preload
בס"ד
דצמבר 08

הייתי אתמול בשני התוועדויות י"ט כסלו בכפר.

ההתוועדות הרשמית הגדולה של הכפר. המסורתית. המאורגנת היטב. עם ח"כים ואישי ציבור.
והיה חסר לי שמה מאד את האוירה הביתית ואת ה"יקוד אש" של התוועדויות של הרב.
ואח"כ מישהו "הדליף" שיש התוועדות אצל הרב "מתחת לרדר". טוב זה היה בעיקר לתלמידי הישיבה. והיו שמה דיבורים מוקצנים פחות ומוקצנים יותר.
כמובן בהתוועדויות של הרב העולם בכלל לא תופס מקום.
בעיקר מה שהיה חסר לי זה החיבור בין שניהם.
נודע לי בימים אחרונים על "מספד בירושלים" שנשא הרב קוק זצ"ל על הרצל (כלומר שמעתי שהוא כתב משהו שרמז על היותו של הרצל משיח בן יוסף. אך את ההספד עצמו קראתי רק לאחרונה).
תכלית, הוא מדבר שם על שני כוחות, כוח גשמי (יוסף) וכוח רוחני ודתי (יהודה) שנפרדו.
על דרך זה הייתי אומר – שכל הטענות שיש (חלקם מוצדקות יותר וחלקם מוצדקות פחות) על המדינה, ועל הצבא, ועל החב"ד הגדולה, ועל הכיפות הסרוגות -
בתכלית זה אותה טענה בדיוק – שיש כאן איזה מנגנון גשמי, ללא איזה שהוא כוח רוחני שמפרה אותו.
ממילא המנגנון הגשמי הזה – כל מנגנון – לא משנה דתי או חילוני – בהעדר הכוח הרוחני המפרה וממתיק -
הופך להיות למשהו קשוח מקובע ואפילו אכזרי.
ומאידך הכוח הרוחני של ממש מחובר למציאות – טוב, את זה כולנו מכירים…
וכמה חבל שהם לא מסוגלים להתחבר ולהתדבר.
בעצם אם (וכאשר) הם יתחברו – זה כבר יהיה המצב המשיחי.
ועד אז – הגשם נורא מפחד מהרוח. איך שמאיר אטינגר מתאר במאמריו איך שה"מחלקה היהודית" מפחדת מהבחורים. אכן. כי הגשם מפחד מהרוח. הגשמי מפחד מהרוחני.
בעצם גם היחס של החב"ד הגדולה אל הרב – זה אותו דבר בדיוק. הם מ-פ-ח-ד-ים. האם זה מעלה? לא חושב. תכלית זה המצב של תהו.
והרוח – הרוח בעיקר מלא תיסכול מזה שהגשם לא מבין אותו ולא רוצה להתחבר איתו.
כשאני שומע שהרב מדבר על הקב"ה שצריך "לעורר את הניצוץ משיח שבו" – בעיקר אני שומע שהרב נורא מתוסכל מכך שאינו מצליח באמת – אבל באמת – לחדור למציאות.
כי המציאות – היא בעיקר גדרים וגבולות. כללי המשחק. "דינא דמלכותא דינא"
וכשיש בן אדם שין לו גבולות. אין הבדל בין טוב לרע. אין שחור ואין לבן. וכל דיבורו כפול
- אז למי שיש לו חוש בזה (ולי דוקא יש…) זה נורא מגניב.
אך זאת לא השפה שאפשר לדבר איתה עם המציאות.
אולי ב"עולמות עליונים" אפשר להשתמש ב"לוגיקה של קוונטים".
בעולמנו אנו דוקא לא. בעולמנו אנו צריכים "לשבור את הגל".
דצמבר 06
אתמול הרב דיבר על משיח. בחינת משיח שבהקב"ה ועוד כאלה דיבורים מבהילים
בוא נאמר לא ממש אהבתי. בעצם גם האמירה של הרבי שהרב התבסס עליה. שהקב"ה צריך להחליט ולהביא משיח סוף סוף כו'
מצטער איני מבין.
הקב"ה נתך לך מדינה. נתן לך מלחמות שכולם היו ניסי ניסים
ב"ה בנו כאן מדינה לתפארת.
כל זה לא משיח?
ואולי לא מחפשים אותו נכון?
ואולי לא רואים את המשיח בגלל שחושבים – שמשיח אמור להיראות כמו איזה יהודי עם זקן ארוך ועיניים יוקדות כאלה. כמו הרב קוק. או כמו הרבי. או כמו הרב…
ואולי המשיח שיבוא – כמו שאדמו"ר הזקן אמר – שהמשיח שהעולם מחכה לו אף פעם לא יבוא
ואולי המשיח שכבר בא – זהו הרצל שעליו אמר הרב קוק שהוא בחינת המשיח. וי.ח.ברנר. ובן גוריון. וכל אלה שרוח ה' דיברה בם והקימו לנו כאן את המדינה?
למה אני חושב ככה? אפשר לומר בהשראת כמה שיעורים של הרב. אף כי אודה שלקחתי את הרעיון והפכתי אותו קצת על פניו.
