקין אלא ע"י מקורם ושרשם. והנה ביוה"כ צריכה נוקבא [זו"ן דנקודה חמישית] דז"א אחר שכבר נגמר נסירת' לעלות עד אימא עילאה להתעטר ולהתקשט שם בקישוטין כנודע ואז לוקחת הה"ג מנצפ"ך מן אימא עצמה שלא ע"י ז"א ולוקחת ע"י ה' עינויים הנז' מאכילה ושתיה כו' וע"י ה' קולות דה' תפלות דיוה"כ כנ"ל באורך. ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי לכן נקרא כפור שהם אותיות כ"ו פ"ר כי הז"א הוא שם הו"יה שהוא בגי' כ"ו ונוק' לוקחת ה' גבורות מנצפ"ך העולים בגי' פ"ר ונמצא כי הארה שמקבלים זו"ן ביום כפור הוא כ"ו פ"ר כי הנה כו' הנזכר במלואו הוא כ"פ ו"ו והוא בגי' יב"ק ופ"ר הוא בגי' מנצפ"ך והענין הוא כי כל בחי' אלו מקבלת עתה ביום זה מלכות נוק' דז"א מאמא עילאה עצמה שלא ע"י ז"א בעלה. והיותו נקרא יוה"כ בלשון רבים הוא הענין רחל נוק' דז"א העולה ביום זה עד אימא עילאה עצמה כנזכר ומתחברת שתיהן והנה אעפ"י שה' מיני גבורות מנצפ"ך שלוקח' מאימ' עילאה אינו רק אחר תפלת הנעילה בסוד החתימה כמ"ש שם עכ"ז [מתחילת יוה"כ] מתחלת הנוק' לעלות עלייה אחר עלייה ותכלית כוונתה הוא לקחת הה"ג מנצפ"ך מאימא ואמנם מדריגת עלייתה הם כסדר ה' תפלות של יוה"כ וזה ביאורם:

וכאן הוא מסביר, איך מכל תפילה מתחילה העליה.

אם ניזכר בתהליך שדיברנו עליו, של שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, דיברנו, שכל הימים הנוראים בונים את המלכות. בונים את הפרצוף הנקבי, בונים את השכינה, בונים את כנסת ישראל. ובונים אותה דרך זה שמפרידים אותה מהזכר, מפרידים אותה מבעלה. הזעיר אנפין, הזכר, הקב"ה, נפרד מהנוקבה, מהנקבה, מהשכינה, נפרד ונרדם. הוא מאבד את המוחין שלו, ההכרה שלו מסתלקת למעלה, עוברת איזה שהוא תהליך עיבוד בחלום. והיא מתחילה תהליך אינטנסיבי של התבוננות ובניה עצמית. היא נפרדת ממנו, מתנתקת ממנו, ולאט לאט מתחילה להיבנות. התהליך של ההיפרדות הוא תהליך מאד קשה ומאד ארוך. ודיברנו בשיעור הקודם, שכשאנחנו מדברים על הנקבה, יש להנקבה שתי רמות. הרמה של רחל, והרמה של לאה. יש את החיצוניות, הנקבה הנגלית, שהיא רחל, חיצוניות של הנוקבה. היא היפת תואר ויפת מראה, היא הנגלית, היא שייכת לקומת הנפש, היא מקבילה לנפש. ויש את הרמה הנשית הגבוהה, שהיא לאה, שהוא מימד נשי יותר מופשט ויותר גבוה. ויש בהם הבדל בקצב. לאה – התהליך של הנסירה שלה מאד מהיר. הנסירה שלה מתחילה ונגמרת ביום א' של ראש השנה, .. היא כבר חוזרת פנים בפנים. אבל התהליך הארוך, והאינטנסיבי, והממושך הוא התהליך של רחל. דיברנו על זה הרבה בשיעור הקודם.

למעשה זה סוג של פער בין הנשמה לנפש. הנשמה יכולה לעבור תהליכים מאד מהירים. יכולה להגיע בשלבים מאד קצרים, להגיע לתובנות חדשות, להכרות חדשות. גם כשהיא מתנתקת, היא מסוגלת לחדש קשר בצורה מאד מהירה ואינטנסיבית.

והתהליכים של הנפש הם הרבה יותר מורכבים, הרבה יותר איטיים, לוקחים הרבה יותר זמן. המשך »

מאי 15

Download

אנחנו היום עושים איזה פאוזה קטנה במהלך בשער ההקדמות. אנחנו נלמד הערב מתוך שער הכוונות.

בכתבים של האר"י יש כמה מערכות. המערכת האחת היא כביכול "סטטית", היא מערכת שמתארת.. בריאת האצילות, או היווצרות של האצילות, והשגחה של הקב"ה על עולם דרך האצילות ודרך העולמות. ויש את המערכת הדינמית, שזה מה שמתרחש כל יום. איזה מערכות יחסים משתנות מתרחשות בתוך העולמות בשחרית, מנחה, ערבית, בשבת, ביום טוב. בדרך כלל שער ההקדמות ועץ חיים יותר שייכים – אף כי גם שם יש הרבה חריגות – לתיאור יותר סטטי. ושער הכוונות יותר שייך למערכת יותר דינאמית, הדינמיקות שמתרחשות.

ברור שהכל מתהווה כל הזמן. אך סטטי – במובן שמתוארת מערכת, ואתה לומד אותה פרט אחרי פרט, עד שאתה מבין את הקונסטרוקציה הגדולה של המערכת. והדינאמי – זה המהלכים שקורים בתוך המערכת. אולי ה"סטטי" וה"דינמי" זה לא התיאור הכי  המדויק, כי גם בעץ החיים הוא בהתהוות כל הזמן. המשך »