הרעיון הוא שבכל יהודי יש ניצוץ קטן. שהוא ניצוץ של בורא שנעשה נברא.
אך מהו הניצוץ הזה החסידות אינה מפרשת. יש ניצוץ. מה הניצוץ הזה עושה לי?
הרב אתמול אמר שהניצוץ זה למעלה מהיחידה. זה יותר גבוה מהיחידה
הרב קוק אומר שהניצוץ – ה"צלם אלוקים" – הוא החופש המוחלט שניתן לאדם
אז בעצם הרב קוק כבר אמר כאן משהו נורא חשוב. שהתעוררות ההרגשה של חופש המוחלט. עד כדי כך ששוללת לגמרי "כוח הפועל בנפעל" = הוא הוא ה"ניצוץ של משיח" שבכל אחד ואחד.
המסקנה המתבקשת – שהתנועה של "חילון" וכל ההתפתחות של מדעים וכל ההתפתחות של "זכויות הטבעיים" של האדם, עצם ההרגשה הזו של האדם שהוא "בעל ערך" – הוא הוא הגילוי של אותו "ניצוץ" מסתורי
אז חדי עין ראו בתנועת ההשכלה את הניצוץ של משיח. ובשיבת ציון הם ג"כ ראו את הניצוץ של משיח.
יש צללים? אכן. "צללי גללי חמורו" של משיח.
אך זה לא הופך את התופעה לפחות משיחית.
תכלית – מי שחושב שהמשיח ייראה כמו יהודי משטעטל – אמור להתבדות. הוא יכול להיראות כמו יהודי מתבולל. כמו הרצל. כמו איזה "שלום עכשיוניק" משוגע.
איך הרבי אמר? צריכים רק לפקוח את העיניים. סתם ולא פירש.
אכן צריכים לפקוח את העיניים כדי לראות בחילון, ובהתבוללות, ובליברליות – תופעות משיחיות מובהקות. כי הן אכן כאלה.
להרב קוק היה את הראיה הזו.
מכירים את הבדיחה? "לא תתורו אחרי ללבבכם ואחרי עיניכם". הפירוש החבדי העממי – "להסתכל" ביידיש "קוק". "לב" ביידיש "הארץ" "אחרי לבבכם" – הרצל. "ואחרי עיניכם" – קוק.
קיצור מי שאמר את הבדיחה הזו ניבא ולא ידע שניבא.
כי אכן אולי הרב קוק הוא ה"עיניים", ה"אורות" של משיח.
והרצל (וכל מה שקשור בשמו, חילון, התבוללות, ליברליות, השכלה) – הוא ה"לב" של המשיח.
עד כאן הדרשה שלי לכבוד י"ט כסלו…
נובמבר 16
יש מושג בפיזיקה שנקרא Laplace demon. כלומר שיש דטרמיניזם מוחלט. היום פיזיקאים לא ממש מחזיקים מהרעיון הזה, אך כנראה בדת זה עדיין מחזיק מעמד. זה נשמע משהו מימי הביניים, שהאלוקים הוא "יודע הכל", שבעצם העולם שלנו הוא כעין "ספר בעיות" ועל כל בעיה ישנו פתרון בסוף הספר, ועלינו לנסות לעלות על הפתרון.
היום פיזיקאים כבר לא חושבים ככה. העולם לא ממש מתנהג כך. אין משהו חד-משמעי. אין קשר חד משמעי בין סיבה למסובב. לא בכיוון העבר ולא בכיוון העתיד.
אך הדת על פניו נשארה באותה תפיסה שהקב"ה יודע הכל, ושיש דטרמיניזם מוחלט בבריאה. במילים אחרות, התפיסה הקלסית של הבורא – הוא משהו כמו אותו "הנחש של לאפלס" שכבר נזרק לפח של היסטוריה של המדע.
***
זוהר על פרשת שבוע אומר שעשיו היה גילגולו של נחש. וזה היה הסיבה שיעקב היה צריך לקבל ברכות במרמה. כי כמו שהנחש בא במרמה והביא קללה לעולם כך יעקב בא במרמה ולקח את הברכות חזרה.
אז בעצם עשיו, הפילוסופיה הקלסית המערבית, הוא הוא "הנחש של לאפלס"! המשך »
נובמבר 13
אתמול ישבתי בבית כנסת של רבי עמוס בנתניה. ניגש שאלינו יהודי אחד חביב. התחיל להרצות שאשכנזים האלה הם בעצם הכוזרים שהתגיירו. כמובן שמעתי מזמן את ה"תיאוריה" הזו. אפילו לא כעסתי עליו…
אחר כך חשבתי לעצמי. אולי כל היהודים האלה שהם "אנטי-ציונים" לאמיתו של דבר הם אולי "כוזרים"? ממילא אין להם שום קשר לארץ ישראל? ממילא בא להם להישאר בגטו ובגלות?
***
תגידו מה שאתם רוצים. עבורי החיבור הזה של לוחמי חירותינו ומסירות נפשם והכנסת ספר תורה לזכרו של יאיר שטרן ושולי רנד ששר את השיר הזה חיילים אלמונים – הוא הוא הישראליות במיטבה. כי זה החיבור של חיים.
נובמבר 13

למה שמאי סירב להסביר את התורה על רגל אחת. והילל דוקא הסכים. אולי כי שמאי זה תורת עולם הבא. ובעולם הבא אין כזה חיה תורה על רגל אחת. כי תורת עולם הבא כולה תנועה. כולה "ריקוד". דבקות-ביטול. שמחה-בכיה. רצוא ושוב. דפיקו דליבא. אבל הילל כן הסכים. כי בתורת הנגלה כן יש כזה מציאות של "רגל אחת" – איזה עיקרון אחד ויחיד שעליו הכל מתבסס. אך לא בתורת הנסתר והחסידות שכולה תנועה מתמדת. וזה – לא תופסים. בשביל זה צריך רבי חי בגוף
גשמי. מישהו חי בגשמיות שילמד אותך את ה"ריקוד" הזה

ובעצם זה עיקר החידוש של "פרק בעבודת ה'". הריקוד הזה. ולכן זה כל כך קשה להבנה לחבדניקים כמוני. כי חושבים חשיבה סטטית. גלותית. לא מסוגלים לחשוב גם וגם. חושבים או-או

***

ואולי מכאן: שמאי מלשון שם אורחותיו. כלומר מדידה. ארוכה מארץ מידה. כלומר שאין אמיתות מוחלטות. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. כפי שהרב אמר פעם שההבדל בין צדיק לרשע הוא כמותי ולא איכותי. שהאיכות היא בסופו של יום כמות גם כן. זה "ראש" של ימות המשיח. וזהו גם כן ראש של תורת החסידות. שמ"צרה" ניתן לעשות "צוהר"

 

נובמבר 12

"להתחתן" הוא מלשון "חות דרגא". לרדת למציאות העולם. מרגלה בפומיה דהרב יצחק גינזבורג שכל הענין של חסידות הוא להתחתן.
הוא תמיד אומר שבתוהו לא מתחתנים

אמר פעם שבן אדם יכול להיות נשוי כך וכך שנים אך לאמיתו של דבר אף פעם לא התחתן

***

פעם שמעתי ממישהו ווארט – לאחרונה צף בזכרוני. אמר לי כך. חז"ל אומרים "ויהי שם לגוי גדול" – מלמד שהיו מצוינים שם". אפשר ללמוד מכאן – שהמילה "גאווה" משמעותה הבדלה. להיות "מצון". להיות "מוזר". חוסר יכולת להתחבר. חוסר יכולת להשתייך. חוסר יכולת להעניק אהבה. חוסר יכולת ליצור קשר של קיימא. קשר של אהבה.

כלומר מי שהוא "בעל גאווה" הוא לא באמת "מתחתן". כלומר הוא לא באמת "נוחת" מלשון "נחת" לעולם. הוא נשאר בנבדלות שלו. הוא רוצה להיות מחובר, אך אינו מסוגל לזה. אז הוא בוחר להיות מחובר על ידי מעשים שונים ומשונים. על ידי הבדיחות ועוד כל מיני דברים שמושכים "צומי". אך זה לא הוא

בעצם זה תיאור של "נשמות דתהו". שלא מתחתנים כלל. או שלא באמת מתחתנים. כי הם לא יורדים מ"מגדל השן" שלהם מעולם.

אבל בתהו אין חיים של ממש. יש רק "וימלוך וימת". אין זה חיים. החיים זה רק תיקון

חיים של משמעות. של אימפטיה. של נתינה. של אהבה

***

בלשון הקודש – אולי לא במקרה, הלשון נופל על לשון. מי שנקרא "גאה" בלשון הקודש – כנראה שהוא פשוט "בעל גאוה", שלא מחובר באמת שלא יודע מה זה להתחבר.

איך מי שאוהב את חברו מסוגל לעשות בו מעשה כל כך מכוער? כל כך לפגוע בו? אתה אוהב אותו – אז למה אתה פוגע בו?

ייתכן שבגלל זה הם כל כך צועקים. "מצעדים" וכל מה שהם עושים. כי הם צמאים לאהבה. ואין להם. אז הם מנסים "לשחק אותה". לעשות "קול רעש גדול" שישתיק את הצורך של הנשמה באהבה אמיתית. אהבה של תיקון.

היא הרבה יותר שקטה האהבה של תיקון. היא גם הרבה יותר צנועה. היא לא מבקשת "מצעדים" וכותרות. "האהבה היא סוד". הסוד לא מגלים, לא צועקים עליו בראש כל חוצות.

אפילו בין חברים. בין האבא להבן. האהבה האמיתית מוצאת את הביטוי שלה בצורה הרבה יותר צנועה ופשוטה. במבט. בלחיצת יד. בחיבוק. באנרגיה שעוברת בין שני חברים נאמנים. האהבה שמעצימה, האהבה שמעודדת, אהבה טהורה. אהבה שמכירה בגבול וערך של הזולת. לא מבקשת למחות אותו.

נובמבר 05

הרב יצחק שפירא. ראש ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר. 52. אבא ל12 ילדים כ"י

השיעור ביוטוב:

הערב אנו נעסוק בחינוך ילדים, בדגש מיוחד על כמה נושאים מתוך החוברת שנכתבה, אספר קצת איך התגלגל הנושא הזה של חינוך ילדים, ואיך הוא הגיע לזה שאתם שומעים דוקא בתחום הזה.

לפני כשנה (השיעור שודר ב2014) הוריי חגגו 50 נישואין. לכבוד שנת החמישים שלהם כתבתי חוברת מאד אישית ומשפחתית בתוך המשפחה על החוויות שלי בחינוך, איך אני רואה את ההורים שלי כמחנכים אותים. אחר כך החוברת הזו שימשה רבים. ואספר קצת על ההתהוות של החוברת.

"ככה לא מחנכים" – כך היתה שמה של החוברת במהדורה משפחתית שלה. החוברת התחילה מזה שביארתי משפט של האבא שלי, ששמעתי אותו פעם אומר למישהו ברחוב. שאל אותו אותו אחד: איך חינכת את הילדים שלך? האבא שלי ענה בתמיהה ובטבעיות לגמרי: "אני חינכתי את הילדים שלי? אצלי חינוך הילדים זה שהם מחנכים אותי…"

לקחתי את המשפט הזה כמוטו חשוב בחינוך אצל אבא שלי, וכתבתי עליו חוברת שלימה. אחר כך הכותרת שנתתי לחוברת "ככה לא מחנכים". האבא אמר שהוא לא חינך אותנו – אז קראתי לזה "ככה לא מחנכים".

תוך כדי שיעורים והעברה של החומר התוודעתי לעוד אמירה של האבא שלי, שאלו אותו, איך מחנכים ילדים, ואמר, "95% זה סייעתא דשמיא, ו5% זה תפילות". זה עוד פן, איך האבא הסתכל על החינוך, על "ככה לא מחנכים" שלו.

מתוך החוברת הזו התגלגלתי לעסוק יותר בנושא הזה, ועכשיו אני מגיש לבקשתכם – לבקשת בית ספר בתורת הנפש את הסידרה לחינוך הילדים.

איני בא לומר אמיתות שהם תמיד נכונות או דברים בהכרח תמיד עובדים ואי אפשר להסתכל עליהם אחרת. סיפרתי את הרקע על החוברת כדי להמחיש איך אני בתור ילד הרגשתי איך ההורים שלי חינכו אותי. ואיזה השראה זה נתן לי לחנך את הילדים שלי. או להגיד לכם כל מיני דברים שאני מרגיש בקשר לחינוך הילדים.

אך כל אחד בסוף כשהוא מגיע לבית שלו ולמשפחה שלו הוא נמצא בסיטואציה שונה, ורקע אחר, תגובות וכו'. כל אחד יקח מתוך זה מה שיעזור לו. אין זו תורה מסיני אלא מזוית אישית. ההרצאות האלו באו בהשראה של זוית אישית. כיף לי לספר איך האבא שלי חינך אותי. וכמו שאני מרגיש שהוקרן לי הרבה על ידי הדרכה של האבא שלי, הרבה אחרים יוכלו להיות שותפים לזה. המשך »

אוקטובר 30

ברמ"ח אותיות מביא בשם החסידים, שבכלל יש שלושה טעמים, למה ה' צריך את העבודה שלנו. דבר אחד זה "ציפור מדברת" זה הסבר ראשון מה יש להקב"ה מאיתנו. ההסבר השני – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". תיכף נסביר מה זה. הדבר השלישי למה ה' צריך אותנו – זה כדי להתעסק בעבודת הבירורים. בתוך הכלים השבורים יש את הניצוצות, ואנו צריכים לפדות אותם ולהחזיר אותם לשורש. זה הסבר שלישי.
אחר כך הוא אומר שאף הסבר הוא לא מספיק. כי על כל הסבר יש פירכא. ולכן צריך לומר שזה "תאוה של הקב"ה" ו"על תאוה לא שואלים קושיות". זה מה שכתוב ב"רמ"ח אותיות".
המלך זקוק לחידוש. הוא ברא את העולם לשם חידושים. לפני בריאת העולם הכל היה פשוט. אור פשוט. אחדות פשוטה. פשיטות אין סוף זה גם משעמם. כמו תענוג אין סוף.
למה המלך שלנו בדאון שצריך להביא לו את הציפור המדברת? כי עם כל הגדולה שלו הוא משועמם. אחרי אין סוף שנים של אור אין סוף פשוט בתכלית הפשיטות זה כבר התחיל לשעמם את ה'. ולכן צריך איזה חידוש.
והטעם הראשון שכל הבריאת העולם זה לשם חידוש. לרענן את הקב"ה. לפקח את החושים שלו.
הדבר השני הוא "כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם". זה דבר שדיברנו עליו הרבה ויש כאן אנשים שזה מאד נוגע בלב שלהם, שהקב"ה זקוק לאהבה. אך בשביל האהבה צריך זולת. וההסבר הראשון ה' זקוק לחידוש. לפי ההסבר השני ה' זקוק לאהבה. גם למי לתת את האהבה וגם ממי לקבל את האהבה. כמים הפנים אל פנים כן לב האדם לאדם.
בשביל האהבה ה' ברא את העולם ואת עם ישראל בפרט.
שיש מישהו לאהוב, ויש מישהו שיאהב אותי.
מה הטעם השלישי, של עבודת בירורים.
ה' הרי הוא כל יכול. ושום דבר לא קונץ בשבילו. .. יש משהו בחסידות שזה קונץ. קונץ זה לא ציפור מדברת. זה משהו אחר. קראנו לזה אתגר.
ה' כמו שנמצא לפני הצמצום הראשון אין לו אתגרים. בגלל שהוא כל יכול. הכל אור פשוט אין לו שום אתגר. הוא רוצה לעשות לעצמו אתגר. איך הוא יכול לעשות לעצמו אתגר?
קודם הוא צריך לצמצם את עצמו. חלק בורא שנעשה נברא. גוף בן אדם קרוץ מחומר. ימי שנותינו כך וכך. ויש כאן מציאות מוגבלת לגמרי. ,ולמציאות הזו מוגבלת של גוף גשמי – זה מאתגר אותו. אך אם אני מכניס את עצמי לתוך גוף קטן מוגבל חי ומת – שם אני יכול לאתגר את עצמי.
ומהו האתגר? שאני לוקח תמונה גדולה ומרסק אותה לחלקים קטנים. ומי שיצליח, ניתן לו מחיאת כפיים.
זה לא ציפור מדברת בכלל. ציפור מדברת זה חידוש נטו. גם השור שצועק שמע ישראל זה לא בירורים. זה חידוש לשם חידוש.
אך הדבר השלישי זה אתגר. מילה מחודשת, אותיות אתרוג. השנה יש אתגר להשיג אתרוג טוב.
השלושה הדברים האלה חידוש אהבה אתגר.

החידוש – הציפור המדברת זה נמצא במוטבע שבנפש.
איפה האהבה? – אהבה זה מורגש.
בטעמי הבריאה יש טעם שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו". לכאורה זה אותה דרגא. אך מה ההבדל? אם אני אומר "להיטב" זה כמו שאומרים בקבלה זה ספירת החסד. זה חיצוניות. זה פעולה חיצונית. אבל בחסידות אומרים מילת "אהבה". זה הבדל חשוב ביותר. אם אתה אומר שה' ברא את העולם כדי להטיב לברואיו, אז יש ה', ויש ברואיו, ויש להטיב.זה לא מעביר את המסר האמיתי, שה' צריך אהבה. ה' הוא טוב לב, עצם הטוב להיטיב, הוא רוצה להטיב למישהו – לבריאות! אך ברגע שאני אומר שזה לא סתם "להטיב", לעשות לי טובה, הוא רוצה מישהו לאהוב אותו באמת! זה כמו איש ואשה, מדרגה זאת השניה, זה איש ואשה. הוא רוצה מישהו לאהוב אותו! ממילא הוא נותן לו מתנות, מטיב איתו. אך הוא צריך מישהו לאהוב אותו. ושיאהב אותו בחזרה, כמים הפנים לפנים. זה כבר חסידות. זה דוגמה מצוינת מה הבדל בין הבנה חיצונית להבנה פנימית של אותו דבר. זה כנגד המורגש שבנפש.

אבל מה זה לאתגר? עבודת הבירורים? זה מלשון "בר", בן. יש "בן חכם ישמח אב". אם הבן הוא חכם, אם העבד הוא חכם, זה משמח את האב.
נקשר את זה למאמר של אדמו"ר רש"ב, עבדים עבדי.
העבד הפשוט הוא א' שעושה דברים שלא מתאים לאדון לעשות בעצמו
אך ישנם דברים שיש לו עבד שעושה את הדברים במקומו.
מה לא נאה לו לעשות בעצמו? זה צימצום, סדר השתלשות.
אך העבד השני, הוא ממשיך את העצמות. אם יש עבד שעושה את העבודה שלא בושה לאדון לעשות בעצמו – זה העבד החכם.
וזה גם כן בן חכם.
דיברנו הרבה על אבינו מלכנו דודנו.
בשלושת הטעמים האלה המלך זה רק בציפור מדברת. המלך הוא עצוב וצריך ציפור מדברת כדי לפקח ולשמח את המלך.
באהבה אין שם מלך. וגם בעבודת הבירורים אין את המילה מלך.
אצלנו בסוד ה' בטעמי הבריאה "אין מלך בלא עם" זה מלשון עוממות. זה כמו ציפור מדברת. זה הטעם התחתון בטעמי הבריאה.
הרצון להיטיב שמה – ו' שמה, והפנימיות שם זה אהבה, זיקה לאהבה. זה פשוט שזה דודנו.
דודנו זה אהבה. אני לדודי ודודי לי
והטעם השלישי הוא טעם של מושכל. מי זה החכם הזה שיודע להרכיב את הפאזל בחזרה, להוציא את הניצוצות משם, ולהעלות הכל לשורש? זה הבן החכם. זה מוחין. "כולם בחכמה עשית".

(השיעור של הרב יצחק גינזבורג שליט"א מוצאי שבת סליחות ע"ז)

אוקטובר 29

ב. לאלתֵר תשובה, לאלתֵר גאולה

חשיבות האלתור

נחזור לענין שצריכים לעורר את ה', לפקח כביכול את החושים של הקב"ה, על ידי "קשוטין דלא הוו". מה שאנחנו מתכנסים כאן, בבית כנסת הזה, זה בחינת "קשוטין דלא הוו". הרבי הקודם אמר את המשפט המפורסם – "לאלתר תשובה לאלתר גאולה". צריך לאלתֵר תשובה וצריך לאלתֵר גאולה, ואז הכל יהיה "היום לטוב לך". זה בית כנסת מאולתר כאן.

יש מי שמתכנן היטב את כל מה שהוא עושה – במיוחד נגן, שקורא ומנגן הכל מתוך התוים, מדייק היטב כל תו ותו, כמו שכתוב. בדרך כלל חושבים שבמוזיקה הקלאסית אסור לאלתר, צריך לנגן בדיוק כמו שכתוב, אבל מי שמכיר את תולדות הגדולים – גם מוצרט וגם בטהובן – יודע שהם גם אלתרו כאשר הם הופיעו בפני קהל.

אלתור הוא מאד חשוב במוזיקה ובכל דבר בחיים. כשצריך לעשות משהו, לתקן משהו בבית – חדש אלול הוא חדש התיקון – לא תמיד יש את החומרים. לאלתר היינו לקחת משהו, ממש קשוטין דלא הוו, איזו גרוטאה, חתיכה של משהו אחר, וצריך הרבה שכל על המקום איך לאלתר את התיקון של הכלי השבור. הרי כל העבודה שלנו בעולם הזה היא לתקן את השבירה. הרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים – כנראה שעבודת הבירורים כמו שכתוב נסתיימה, אבל יש עדיין אלתורים שצריך לעשות.

לית אלתור פנוי מיניה

ידוע מאמר הזהר המפורש ש'לית אלתור פנוי מיניה'… מה זה אלתור בכלל? על-אתר, זה פירוש המלה – "לאלתר לתשובה" היינו על-אתר, זה אלתור ו'לית אלתור פנוי מיניה'. אבל צריך חוש.

מה זה בכלל לאלתר? כשנגן – גם נגן טוב מאד – כשהוא מאלתר משהו על המקום (בדרך כלל נוהגים לאלתר בעיקר בג'אז, אבל כמו שאמרנו גם במוזיקה קלאסית הגדולים היו מאלתרים), קשוטין דלא הוו לחלוטין, הוא קודם כל מתגבר על הפחד. הרי עכשיו הוא נמצא בפני קהל – אין פחד, אסור לפחד מאף אחד חוץ מהקב"ה, "כי אם ליראה". הוא מתגבר על הפחד ומשתחרר. האם הוא תמיד מצליח באלתור שלו? לא תמיד, אבל כאשר הוא מצליח יוצא משהו יוצא מן הכלל, ממש קשוטין דלא הוו.

אלתור אחרי הכנה

איך קוראים לאלתור באיז'ביצא? התפשטות, שהוא נותן לעצמו לעשות בדיוק מה שבא לו, על אתר, על המקום, בלי לחשוב קודם. אפשר לחשוב שבחב"ד אולי לא מתאים לאלתר. איך הרביים היו אומרים חסידות? היו חוזרים, כמו הקב"ה, ארבע פעמים בינו לבין עצמו, "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" ורק אז "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה". אבל צדיקי פולין, כמו החוזה למשל, אמרו "תורה מן השמים" (כפי שקוראים בחב"ד) – לא תכננו בכלל מה לומר. מה שבא להם תוך כדי רעוא דרעוין, או מתי שאמרו תורה, אמרו. לכן בקושי זכרו מה שאמרו. החוזה היה צריך להזכר ולכתוב במוצאי שבת בהשלמה לשבת, גם השפת אמת רשם ככה כל שנה ושנה.

בחב"ד אומרים שזו לא דרך הקב"ה, ואם רוצים "ללכת בדרכיו", להתדמות אליו, צריך לחזור ארבע פעמים בינך לבין עצמך ואז לומר. לפי זה, בחב"ד אין אלתור? הרביים לא אלתרו שום דבר? זה לא נכון. אחרי כל התכנון, תכל'ס בשעת מעשה מאלתרים. גם נגן טוב לא יכול לבוא להופעה בלי להכין כלום, צריך לחזור הרבה ולהכין את היצירה, אבל אחרי שהוא תכנן טוב ועשה הרבה חזרות בינו לבין עצמו בשעת מעשה הוא מקבל השראה בפני הקהל, ממש רוח נבואה. אלתור הוא רוח נבואה. כתוב שמשיח יבוא כאשר הנבואה תחזור לעם ישראל. הוא עומד בפני הקהל ומתחיל לאלתר. האלתור הוא גם בנגינה וגם בכל דבר שצריך לעשות. הגדר של עבד חכם הוא עבד שיודע לאלתר, ואין לך "קשוטין דלא הוו" יותר מזה.

אלתור – מוטציה

איך אומרים אלתור בביולוגיה? בביולוגיה היום אלתור נקרא מוטציה. הוא הלך בדרך סלולה מדורי דורות, קבל מאבותיו כך וכך תכונות קבועות, ופתאום הוא פורץ. "ופרצת" – מברכים את כולם, במיוחד מי שבא לשבת כאן בתל אביב, "ופרצת". אבל איך עושים את זה? צריך לאלתר. אין פה כללים מה לעשות, איך להפיץ כאן תורה – הכל צריך לאלתר, "לאלתֵר תשובה". עוד פעם, בדור שלנו הרבי אמר שגם תשובה נגמרה – תשובה כמו שכתוב בספרים אין יותר, כעת צריך רק לאלתר תשובה. נראה פה מישהו שיתחיל לאלתר תשובה. גם גאולה – "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", הייתי יכול לחשוב שאני אאלתר תשובה והקב"ה יאלתר גאולה. לא, שגם הוא יאלתר גאולה וגם אנחנו נאלתר גאולה – זו פעולה משותפת. ברגע שמבינים ש"לאלתר" היינו אלתורים הכל תלוי בנו, גם התשובה וגם הגאולה. המקום לאלתר תשובה הוא בתל אביב וגם המקום לאלתר גאולה הוא בתל אביב.

שוב, מהי מוטציה? שהיה הולך בתלם ופתאום פורץ ממנו, ת'הא ש'נת ע'ולם ח'דש, משהו חדש קורה. כל מוטציה היא טובה? לא, יש הרבה לא טוב. כמו לגבי נגינה, לא כל אלתור הוא מוצלח. אבל אם אתה מפחד לאלתר לא יהיה ממך כלום. אם רוצים שיהיה ממך משהו – צריך את הנועזות לאלתר. אנחנו עדיין בת'הא ש'נת עז, הנועזות להתחיל לאלתר. זה לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה.

עד כאן ווארט אחד, לחיים לחיים.

הקב"ה בוחר איזו מוטציות מוצאות חן בעיניו, איזה מוטציות חיוביות וחיוניות לקיום המין. אנחנו רוצים שהמין שלנו, העם היהודי, יתקיים, ולשם קיום המין צריך מדי פעם – או אפילו כל פעם – לעשות מוטציה, לאלתר, וזה "אתקשטת בקשוטין דלא הוו". כשהעולמתא שפירתא מגיעה למצב שאין לה עינים, לא רואה את האלקות, מה אומרים לה? עם ישראל הוא עלמה יפהפיה, אבל היא לא רואה אלקות. מה צריך לעשות? להתחיל לאלתר – לאלתר גנים חדשים של עינים  לראות אלקות כאן בתל אביב, על חוף הים, בטיילת.

[שאלה: הרב אמר שיש שתי צפורים מדברות. למה תורה שבכתב היא גם צפור מדברת?] תיכף. לחיים לחיים.

נגנו שאמיל.

(מתוך השיעור של הרב מוצאי שבת סליחות ע"ז ב"גרעין" של תל אביב)

אוקטובר 29
אני אוהב להמציא וורטים הזוים אז הנה עוד אחד.
הרב שדומה למלאך הוא בחינת "חש-מל-מל" כידוע (מי שלא מכיר, אצל הרב יצחק גינזבורג הוא א' הוורטים המכוננים).
על מה הרב אמור "לשתוק" ומה הוא אומר בסוף כן לומר?
הייתי יכול לחשוב שהדבר הכי סודי (כמו שהוא אצל הקב"ה כנראה כך הוא ג"כ אצל כל רב ורבי וצדיק אמיתי) הוא עד כמה הוא אוהב את התלמידים שלו.
וכן הוא מוכרח לשתוק. אחרת הם יפחדו ויברחו ממנו. לכן הוא מסתיר את עצמו בכל מיני לבושים כמו "העיקר הוא התורה שלי" וכיוצא.
אבל בסוף הוא חייל לומר את זה בקול…
אחרת התלמידים באמת ובכנות יכולים להתחיל לחשוב שהעיקר הוא התורה שלו…
בעצם.. למה רק הרב והצדיק?
בעצם זה ככה אצל כל משפיע. אם אינו מסוגל להודות ולספר עד כמה הוא אוהב את המושפעים שלו – כנראה משהו חסר מן הספר
ובעצם אפילו כל אבא. אם אינו מסוגל לספר לילד עד כמה הוא אוהב אותו – הילד עלול לגדול ולא לדעת שהאבא שלו אהב אותו כך כך…
ואם מישהו יתמה על דיבורים הזויים כאלה אז הנה הקב"ה בא ואומר "ואני מתחיל" ומספר עד כמה הוא מאוהב בעמו ישראל, ועף על עמו ישראל, ואינו יכול לחיות מבלעדיו…
אבל… בשביל זה צריך "להרוג את הגאוה בלי להרוג את הבן אדם". כי מצד הגאווה אי אפשר כלל לאדם להודות בכך שהוא נזקק. להודות בכך שהוא חסר. להודות בכך שהוא תלוי. אז צריך להרוג את הגאוה ואז אפשר להודות בנזקקותו